"אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת" (ויקרא יג, ב)

"אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ" - כתב האור החיים: "מודיע הכתוב שאין טומאת צרעת באיש הישראלי אלא בעור בשרו ולא בִּפְנים... ודווקא בעורו ולא בבשרו ואין צריך לומר בפנימיותו".

משמעות הדבר היא כדברי המהר"ל, במקומות רבים: "שכל חטא בישראל הוא מצד המקרה, ואין החטא מצד עצם צורתם".

בשרשם של דברים כתב הרב קוק זצ"ל: "יסוד חכמת ישראל האמיתית הוא ההכרה בערך האלקי של נשמת האומה".

סגולת ישראל לא באה בבחירתנו, אלא ע"י יצירה אלקית, "עם זו יצרתי לי", אין עבירה שיכולה לעקור סגולה זו.

וכן כתב רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי: "שהאמונה בדבר זה היא אשר נקבעה לנו ונתחייבנו להאמינה ולהודות עליה באהבת עולם אהבתנו... שההתחלה ממנו (מהקב"ה)".

ומשום כך, כתב ה"שפת אמת", בסוכות מסובבים המזבח מארבעת המינים דווקא בערבה (ולא באתרוג או בלולב או בהדס): "אף כי הוא (הערבה) נגד אותם שאין בהם טעם וריח... רק שבני ישראל נקראים בנים למקום, ויש לכל איש ישראל דביקות בה'... שגם בלי המעשים, רק מצד עצם הבריאה, יש גם כן דביקות עצום לבני ישראל... ובני ישראל שמחים יותר בנקודה זו שנטבע בהם מצד הבריאה, ממה שזוכים ע"י מעשיהם".

אחד הביטויים הנמרצים לזה נמצא בתנא דבי אליהו: "שני דברים יש בעולם ואני אוהבם אהבה גמורה, ואלו הם: תורה וישראל, אבל אין אני יודע איזה מהם קודם. אמרתי לו: בני, דרכם של בני אדם אומרים, התורה קדמה... אבל אני אומר, ישראל קדושים קדמו, שנאמר 'קדש ישראל לה' ראשית תבואתו'... אילמלא הם, ישראל, לא נברא העולם ונחרב העולם".

ומתוך אהבת הקב"ה את ישראל והשראת שכינתו גם "בתוך טומאותם", מתחייבת גם אהבתנו לכל ישראל, כתב הרב קוק זצ"ל: "וביותר צריכה אהבה עליונה זו וסיבתה האמונה הפנימית בשרש האלקי שלה, להיות מתעוררת בקרב אנשי לב ורוח, בעת ירידתה של האומה במצב הרוח, בעת אשר רמיסת קודש וזלזול דת יראו בכל תוקף ועוז" (אורות).

בהתאם לכך כתב הרב חרל"פ זצ"ל: "ישועת ישראל תלויה בעיקר ברצון ישרי הלב ללמד זכות על ישראל... אולם בזמן שהם שוכחים חובה זו, ורואים חובה על כולם, הרי בזה הם מגלים את אי רצונם בישועתם האמיתית... עליהם להרחיק מפנימיותם כל חוב וכעס על שום אחד מישראל".

מסופר מעשה ברב אריה לוין שהלך בדרך, ומולו בא תלמידו לשעבר. חצה התלמיד את הכביש לצד השני. ר' אריה חצה גם את הכביש. השיג אותו ושאלו: "אני שמח כל כך לפגוש אותך! למה ניסית להימנע מלפגוש אותי? ענה התלמיד: "התביישתי, הרב, משום שאין על ראשי כיפה...". הסתכל עליו הרב אריה בעיניו הטובות, ואמר לו: "חברי, אינך רואה? אני אדם נמוך, אני רואה רק עד הלב...".

הרב מרדכי גרינברג, מתוך האתר: שבת בשבתו - www.zomet.org.il