בנוגע לדיני נגעים כתוב בפרשתנו "וביום הראות בו" (יג, יד), ומזה למדו חז"ל ש"יש יום שאתה רואה בו, ויש יום שאי אתה רואה בו" (מו"ק ז, ב), וכפסק המשנה (נגעים פ"ג מ"ב): "חתן שנראה בו נגע נותנין לו שבעת ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו, וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל", אשר יש ודוחים את ראיית הנגע לזמן מסוים ובינתיים נשאר המצורע בטהרתו.

כתב הרמב"ם (סוף הל' טומאת צרעת) שהצרעת אינה ענין טבעי ו"אינו ממנהגו של עולם", אלא "אות ופלא היה בישראל", ומטרתו "להזהירן מלשון הרע". וכך הייתה השתלשלות הדברים: "המספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו . . אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו", וכך מתפשטת הצרעת עד שלבסוף "משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע".

מובן אם כן, שהנגעים באים על האדם מחמת גודל חסדו של הקב"ה, וכפי שכתב החינוך (מצוה קעב, מצוה קעז) "משרשי המצווה שרצה הא-ל בטובו הגדול לייסרנו כאשר ייסר איש את בנו . . מאהבת ה' אותם יודיע מוסרו", שמטרת הנגעים היא לטובת האדם ולתועלתו, כדי להשיבו מחטא לשון הרע לדרך הישר.

ויתרה מזו, מצינו כאן גודל אהבתו של השי"ת אפילו לרשעי ישראל, שהלא מדובר באדם רשע שלא שב מחטא לשון הרע שבו, ומכל מקום משנה הקב"ה סדרי בראשית ומראה "אות ופלא" למעלה מדרך הטבע, וכל זה מדאגתו של השי"ת לאדם רשע שתחזור שיחתו להיות "כשיחת כשרי ישראל"!

ו"חסד" זה עושה הקב"ה גם עם רשע, וכדברי המשנה (נגעים פי"ב מ"ה) בדין "ופנו את הבית": "על מה חסה התורה, על כלי חרסו . . אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי . . אם כך על של רשע ק"ו על של צדיק", שהטומאה נדחית גם מפני "ממונו הבזוי של רשע", כי הנגע עצמו מבטא את אהבת הקב"ה לכל יהודי, ואפילו לרשע.

(ע"פ לקוטי שיחות חל"ז עמ' 37 ואילך)