על מצוות אהבה ויראת ה', כותב הרמב"ם: "האל הנכבד והנורא הזה מצווה לאהבה וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלוקיך ונאמר את ה' אלוקיך תירא".

מוסבר בחסידות, כי כשם שמצוות תפילין, על דרך משל, יש לה מקום קבוע בראש ובזרוע,

ומרגיש כובד התפילה של ראש וההידוק בתפילה של יד- כן הוא במצוות אהבה ויראה. מצוות אלו צריכות להיות מורגשות בהרגש גופני בבשר הלב ממש.

דומה הדבר לאדם הפוגש את אוהבו הנאמן, שלא זו בלבד שיהיה לו טוב מזה, שישכח את כל הדברים המעיקים עליו, אלא עוד שיתעורר בו חיות פנימית בתקווה טובה, כי ליבו טוב עליו. וכן במידת היראה - נופל עליו פחד גדול ומורא, כי בשעה ההיא הוא נזכר על כל ענייניו הלא　 טובים במחשבה דיבור ומעשה, ולבו יכאב בכאב מורגש מיראת העונש ביראת שמים ולפעמים הוא ברגש של יראת בושת או יראת הרוממות.

וזו היא עבודת האדם- להתבונן בגדולת ה', עד שיתעוררו בו אהבה ויראה ממשיות אל ה' יתברך.

בשורות טובות!