אנשים מספרים על עצמם: מלווים את המורה
נכתב על ידי DL2000, 19/7/2015
אנשים מספרים על עצמם: מלווים את המורה
מורה כושל, מגיע למסקנה שחוסר הצלחתו קשור להתנהגותו כלפי המורה שלו. הוא מגיע לפייסו, שומע ממנו את הבקשה המוזרה ביותר ששמע מימיו - ומחליט לבצעה בדרך מקורית... סיפור עצוב-מצחיק ועמוס רגשות
חיים ולדר|ראשון ג' מנחם אב התשע"ה| הידברות
שלום ר' חיים. אני קורא את הספרים שלך ומזדהה מאד עם התכנים והמסרים שבהם. החלטתי לכתוב לך משהו מהחיים שלי, שנראה לי מתאים מאד לעשות ממנו סיפור מיוחד, מפני ששמעתי שכל הסיפורים שלך אמיתיים.
אני בחור דתי ועוסק בחינוך. בארבע השנים הראשונות שלי בהוראה, לא היה לי אפילו יום אחד טוב. לא הצלחתי להשתלט על התלמידים. הם לא שמעו לי, לא למדו, והציקו לי בדרכים שקשה לתאר.
בארבע השנים הללו עברתי ארבעה מוסדות. כל מוסד החזיק אותי כשנה, כאשר בסביבות תמוז תמיד הגיעה ההזמנה אל חדר המנהל, והשיחה המוכרת: "תראה, אתה משתדל מאד, אבל זה פשוט לא הולך." במשך השנים הללו ניסיתי הכל. כשהתחלתי, באתי עם המון כוונות טובות. ניסיתי להיות חברה'מן עם הילדים, אך מהר מאד הם ניצלו את זה. היו מקבלים ממני פרסים, ומיד אחר כך משתוללים כאילו לא קרה כלום. התחלתי להיות קשוח יותר, אך זה היה כבר מאוחר. הם ידעו שאני לא כזה באמת, ופשוט צפצפו עליי.
השנה הראשונה היתה פשוט איומה. הייתי מתהפך בלילה על משכבי ופוחד מהיום הבא, ובאמת כל יום היה חמור מקודמו.
בשנה השנייה הייתי קשוח, ואז החלו בעיות עם ההורים שהלכו להנהלה והתלוננו עליי. נאלצתי לרכך את עמדתי, והילדים קלטו שניצחו אותי, והחלו לתקוף אותי בלי רחמים, בידיעה שידיי כבולות. זו היתה השנה הגרועה ביותר שלי.
בשנה השלישית, ניסיתי להיות נחמד מצד אחד, וקשוח מצד שני, אבל הילדים היו צד שלישי - והם פשוט התעללו בי בלי לחשוב על הצדדים שלי.
* * *
אני כותב את זה כאילו בצחוק, אבל הצחוק הזה כואב מאד. הילדים האלה פשוט הרסו לי את כל החיים. ערערו את הביטחון העצמי שלי, גרמו לי להיות בלתי מרוצה במשך כל היום. לפעמים הרגשתי שאני ממש עוין אותם, את התלמידים שלי - על מה שהם מעוללים לי. לפעמים הייתי מתחנן אליהם: "תפסיקו, מה עשיתי לכם?" ומה שקיבלתי היו צחוק ובוז. לא היה להם כלפיי אפילו שמץ של רחמים.
השיא היה לקראת סוף השנה הרביעית, לאחר שהיה ברור לי והודלף להם שאיני ממשיך בשנה הבאה - הם היו פוגעים בי בצורה כזו, שכבר שאלתי את נפשי למות. התחלתי להרגיש שאני אויב שלהם - ואם אני מרגיש כאויב כלפי תלמידיי - הרי שאינני ראוי להוראה.
הלכתי לאחד הרבנים שלי בישיבה שבה למדתי. דיברתי איתו על הבעיות שלי, ואז התחלתי לבכות כמו ילד קטן. ממש לא יכולתי לדבר מרוב בכי. התביישתי שאני, תלמידו המבריק והגאה - לא מצליח ללמד ילדים בני עשר. הוא חיכה זמן רב עד שיכולתי בכלל לדבר, ולאחר מכן עודד אותי, חיזק אותי ונתן לי כמה עצות. לפני שהלכתי, הוא נזכר במשהו. "אני רוצה שתיזכר," אמר. "אולי היה מורה שהצקת לו, ומשלמים לך משמיים מידה כנגד מידה".
לא הייתי צריך לפשפש הרבה בזיכרוני. מיד נזכרתי במורה גלזמן (שם בדוי), שאני וילדי כיתתי ממש התעללנו בו. היינו מחקים אותו, צוחקים לו. הוא היה מתרגז וצורח, ואנחנו היינו צוחקים לו בפנים. הוא היה דווקא מורה חביב, רק זקן מדיי. לא היתה לו סבלנות לילדים שכמונו. הוא תמיד היה מספר לנו על אלפי התלמידים שהיו לו במשך השנים, ועד כמה הוא סובל מאיתנו. החלטתי שאני חייב לבקש ממנו מחילה.
* * *
כיוון שידעתי את שמו, ופחות או יותר את כתובתו, איתרתי אותו וביקשתי לבוא לבקר אצלו. הגעתי יום אחד אחרי הצהריים. ראיתי מולי אדם קשיש, חולה ורזה. בקושי הכרתי את המורה שהיה לי. שאלתי אותו בחשש אם הוא זוכר אותי, והוא ענה שלא (ידעתי כי אם אזכיר לו תעלול מסוים שעשיתי לו עם הלוח - הוא יזכור, אבל העדפתי שלא לעשות זאת).
סיפרתי לו שאני עוסק בהוראה. הוא שאל איך זה הולך, ואני עניתי לו לאט לאט שלא הולך לי, שהילדים מציקים לי, ושאני חושב לפרוש מההוראה. הוא נאנח והחל לספר לי כמה היו קשות שנותיו האחרונות בתחום ההוראה, וכיצד פרש לאחר שבץ מוחי, שקיבל בעקבות הרוגז שלו. "הילדים האלה נתנו לי משמעות לחיים, אך באותה מידה גם קיצרו לי אותם," נאנח.
העזתי ואמרתי לו, שאני חושב שאני מאותם ילדים שקיצרו לו את החיים, ושבאתי להתנצל על כך ולפייסו. הוא מאד התרגש, ופתאום התברר שהוא כן זוכר אותי ואת ילדי כיתתי. אני חושב שמההתחלה ידע מי אני.
ישבנו בעצב, כאשר הסברתי לו שאני מרגיש כי חוסר ההצלחה שלי, הוא בגלל התנהגותי הנוראה כלפיו. הוא אמר שהוא מוחל לי, ואחר כך התחיל לבכות. הוא לא הצליח לדבר, ובסוף הצליח לומר לי שאינו בוכה על מה שעשיתי לו, אלא על חייו הוא. מסתבר שיש לו בן יחיד שעזב את הדת ואת הארץ, ואין לו שום קשר עם הוריו. "נכשלתי לא רק עם תלמידיי, אלא גם עם בני היחיד," בכה. "אולי טעיתי אתו, אולי הייתי צריך להתנהג אחרת, אבל כעת כבר מאוחר. הוא שם, נשוי לנוכריה ולא רוצה לשמוע מאבא שלו."
שאלתי מה אוכל לעשות, כדי שיתכפר עווני כלפיו, והוא אמר לי: "אני חולה מאד ונוטה למות. אני רוצה שתארגן כמה שיותר תלמידים להלוויה שלי.
והוא אומר לי כך: "כל אדם יודע שלא יחיה לנצח. החיים הם רק מעבר שבו האדם צריך לקיים את ציווי ד', ולהיות ראוי לחיי עולם הבא. לאחר שהאדם מת מלווים אותו ילדיו חבריו וידידיו שאצלם מונחים כל מעשיו הטובים והרעים. אם התלמידים שלי לשעבר יבואו להלוויה שלי, יכול להיות שהם יזכרו את מה שדרשתי מהם וישפרו את מעשיהם ועל ידי זה ירבו זכויותי!
הילד שלי לא יבוא ללוות אותי - ואולי טוב שכך. מכיוון שנכשלתי בחינוכו, יש מקום להניח שהתרשלתי ואולי פשעתי - ועוון זה ילך אחרי. מצד שני, אולי טוב היה שילך כדי להזכיר את הכאב והייסורים שעברו עלי בגינו. ייסורי אב שבנו קרע עצמו ממנו - וודאי ממרקים עוונות וטוב הוא הדבר שיעלו עד כיסא הכבוד ויבקשו עלי רחמים וימליצו עלי טוב".
"כך או כך - בני לא יבוא ואני נותרתי לבד, ואין אפילו מניין שיבוא אחרי, אין מי שיאמר קדיש. אני בודד וערירי, איש אינו הולך איתי ואיש לא ילך אחרי. ככל שאני מהרהר, יש מי שיכולים ללכת אחרי - ולהזכיר ליושב בשמים את מאמצי הגדולים מחד ואת הייסורים שעברתי מאידך - ואלה הם תלמידי הרבים שגם אם לא הצלחתי לגרום להם לאהוב אותי - וודאי הצלחתי לחנך אותם לטוב. והם יהיו גם המעשים הטובים וגם הייסורים שאני כל כך רוצה שילוו אותי. "איני רוצה ללכת לבד לקבר", בכה.
"אני חייב שילוו אותי. לבד אני פוחד. תלך, תזכיר להם אותי. יש הרבה תלמידים שלי הנושאים רגשות אשמה - כמוך. אולי הם יסכימו לבוא להלוויה שלי כדי לכפר על זה.
"אני חושב שכמה מהם גם אהבו אותי, רק שלא כל כך ידעו לבטא את זה, ובאם הם יבואו הם ייזכרו בדברים שאותם אמרתי, ביקשתי ודרשתי מהם, ואולי לזכותי ישפרו מעשיהם ויהיו לי זכויות נוספות. מה עוד שהם וודאי ייזכרו במה שעשו לי, למורה שלהם, וזה יגרום להם להתבונן ולשפר את התנהגותם בין אדם לחברו ובין אדם למקום".
לקח לי זמן לעכל את הבקשה הזו. שאלתי אותו איך אני עושה את זה, כלומר, איך אוכל להודיע להם לבוא להלוויה אם עדיין לא נפטר. והוא אמר: "תתקשר אליהם שידעו מה מצבי, שיאמרו פרקי תהילים לזכותי, ותבקש מהם שאם חלילה יקרה לי משהו יודיע כל אחד לעשרה וככה יבואו תלמידיי להלוויה שלי להרבות בזכויותי".
הבקשה הזו ריגשה אותי מאד. החלטתי שלא להתווכח אתו. נפרדנו והבטחתי לו שאשמור אתו על קשר ואעדכן אותו.
* * *
הוא צייד אותי ברשימת תלמידיו משנים עברו, ובדרך הביתה - לא נעים לי לומר - העניין התחיל למצוא חן בעיניי. אמרתי לעצמי: "אני אארגן לו את הלוויה הכי גדולה שהוא יכול לתאר לעצמו."
באתי הביתה והתקשרתי לכמה מחבריי לכיתה. גם הם התלהבו וקיבלו כל אחד כיתה שלמה. לאט לאט גייסנו עוד תלמידים לשעבר, וידעתי שישנו גרעין של 25 בוגרים, שכל אחד מהם היה צריך לדאוג לכיתה שלמה.
הבעיה הגדולה ביותר היתה להסביר לאנשים, שעליהם להתכונן להלוויה של מישהו שעדיין לא נפטר. אבל כולם זכרו את האיש, והעניין נגע לליבם. לרבים מהם היו ייסורי מצפון בקשר להתנהגותם כלפיו בזמנו. כולם רצו לכפר על כך.
עברו כמה חודשים. היו עדכונים, רבים התקשרו לשאול מה קורה, והתשובה היתה: "ב"ה חי."
נסעתי אליו מדי פעם לעדכן אותו כמה תלמידים אמורים להשתתף בהלוויה שלו. זה ריגש אותו מאד. סיפרתי לו שכולם מתעניינים לשמוע מה קורה. צחקנו קצת על הסיטואציה המוזרה הזו. נקשרה בינינו ידידות קרובה.
יום אחד, אשתו התקשרה וסיפרה שמצבו מחמיר. נסעתי אליו. הוא ישב דומם, מכונס בתוך עצמו. שעות לא דיבר. סייעתי לו לאכול, והוא נראה מאד חלש. לא יכול היה לדבר, רק הניח את ידו על ידי בחמימות.
כשהלכתי, שאל בקושי מה קורה. עניתי לו שבסדר, שכולם בהיכון, והוא נדנד עם הראש לאות שהוא מרוצה.
* * *
חזרתי אליו כעבור יומיים, כשהיה ממש גוסס. הוא אמר לאשתו: "תגידי לו שיתחיל עם הטלפונים". לא עשיתי זאת. יש גבול לכל דבר. אמרתי לו שהוא יחיה עוד הרבה זמן, וחבל סתם להקפיץ את כולם להלוויה שלו.
נסעתי שוב הביתה, הודעתי לכולם להיות בהיכון, ולאחר מכן חזרתי אליו. הוא היה גוסס ממש, אך צלול בדעתו. הוא אמר את מילותיו האחרונות בקושי: "אני מעריך מאד את מה שעשית בשבילי. אני מוחל לך, תלמידי, ומאחל לך שתהיה מורה טוב, לא כמוני."
אחר כך בכה חרישית, ביקש ממני לעזור לו לשכב, לחץ את ידי, ביקש ממני להגיד אתו "שמע ישראל" - ונפטר.
עוד לפני שהרופא קבע רשמית את מותו, התחלתי במסכת הטלפונים. תוך שעה, ידע הגרעין הקשה על שעת ההלוויה ומקומה. תוך חמש שעות ידעו אלפי בוגרים על ההלוויה.
היתה זו הלוויה שתושבי הקריות לא ראו מזה שנים. אלפי בני אדם היו שם, כמעט אף אחד לא נעדר. אנשים שלא נפגשו במשך שנים, מצאו את עצמם מנסים לזהות זה את זה. זו היתה גם הלוויה וגם פגישת מחזור. כולם השתרכו אחרי הארון, כמו נחש מתפתל, ותושבי שכונתו עמדו מופתעים למראה כמות האנשים שהגיעה להלוויתו של המורה הצנוע והשקט.
בהלוויה הספדתי אותו, וגם מנהל בית הספר נשא הספד. התרגשתי מאד כשדיברתי, וההתרגשות שלי עברה לכולם. החיוכים של האנשים שנפגשו זה עתה, הפכו לנוגים, ולאחר מכן לבכי של ממש. דיברתי על כך שהחיים חולפים ומה אנו מספיקים בהם, וכמה שצריך לנצל את הזמן ולתקן מה שניתן. בסופו של דבר בכיתי ממש, וכולם הצטרפו אליי.
בכיתי עליו ובכיתי על עצמי, בכיתי על העבר שלי ובכיתי על העתיד שלי.
בסוף כולנו אמרנו קדיש. כל התלמידים שלו, אלפי אנשים, אמרו במקום הבן האחד שלא אמר. הרגשתי שהוא מחייך אליי מהקבר.
* * *
זהו הסיפור. מעבר למה שנתתי למורה שלי - נתתי הרבה לעצמי. איני יודע את טיב השינוי שחל בי, אבל החוויה הזו לא הותירה אותי כפי שהייתי.
עזבתי את בית הספר היסודי והתחלתי ללמד בתיכון. אפשר לומר שאני מצליח שם מאד. אף פעם לא אדע אם זה בגלל ה"משנה מקום", או השינוי האישי שעברתי בחיי. הסיפור עם המורה שלי נתן בי הרבה כוחות והסתכלות חדשה על החיים, שכנראה סייעה לי מאד בדרכי בחיים.
עוד מעט ימלאו עשרים שנה לעבודתי בהוראה. אני מחזיק מעמד כבר 16 שנים במקום אחד. פעם בשנה, כל התיכון מתכנס לשמוע את הסיפור המיוחד שלי, ולאחריו אני אומר קדיש. זה קורה ביום השנה לפטירתו, החל בכ' בכסלו.
לפחות פעם בשנה אני עולה לקברו. יש לי מנהג מוזר לספור את האבנים שעל הקבר, ולראות בפעם הבאה כמה יש. מסתבר שתמיד נוספות לערימה עוד מספר אבנים. מסתבר שאני לא היחיד שחש רגשי אשם בקשר למורה הזה.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
