גמרא יומא (ו:)

הגמרא מביאה מחלוקת לגבי קרבן ציבור שטמא האם אפשר להקריב אותו או לא? יש מחלוקת בין רב ששת לרב נחמן האם הטומאה דחויה או הותרה בציבור? אם אנחנו מסתכלים טוב בגמרא הזאת אנחנו רואים שיש  שני דעות ברב נחמן. פעם אומר שהטמאים לא עובדים ואח"כ אומר שכן הם יכולים לעבוד. יוצא מכך שיש שתי שוגים של הותרה, נקרא להם הותרה מצומצם והותרה מורחב. צריך להקדיר את שלוש המושגים האלו. המושג של הותרה מורחב בא להגיד שאפשר לעשות את כל הפעולות שנצטרכות לדבר כי האיסור הותר לגמרי, אין חובת השתדלות לעשות כמה שפחות איסורים.הותרה מצומצם אומר שהאיסור הותר אבל יש השתדלות לעשות כמה שפחות איסורים אבל אם לא עשיתי את זה אני לא עובה על שום איסור. אבל בדחויה האיסור הוא רק דחוי ולכן מותר לעשות רק מה שחייבים לעשות ואין דרך אחרת לעשותו, אבל אם יש דרך אחרת ולא עשה אותה הוא עובר על עבירה. ניקח את הדוגמא של הגמרא ביומא : אם הכהן טמא והוא צריך להקריב קרבן ציבור האם נביא כהן מבית אב אחר (שיש טירחה יתירה) או נגיד שאפשר להקריב בטומאה. והנ"מ תיהיה אם נגיד טומאה הותרה או דחויה בציבורא.

דיוק על הגמרא

הגמרא מפרטת ש"טומאת מת בציבור רחמנא שרייה" הכוונה שרק טומאת מת נדחה בציבור. רש"י מסביר שלומדים את זה מהפסוק : "איש כי יהיה טמא לנפש" נפש מדבר על טומאת מת ולא על טומאות אחרות. רש"י ממשיך ואומר שבטומאות אחרות כמו זב, מצורע, יולדת או נידה זה לא נדחה כי הם טומאות שיוצאות מגופו. נשאלת השאלה למה לפי סברא הדין הזה מועיל רק בטומאת מת ולא באחרות? יש כמה אפשרות לתרץ

- יש גמרא בתמורה בדף (טו:) שאומאת שאין מיתה בציבור ולכן אין דבר כזה מצב של קרבנות שמתו בעלים בקרבן ציבור. ולכן גם אצלנו במקרה שיש טומאת מת הציבור דוחה את הטומאה שאין טומאת מת בציבור אבל טומאה אחרת אין הציבור דוחה. אבל ק"ק במילים של רש"י.

- הכהן הוא שליח של הציבור ואם הוא טמא בגלל טומאה אישית, שיוצאת מגופו, יש בזה פסול או שמץ פסול (לגבי נידה או יולדת אפשר להסביר כמו הרב סולוביציק שזה בגלל חולשת האנושות) ולכן א"א להקריב. אבל טומאת מת אין בזה פסול אלא זה או מצווה (מת מצווה) או אונס (אם נגע בו מת), ולכן הטומאה נדחית בציבור.

- לענ"ד אפשר לתרץ ככה : הטומאות אחרות איך שאמר רש"י יוצאות מגופו של הבן אדם והן פרטיות ולא קשורות עם הציבור ולכן אין כוח לציבור לדחות אותה טומאה. אבל טומאת מת היא טומאה שמוטלת על כל אחד ואחד של העם והיא טומאה שהיא קשורה לציבור לכן יש כוח לציבור לדחות אותה.

אין דיון בגמרא לגבי הותרה או דחויה על שבת אלא הראשונים העלו את זה לגבי איסור חילול שבת. ניקח את המקרה שכל הראשונים מביאים ונראה מה הם הדעות השונות. המקרה הוא בן אדם חולה ונשאלת השאלה האם אפשר לשחוט לו בהמה כדי שיהיה לו בשר חי או נגיד נביא לו נבילה שאין בה שום איסור שבת?

קודם כל צריך להבין למה הראשונים השליכו את הדין הזה לשבת? הרשב"א בשו"ת מסביר את הנקודה הזאת שא"א להגיד שהדין של הותרה/דחויה היא רק בטומאה אלא הוא כעוד מקומות כמו שבת. ואני צריך את הדין הזה כי אם לא היינו אומרים שמותר לחלל שבת בלי גבולות במקרה של סכנה כי כתוב "וחי בהם" ולא שנמות בהם. לכן צריך את הדין של דחייה כדי לתת לנו גבולות בחילול שבת.

דעת הרשב"א (שו"ת הרשב"א חלק א סימן תרפט)

הרשב"א הוא הראשון שמביא את ההתלבטות בשבת האם אומרים הותרה או דחויה והוא פוסק שהדין הוא ששבת דחויה מפני פק"נ. הרשב"א לא מביא סברה לדעה שלו, אלא נראה בהמשך שהכסף משנה נותן טעם לדבריו.

דעת המהר"ם מרוטנבורג

המהר"ם מובא ברא"ש בשם רבינו מאיר והוא אומר ששת הותרה ועדיף לשחוט את הבהמה. הוא מסביר שהדין של שבת הודחה מול פק"נ היא מלאכה מותרת לגמרי כאילו הוא עשה אותה ביום חול. כמו מי ששוחט שיו"ט לשם אוכל נפש כי יש היתר מן התורה שעשה דוחה לא תעשה וזה עדיף מאיסור דרבנן של נבילת עוף. לכן פוסק המהר"ם מרוטנבורג שמותר לשחוט בשבת שלם חולה גם אם עם יש לי נבילה מוכנה כי השחיטה היא מותרת לגמרי כמו שחיטה של עום חול. ועוד כי על הנבילה יש שם של איסור משאין כן בבשר שחוטה.

דעת הרא"ש מסכת יומא (פרק ח הלכה יד)

הרא"ש מביא את דעת הראב"ד ואת דעת המהר"ם מרוטנבורג ובסוף הוא כותב : "ואני שמעתי משום דחיישינן שמא יהא החולה קץ באכילה איסור ויפרוש ויסתכן". כאילו אם מביאים לחולה נבילה הוא לא יסכים לאכול כי זה דבר אסור במהותו והוא יסתכן. מהסברא הזאת א"א להסיק אם הרא"ש סובר דחויה או הותרה. כי אפילו אם אומרים שהחולה לא רוצה לאכול את הנבילה אז זה לא משנה דחויה או הותרה כי הוא לא יסכים ואז הוא יסתכן.   

דעת הראב"ד

הראב"ד מובא בשני מקומות, ברא"ש מסכת יומא (פרק ח הלכה יד), ובר"ן דף (ד:). נביא את השתי סברות שמובאות ובשתיהן פוסק הראב"ד שהותרה שבת. הסברא הראשונה היא להגיד ששבת ניתן להידחות במלאכות אחרות ולכן אין למה לא לשחוט כי זה כבר נדחה למאלכות אחרות.                                             הסברה השנייה מופיעה בר"ן ואומרת שהאיסור שעומד מולנו במקרה שלנו הוא איסור שבת ולא איסור נבילה. כי אם אני נמצא ביום חול זה ברור שלא נביא נבילה לחולה אלא נשחוט בשר כשר. לכן בגלל שיש באיסור שבת שעומד מולנו היתר גמור לכן לא מתירים נבילה.

דעת הר"ן

לפי הכסף משנה הר"ן סובר ששבת דחויה ואפשר להסיק את זה מהלשון שלו. הרי הוא כותב שהשחיטה הוא איסור חמור והנבילה היא איסור יותר קל, אם שבת היתה הותרה אז למה השחיטה היא בכלל איסור? זה אמור להיות מותר לגמרי. עוד הוכחה מזה שהוא מקשה שתי שאלות על הראב"ד והוא מתרץ רק אחת מהן משמע שלפי דעתו יש בעייה עם הסברא של הותרה ולכן הוא פוסק דחויה.

שאלת הר"ן וחקירה כללית על שבת

הר"ן שואל על הראב"ד למה אתה אומר שנבילה לא נשתנה ונשאר איסור אבל שחטוה הופכת להיות היתר גמור בשבת ? מה ההבדל בינהם?

אפשר לתרץ לפי חקירה של המהר"י אנגל (אדוון דאורייתא) מה הדין של איסור שבת, האם זה איסור חפצא או גברא? האם המלאכה עצמה אסורה בשבת או אסור לאדם לעשות מלאכה בשבת?

לפי הראב"ד שבת היא איסור על הגברא ולכן אם הבן אדם חולה הוא מתיר את השחיטה שהיא בעצמה איסור עליו אבל הנבילה שהיא איסור על החפצא א"א לתת לו כי הדין שלה לא משתנה. אבל לפי הר"ן איסור שבת הוא איסור על החפצא ולכן הוא שואל על הראב"ד למה אתה מעדיף את השחיטה מהנבילה? הרי נבילה היא גם איסור על החפצא כמו שבת.

לגבי החקירה הזאת יש תוספות יו"ט ששואל למה כתוב במשנה בשבת פרק ז משנה ב : "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת : הזורע, והחורש... וכו" ". הרי מפרטים את האבות מלאכה אבל בלשון של המשנה הוא כאילו על הבן אדם. היה אמור להיות כתוב : "הזריעה, והחרישה... וכו " ובגלל שזה לא כתוב ככה הוא לומד מפה שאיסור שבת הוא איסור על הגברא.

האדוון דאורייתא חולק עליו ואומר שאיסור שבת אינו על הגברא אלא על החפצא כי יש גמרא שאומרת שאם נר נדלק בשבת אפילו על ידי גוי אסור לברך עליו "בורא מאורי האש". זה מוזר הרי לגוי מותר לעשות מלאכה בשבת! אלא האיסור של מלאכה בשבת הוא איסור על החפצא ולכן אסור להשתמש בנר הזה כי הוא נובע ממלאכה בשבת אפילו שנעשתה על ידי גוי. 

קק"ל התירוץ הזה כי אפשר לשאול עליו הרי האיסור של אמירה לגוי הוא שבות ז"א שמן התורה מותר להגיד לגוי לעשות מלאכה בשבת. הרי אם אומרים, לפי האדוון דאורייתא, ששבת היא איסור על החפץ אז למה יהיה מותר אמירה לגוי מן התורה הרי המלאכה נעשתה בכל אופן אפילו אם זה על ידי גוי! אז מה זה משנה לי זה אמור להיות אסור גם מדאורייתא! ולצ"ע.

דעת הרמב"ם

הרבמ"ם לא מפורש לגבי השאלה שלנו האם הוא פוסק הותרה או דחויה. כתוב בהלכה א פרק ב : "דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצוות..." ובהלכה ב הרמב"ם כותב : "אמדוהו ביום השבת..,כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להם". המפרשים על הרמב"ם רוצים להוכיח מהלשון שלו ששבת או הותרה או דחויה.  

כסף משנה הלכות שבת פרק ב הלכה א דעת הרב"ם

הכסף משנה מוכיח את סברת הרשב"א ששבת דחויה אצל החולה. הרי יש גמרא בפסחים שאומרת שהציץ של הכה"ג מכפר על הקרבת קרבנות ציבור בטומאה. הרי אם אומרים שטומאה הותרה בציבור אז למה צריך כפרה? זה אמור להיות תותר לגמרי? לכן הוא מסיק שטומאה דחויה בציבור לשיטת הרמב"ם.

אור הישר הלכות שבת פרקב הלכה א

האור הישר מביא הסבר חדש על הרמב"ם. הוא מדייק ברמב"ם למה כתוב ש"דחויה שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצוות" ? הרי כל הלימוד הזה כמו שהסביר הרשב"א אנחנו לומדים אותו מהפסוק של "וחי בהם" והפסוק הזה לא נאמר אך ורק על שבת אלא על כל המצוות כולן. ועוד א"א להשוות בין טומאה לשבת כי בטומאה אין הפסד כמעט אלא העם יצטרך לחכות עוד יוםכדי להיטהר אבל בשבת אנחנו מדברים על חיי אדם וסכנת נפשות. לכן הוא אומר שלעניות דעתו לפי הרמב"ם שבת הותרה אצל החולה כדין כל המצוות שהן הותרות כנגד החולה שיש בו סכנה. כמו שכתב הרמב"ם בעצמו שהשבת נעשה חול ואין היתר יותר חזק מזה. ולא עושים הבדל בין שבת לשאר מצוות חוץ מהשלוש העברות החמורות כי יש להן דין מיוחד. ועוד הוא מוסיף שכשהרמב"ם כתב "דחויה שבת אצל סכנת נפשות" הוא לא התכווין למחלוקת הותרה/דחויה אלא הוא רצה להגיד שיש כוח לסכנה לדחות את השבת.

חידוש המגיד משנה

הרמב"ם כתב בהלכה יא הדין לגבי היולדת :"היולדת כשכורעת לילד הרי היא בסכנת נפשות ומחללין עליה את השבת... וכל שאפשר לשנות משנינן בשעת הבאה כגון שתביא לה חברתה כלי תלוי בשערה ואם א"א מביאה כדרכה". נראה מהרמב"ם הזה ששבת היא רק דחויה כי במקום שאפשר לשנות צריך לשנות. אומר לנו הרב המגיד שיש הבדל בין דין החולה לדין חולה שיש בו סכנה רגיל. בחולה רגיל שיש בו סכנה לא החמירו ומחללים עליו את השבת בלא שינוי אבל ביולדת אם אפשר לשבות אז חייבים לשנות כי זה דבר טבעי ואין אחת מאלף מתה מחמת לידה לכן החמירו חכמים לשנות. ז"א שלי הרב המגיד בחולה שיש בו כ=סכנה הרמב"ם יפסוק ששבת הותרה לגמרי.

שו"ע סימן שכח סעיף ד,יד

בסעיף ד השו"ע פוסק במקרה של מכה של חלל ואין רופא או בקי שיכול להגיד לנו אם יש סכנה או לא, מחללין עליו את השבת כחי הוא בגדר של חולה שיש בו סכנה. ובסעיף יד הוא פוסק שאם יש לנו בשר נבילה או אפשרות לשחוט בשר אז שוחטים את הבשר הכשר, אבל במקרה שאין זמן לשחוט והחולה ימות ברור שנותנים לו מהנבילה. לכן יוצא מדבריו שהוא סובר ששבת הותרה אצל החולה שיש בו סכנה.

הגר"א מביא על הסעיף יד את סברת המהר"ם מרוטנבורג שהמלאכה בשבת לחולה שיש בו סכנה היא כמו שחיטה ביו"ט לצורך אוכל נפש שהוא דין של עשה דוחה לא תעשה.

מחלוקת רש"י/מגיד משנה

יש מחלוקת בין הרב המגיד לרש"י על המקרה שהביא השו"ע שאין בקי או רופא שיכול להגיד אם יש סכנת נפשות או לא. רש"י אומר שעושים לו רק מלאכות שבמניעתן ימות החולה אבל שאר המלאכות לא עושים לו. חולק הרב המגיד ואומר שעושים לו כל מלאכה בלי הגבלות כי הוא בגדר של חולה שיש בו סבנה. ככה מובא בב"י ובמ"ב.

דעת הרמ"א  סימן שכח סעיף יב

כותב הרמ"א :"ויש אומרים שאם אשפר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור על ידי שנוי עושה ע"י שנוןי ואם אפשר לעשות על ידי אינו יהודי בלא איחור כלל עושין על ידי אינו יהודי וכן נוהגים". הרמ"א כותב מפורש שששבת איננה הותרה אלא היא דחויה אצל החולה שיש בו סכנה וצריך לעשות כמה שיותר בשנוי או על ידי אינו יהודי.

דעת המ"ב

המ"ב בסימן יד כותב ששבת היא דחויה והוא מביא ראייה מהמקרה של היין שמעדיפים שהוא ייחמם את היין אפילו אם יש בעייה של יין סתם כי זה עדיף ממלאכה בשבת . והוא מחדש עוד דבר, שלשיטתו הרא"ש סובר שזה דחויה כי הוא כתב :" ואני שמעתי משום דחיישינן שמא יהא החולה קץ באכילה איסור ויפרוש ויסתכן".