בנוגע לדיני נגעים כתוב בפרשתנו "וביום הראות בו" (יג, יד), ומזה למדו חז"ל ש"יש יום שאתה רואה בו, ויש יום שאי אתה רואה בו" (מו"ק ז, ב), כדברי המשנה (נגעים פ"ג מ"ב): "חתן . . נותנין לו שבעת ימי המשתה . . וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל", אשר בחתן ובעת הרגל דוחים את ראיית הנגע, ובינתיים נשאר המצורע בטהרתו. וכן מצינו שציוותה תורה גבי נגעי בתים לדחות את הטומאה עד אשר "ופנו את הבית" (מצורע יד, לו), בכדי שלא תיטמא תכולת הבית כשיטמאהו הכהן.

בדין "ופינו את הבית", רואים איך שאוהב הקב"ה את בניו ואפילו רשעי ישראל, ועד כדי כך חביבין הן – ש"התורה חסה" לא רק על גופו ונפשו, אלא אפילו על רכושו השייך לו ועד ל"ממונו הבזוי", וכדברי המשנה (נגעים פי"ב מ"ה) בדין "ופנו את הבית": "אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי . . אם כך על של רשע ק"ו על של צדיק", שמכיוון שהוא רכושו של יהודי, התורה דואגת לו שלא ינזק. ואף אם מדובר באדם רשע שבא נגע בקיר ביתו, מכל מקום ישראל "אף על פי שחטא ישראל הוא" (סנהדרין מד, א), ולא נפקע ממנו שם ישראל, והתורה חסה גם על ממונו.

ומדין דחיית ראיית הנגע בחתן ובעת הרגל, למדים אנו את גודל מעלת מעשה המצווה של איש יהודי, שהרי אפשר הי' לחשוב שיהודי הנמצא במעמד ומצב נמוך, שלא שב מחטא לשון הרע, הנה אף שעדיין נקרא בשם ישראל, מ"מ, אין בכוחו לפעול את קדושת המצוות במצוות שמקיים, להיות שעושה מעשי רשע ואין לו שייכות לקדושה באופן גלוי, וכפי שמצינו בספרים (באר היטב או"ח תקעא, א, ועוד) שהמצוות שמקיים האדם "בעודו רשע 　– מוסיף כח בקליפות".

(ע"פ לקוטי שיחות חל"ז עמ' 37 ואילך)