המחלוקת על סיבתם של ב"ה וב"ש

נכתב על ידי יניב ב-7/12/2015

 

'ת"ר: מצות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין- ב"ש אומרים: יום ראשון מדליק שמנה מכאן ואילך פוחת והולך, וב"ה אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך. אמר עולא: פליגי בה תרי אמוראי במערבא, ר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא, חד אמר: טעמא דב"ש כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דב"ה כנגד ימים היוצאין, וחד אמר: טעמא דב"ש כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל דמעלין בקדש ואין מורידין' (שבת כא,ב). אמנם מובאים שני טעמים אבל מה ההבדל ביניהם?- ניראה שההבדל בין הטעמים הוא איזה השפעה לחנוכה אנו מציינים (שהמהדרין מן המהדרין מפרטים בנרות, כך שמפרטים על מה שהיה ולכן מוסיפים בזה גם עומק מעבר למעשה עצמו בלבד). והנה בחז"ל מובאים שתי סיבות שיש בזמן חנוכה, מעבר למעשה עצמו שנעשה, דברים שבזכותם יש מעלה בימים אלו שלכן נעשה (התגלה) אז ימי החנוכה. בילקו"ש מובא: ''אמר ר' חנינא: בכ"ה בכסלו נגמר מלאכת המשכן ועשה מקופל עד אחד בניסן, כמו שכתוב: ביום הראשון באחד לחדש תקים את משכן. והיו ישראל ממלמלין על משה לומר: למה לא הוקם מיד, שמא דופי אירע בו? והקב"ה חשב לערב שמחת המשכן בחדש שנולד בו יצחק, דכתיב: לושי ועשי עוגות. ואמרו לו: שוב אשוב אליך. ומעתה הפסיד כסלו שנגמרה בו המלאכה. אמר הקב"ה: עלי לשלם. מה שלם לו הקב"ה? חנוכת חשמונאי, וכן מרחשון עתיד הקב"ה לשלם לו' (ילקו"ש מלכים רמז קפ"ד) הרי שהטעם הוא במשכן. מצד שני מובא בגמ' (ע"ז ח,א): 'ת"ר לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים. עמד וישב ח' ימים בתענית [ובתפלה], כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים, לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים' משמע שיסוד חנוכה נימצא אצל אדם הראשון (שלכן הגמ' משתמשת בלשון שמזכיר קצת את הנאמר בחנוכה). וניראה ששני אלו קשורים, שאדם הראשון קבע ימים טובים באלו, לשם ה', ולכן היה כאן יסוד לחיבור לה' בעולם, אלא שהוא עדיין לא עשה מספיק בזה, ולכן גם בהקמת המשכן היה חיבור לשכינה ע"י סיום הבניה, אבל עדיין לא הוקם כי צריך תוספת קדושה, וזה נעשה ע"י האבות, ולכן ע"י קישור ביצחק שהוא עולה תמימה (מהעקידה) הושלם להעשות ראוי לשכינה, ולכן בחשמונאים כבר הוקם-טוהר בזמן חנוכה. מימלא חלקו מה להחשיב, את השורש היסודי בעולם שהוא באדם הראשון או במשכן שאז התגלה והחל להיות כראוי מתגלה בעולם. הדעה של כנגד הימים זה כנגד אדם הראשון והדעה השניה כנגד המשכן. לדעה של כנגד הימים חלקו ב"ש וב"ה, כיון שמצד אחד עשה יו"ט בשל שראה שזהו דרך העולם שבכך נירגע, ולכן כנגד הימים שמתארכים, וזהו מוסיף באור כב"ה, ומצד שני ב"ש מסתכלים שאלמלי היו ימים מתקצרים קודם לא היה מגיע לחגוג, שדווקא בשל שהתקצר חשב שהעולם הולך לאבדון שלכן התרגש כשהתחיל להתארך, ולכן זהו היסוד החשוב, ולכן מציינים את הימים שהמתקצרים, שכך מטעמים שב"ה מסתכלים על הפשט הניראה, וב"ש על העומק שבכל דבר (שהיו חכמים חריפים יותר). ויותר מזה, ההתגלות אצל אדם הראשון בא לרמז על העולם, איך הוא שב לקב"ה, שחלקו ב"ה וב"ש 'תנו רבנן: שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא. נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא - יפשפש במעשיו. ואמרי לה: ימשמש במעשיו' (עירובין יג,ב) שב"ש מדגישים את חטאי האדם, שבחריפותם רואים את העוצמה הנוראה שבחטא ולכן עדיף שלא ניברא, וב"ה רואים את האדם שמתקן את מעשיו בצד החיובי במצות עשה (ובסוף עשו פשרה בניהם). מימלא גם בראיתם את מעשה אדם הראשון איך מקשר לחטאו (שחשב שלכן העולם נחרב בשל שחטא) ותיקון, שלב"ה זה ראיה של תיקון בעשיה, שעשהו יו"ט וזהו כימים שמתארכים ומתקדמים (שבכך שמח שאין זה מהחטא), ואילו ב"ש רואים את החטא ולכן את הימים שכביכול מתמעטים בשל שהעולם נאבד בשל החטא, ודרך זה הגיע לעשיית יו"ט אח"כ, דרך זה שבים לה'. לעומתו הדעה השניה מסתכלת על המשכן, ולכן לב"ה זה המשך העליה, שהחל ביציאת מצרים שהיו דומים למצרים בטומאתם, ועולים למתן תורה ששם עדיין חוטאים בע"ז כי לא התנתקו לגמרי, ובזה עושים מחיצה משכינת ה', ואז התקדמו למשכן להשראת שכינה, מימלא זה התקדמות וכך בנרות זה מעלים בקודש. לעומתם ב"ש רואים במשכן את החיבור לזמן ההוא, שחנוכה קשור לסוכות (ראה ב'מועדי ישראל' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, וב'לזמן הזה' של מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א) וגם הכנתו נעשתה בימים אלו (מיוה"כ והלאה עד חנוכה) כך שיש בו קשר עמוק לזמן הזה, ולכן מחברים אותו עם פרי החג, שמגלה על הקשר לסוכות, על הקשר לזמן הזה. שב"ה מסתכלים בגדול על המכלול, שאמנם קשור לסוכות אבל בכלל קשור לעליה בקדושה, וב"ש מתמקדים על סוכות כשורש בולט. ואולי יותר מזה, סוכות משפיע לחנוכה מכח עניין הארת בנ"י מהחגים ([כמו ששבועות לפורים] כדברי השפת אמת, ראה ב'לזמן הזה') מימלא ב"ש שסתכלים לעומק, ולכן רואים את סוכות שמאיר כאן, ואילו ב"ה רואים בגדול ולכן רואים את כח בנ"י שמשפיעים אור זה, ולכן לא מתמקדים דווקא בסוכות אלא במעשה בנ"י שהוא מוסיף והולך תיקון בעולם. ואולי זה משום שב"ש היו מחמירים (כמידת חריפותם שמושך להחמרה), כמידת דין, ולכן קשור בדגש לתורה שבכתב שהיא דבר ה' ולכן אמת (שחותמו של ה' אמת) שהוא קשור בדין [שדין הוא אמת מוחלטת] (כמו שה' ברא ע"פ התורה ולא היה ראוי להתקיים במידת הדין) ולכן מתגלה מסוכות שהוא ההארה לבנ"י מהתורה שבכתב. ואילו ב"ה מקלים כמידת הרחמים (כמידת חיבורם לכלל בנ”י הרבים), ולכן קשור לחלק בנ"י כתושב"ע (שכך לקיום העולם ה' הקדים רחמים כדי לברוא אדם [שאע”פ שחוטא ישרוד] שכל העולם בשביל האדם [שלכן בלא רחמים על אדם לא היה ניברא כלל העולם]) שזהו האור שמאיר בעקבות כוחנו, ולכן אע"פ שהאור מגיע מסוכות, בכ"ז הוא מתגלה בעולם ע"י כוחנו שמאיר ממה שספגנו (שבלי זה לא היה האור מתגלה) ולכן ע"פ הכלל הקיים בכלל עשייתנו שמעלים בקודש ולא מורידים, ולא מגלים בעשיה ברורה את כחו המיוחד של סוכות (שהוא הפחתת הטומאה).

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
תגובות ודיון על החידוש (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה