"וימצא יוסף חן בעיניו וישרת אתו ויפקדהו על-ביתו וכל-יש-לו נתן בידו"

    יוסף הוא בחינת הנשמה הא-לוקית, ואדוניו המצרי הוא בחינת הגוף הגשמי.

לפיכך פירושו: "וימצא יוסף חן בעיניו" – הנשמה מצאה חן בעיני הגוף, לכן בוחר הגוף לשמש את הנשמה (="וישרת אתו") ולתת לחכמת המוח דקדושה לשלוט ברצונות הלב (="ויפקדהו על-ביתו") כיוון והגוף לבדו לא יכול לזכות להרגשת האושר המיוחלת (כפירוש רש"י: וכל יש לו. הרי לשון קצר חסר אשר – כלומר חסר אושר) לכן בוחר להתמסר להנהגת הנשמה, בבחינת "בידו אפקיד רוחי" (הרוח הא-לוקית שעלולה להתנהג כבהמית אם הולכת שולל אחרי תאוות הגוף) וכיוון ואין כחנו אלא בפינו, אזי "נתן בידו" פירושו סמך על עבודת התפילה, שהיא העבודה שבלב. כי על מנת שיוכל האדם (=הנשמה) להתפלל כראוי חייב להיות לבו ברשותו, ולשם כך על נשמתו לשאת חן בעיני הגוף, ובפרט בעיני הלב, הוא ראש ומלך האברים.