חכמינו קבעו כי אדם אינו רשאי לסמוך על הנס. מחובתו לפעול בתוך המערכת הטבעית והרציונלית ולעשות את הדברים הנכונים, על-פי שיקולים טבעיים וארציים. ועם זה, בעולמו של יהודי, הן כפרט הן כחלק מהעם היהודי כולו, קיים המרכיב המפתיע והבלתי-צפוי – הנס.

השבת ניכנס ל'חודש הראשון', כפי שנקרא בפרשת החודש: "החודש הזה לכם ראש חודשים, ראשון הוא לכם לחודשי השנה". אבל רגע, הלוא החודש הראשון הוא חודש תשרי, שבתחילתו חגגנו את ראש השנה? מתברר שהעם היהודי חי בו בזמן בתוך שני לוחות שנה: האחד מתחיל בתשרי והשני מתחיל בניסן.

הלוח שמתחיל בתשרי מייצג את מערכת החיים הטבעית, והלוח שמתחיל בניסן מייצג את המֵמד הניסי בחיינו. בכל רגע נתון אנחנו מתנהלים בשני צירים מקבילים: הציר הטבעי, האנושי, הרציונלי, והציר העל-טבעי, הניסי.

ההיסטוריה של העם היהודי משקפת להפליא מערכת מורכבת זו. מצד אחד העם חי חיים טבעיים, ארציים: עסק בחיי פרנסה, דאג לצרכיו בכלים אנושיים, התמודד עם בעיות ועם גזֵרות בדרכים מקובלות. אולם ברור לכול שעל-פי חוקי הטבע העם היהודי לא היה יכול לשרוד ולהתקיים, מפני שכל הכוחות הטבעיים עמדו כנגדו. לצד הגורמים הטבעיים פעלו על העם היהודי כוחות על-טבעיים, שהעניקו לו כוח ויכולת לשרוד במקום שהתנאים הטבעיים כשהם לעצמם היו גורמים לו להיכחד ולהיעלם.

בנקודה זו טמון סוד קיומו של העם היהודי. במבט חיצוני הוא נראֶה עם ככל העמים, כפוף לכוחות הטבעיים ולתהליכים חברתיים, דמוגרפיים ופוליטיים כלל-עולמיים. אבל בנקודה כלשהי מתברר שוב ושוב שהוא חורג מהכללים וחומק מהמוסכמות. כאשר כל המומחים מנבאים את היעלמותו ודעיכתו, הוא פתאום פורח ומתנשא. יש בו דבר מה חמקמק, שאינו מתיישב בכלים הרציונליים המקובלים.

זה היסוד הניסי הקיים בעם ישראל, יסוד המסומל בחודש ניסן, שבו נולד ונתהווה העם היהודי. לידתו של העם היהודי ויציאתו מעבדות לחירות שתיהן היו ניסיות ועל-טבעיות, וכאן ניתן לעם ישראל הכוח להתקיים בציר מקביל לזה הטבעי – הציר הניסי.

הכרה זו צריכה לבוא לידי ביטוי הן בחיי הפרט הן בחיי הכלל. יהודי צריך לעסוק לפרנסתו בדרך הטבע, ועם זה עליו לדעת כי "ברכת ה' היא תעשיר" וכי "הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".

כך גם בחיי מדינה. צריך לפעול בדרכי הטבע, לנהל פעילות דיפלומטית מקובלת, לבנות עוצמה צבאית, אבל צריך לזכור כל הזמן שעומדים לרשותנו עוד כוחות, על-טבעיים. גם אם נדמה שבדרכי הטבע דוחקים אותנו לפינה, עלינו לזכור שאם נעמוד על שלנו על-פי רצון ה' – ימצא הקב"ה דרכים משלו לחלצנו ממֵצר.

חודש ניסן מזכיר את הכוח שניתן לנו להגיע לגאולה אמיתית ושלמה, כמאמר חז"ל: "בניסן נגאלו, בניסן עתידים להיגאל".

תקליט ייחודי מגיש הזמר אלי פרידמן – קומזיץ עם מאתיים וחמישים חברים וידידים ב'יקב מצודה' בגבעת יערים בהרי יהודה. תזמורת בת שבעה נגנים, בעיבודו של ג׳ף הורביץ , ליוותה את המופע. עשרה שירים מתוך המופע מוגשים בתקליט החדש. טל' 039606120.

הגמרא במסכת בבא מציעא מספרת על ויכוח שהתנהל בישיבה של מעלה בדיני צרעת. ההלכה היא שאם הבַּהֶרֶת קדמה לשיער הלבן – הנגע טמא, ואם השיער הלבן קדם – הנגע טהור. מה הדין כשיש ספק אם הבהרת קדמה לשיער הלבן או להפך? אומרת הגמרא שנוצרה מחלוקת בין הקב"ה ובין ה'ישיבה': "הקב"ה אומר טהור, וכולהו מתיבתא דרקיע אמרי טמא [=כל הישיבה של מעלה אומרים טמא]".

רבנו הזקן, בספרו לקוטי תורה, מסביר כי שם, למעלה, אין מדברים על נגע צרעת הקיים כאן, בעולם הזה, אלא על מושגים רוחניים. 'נגעים' ברוחניות משמעותם הסתלקות האור. הנגע בא מהסתלקות אור החכמה, שעליה נאמר "החכמה תחיה בעליה". בהיעדרה מסתלקת החיוּת, הנרמזת בדם הנפש, ונוצרת 'בהרת לבנה'.

נמצא שיש כמה וכמה רמות בלימוד תורה: ברמה אחת התורה מדברת על דברים גשמיים בעולם הזה, ואילו ברמה עליונה יותר התורה עוסקת בעניינים רוחניים ובמושגים רוחניים.

הלימוד העיקרי הוא זה שנלמד ב'ישיבה של מעלה', בעולמות העליונים. שם עוסקים בתורה כפי שהיא במקורה. אולם התורה ירדה לעולם הזה, ולכן העניינים הרוחניים באים בדמות מהויות גשמיות, כמו בהרת ושיער לבן. עם זה, אין שום הבדל בין התורה הנלמדת כאן ובין התורה הנלמדת למעלה, שכן מדובר באותה תורה, אלא שדרכי הביטוי שלה משתנות מעולם לעולם.

אך אם זו אותה תורה, אין ייתכן שפסק ההלכה למטה יהיה שונה מההלכה למעלה, ועד שהקב"ה כביכול נמצא בעמדה הפוכה מדעתם של החכמים בעולם הזה, והוא מכופף כביכול את דעתו ואומר "ניצחוני בניי ניצחוני"?

שני הסברים לדבר: האחד – הלימוד למעלה עוסק במשמעויות רוחניות ודקות מאוד, ולעיתים אין העולם הגשמי מסוגל להכילן, ולכן כאן נדרשת הכרעה אחרת. השני – גם בעולם העליון יש דרגות בלימוד התורה. יש התורה כפי שהיא נובעת מחכמתו של הקב"ה, ויש התורה המבטאת את רצונו. ולעיתים יש הבדל בין חכמתו של הקב"ה ובין רצונו.

בעולמות העליונים מאירה חכמתו של הקב"ה, אולם בעולם הגשמי מודגש יותר רצונו של הקב"ה. בעוד בעולמות העליונים עוסקים בלימוד חכמתו של הקב"ה, וזה מקור העונג המופלא שיש בגן העדן, הרי בעולם הזה הגשמי עוסקים בעיקר במילוי רצונו של הקב"ה, כפי שהוא מתבטא במצוות המעשיות. לכן יכול להיות הבדל בין ראיית הדברים כפי שהיא מצד החכמה או מצד הרצון האלוקי.

על-פי זה יובן המשך סיפור הגמרא, שכאשר רצו בבית הדין של מעלה להכריע את ההלכה מצאו את רבה בר נחמני, שהוא "יחיד בנגעים". הכוונה היא שהוא תופס את תורת ה' בבחינת 'יחיד' – דרגת הרצון של הקב"ה, הנעלית מן החכמה והמבטאת את עצמותו של הקב"ה, ולכן הוא שהכריע במחלוקת.

בזריעה טמון כוח בלתי-מוגבל, שכן הזרעים מצמיחים עץ שמניב פירות שבהם גרעינים שאותם אפשר לזרוע שוב, וכן הלאה עד עולם. כך צריכה להיות עבודת האדם לקונו. אין להסתפק בעשיית פעולה טובה בדרך חד-פעמית, אלא פעולה זו חייבת להצמיח פירות ופירי פירות.

"אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים" (ויקרא יב,ד). אמר רבי שמלאי: כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית, כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף.

זהו שנאמר (תהילים קלט,ה) "אחור וקדם צרתני". אם זכה אדם אומרים לו: אתה קדמת לכל מעשה בראשית; ואם לא אומרים לו: יתוש קדמך.

אם זכה אדם שעל-ידי מעשיו מתאהב שם שמים, הוא קודם לכל מעשה בראשית, כדין בכור; ואם לא, אומרים לו "יתוש קדמך", כפי שהיה בסדר בריאת העולם.

התורה הקדימה דיני בהמה לדיני אדם, ללמדנו שהצדיקים נעלים מהמלאכים, ואדם רם מעלה יכול להשיג מדרגות גבוהות ביותר. לעומת זה, האדם יכול לרדת למטה, על-ידי כוח הבחירה שבו, עד שהוא נעשֶה גרוע מחיות טרף.

"אשה" זו כנסת ישראל, שנמשלה לאישה. "תזריע" זה קיום המצוות, ככתוב (הושע י) "זרעו לכם לצדקה". "זכר" רומז לגאולה העתידה, שתהיה נצחית, בבחינת 'זכר'. "אשה כי תזריע וילדה זכר" – על-ידי מעשינו ועבודתנו בזמן הגלות נזכה לגאולה אמיתית, גאולה שאין אחריה גלות.

כל הפסוק מדבר בגאולתם של ישראל: "וילדה זכר" רומז לגאולה העתידה שנמשלה ללידה. "וטמאה שבעת ימים" רומז למלך המשיח, כפי שנאמר במדרש: כשם שמשה רבנו גואל ראשון "נגלה להם וחזר ונכסה מהם", כן גואל אחרון. "וביום השמיני" רומז לכינור של ימות המשיח שהוא של שמונה נימין.

"תזריע" רומז לעבודת זמן הגלות, שהיא בבחינת 'זריעה' והכנה ל'צמיחת' הגאולה, כי הגילויים שלעתיד לבוא תלויים במעשינו ובעבודתנו בזמן הגלות, וממילא אין הם אלא פרי זריעתנו עכשיו.

פעם אחת הורה רבי אברהם בורנשטיין מסוכוצ'וב, בעל ה'אבני נזר', לשמשו להיערך לנסיעה לעיירה מסויימת, כדי להשתתף בברית מילה. התפלא השמש, שכן הרבי לא נהג לנסוע למרחקים כדי להשתתף בברית.

אמר לו רבי אברהם: "אבי הבן קידש שם שמים, ולכן אני רוצה להשתתף בברית שהוא עושה. וכך היה המעשה: לפני שבוע נכנס אליי האברך ואמר לי: 'הקב"ה היה בעזרי. אחרי חמש-עשרה שנים שחיכינו לפרי בטן, זכינו שנולד לנו בן'.

"מהי התבוננות? אדם צריך להתבונן מה הוא יכול להיות, מה הוא מוכרח להיות, ומה הוא בהווה. זוהי התבוננות!" (אדמו"ר הרש"ב מליובאוויטש)

הימים ימי השלטון הקומוניסטי בברית-המועצות. בראשו עומד סטאלין האכזר, שאינו מהסס להוציא להורג מאות אלפים או לגרשם לסיביר. היהדות נתונה למתקפה עזה מצד השלטון, והיא יורדת למחתרת.

בעיר רוסטוב, שבדרום רוסיה, נותרה גחלת יהודית חסידית, שריד לימים שבהם הנהיג מהעיר הזאת אדמו"ר הרש"ב (רבי שלום-דובער שניאורסון) את חסידות חב"ד. הוא עבר לרוסטוב אחרי שנאלץ לעזוב את העיירה ליובאוויטש בימי מלחמת העולם הראשונה. האדמו"ר נסתלק ברוסטוב בב' בניסן תר"פ (1920), ונטמן בבית העלמין הישן.

יום אחד, בשנת תרצ"ט (1939), נחרדו החסידים לגלות כי השלטונות החליטו להפוך את אזור בית העלמין לשכונת בניינים ובכוונתם להרוס את בית העלמין. חלחלה עברה בליבם. בראש דאגתם עמד הציון של הרבי.

לא היה סיכוי לשנות את ההחלטה. אין ברירה אלא להעביר את הקבר למקום אחר. אבל איך עושים זאת?

עשרה חסידים הסכימו להירתם לפעולה המסוכנת. הם ידעו שאם ייתפסו צפוי להם עונש קשה, ובכל-זאת קיבלו עליהם את המשימה.

בדרך-לא-דרך הצליחו ליצור קשר עם הרבי הריי"צ (רבי יוסף-יצחק), שכבר היה מחוץ לגבולות ברית-המועצות, ובהנחייתו החלו לפעול להעתקת הציון.

אחד החסידים יצא ליקטרינוסלב (כיום דנייפרופטרובסק), שבה שימש הגאון והמקובל רבי לוי-יצחק שניאורסון (אביו של הרבי מליובאוויטש) רב העיר. רבי לוי-יצחק, שהיה מתלמידיו המובהקים של הרבי הרש"ב, הנחה את החסידים כיצד לבצע את המשימה הקדושה.

בשעת לילה מאוחרת יצאה החבורה אל בית העלמין. החסידים הביאו איתם מיטה חזקה, נטולת מסמרים. הסכנה הגדולה שריחפה עליהם הייתה הנוכחות המשטרתית הבולטת במקום.

אט-אט הסתננו אל בית העלמין. ליבם הלם בפראות כשהתקרבו אל הציון. החושך היה מוחלט. גשם עז החל לרדת. האדמה הייתה מכוסה שלג קפוא. בקול רועד ביקשו מחילה מן הצדיק, והחלו לחפור סביב הקבר.

החפירה התקדמה. כשהסירו את הגולל מעל הקבר נרתעו החסידים לאחור בתדהמה. רעדה אחזה בהם. גופו הקדוש של הרבי התגלה לפניהם בשלמותו, כבשעת פטירתו, אף שחלפו עשרים שנה.

חבורת החסידים נטלה את גופו הקדוש של הרבי והעבירה אותו למיטה שהביאו עמם. הם סיכמו שאם ייתפסו חלילה יעמידו פנים שזו הלוויה 'טרייה'.

החסידים יצאו למסע. הם היו חלשים מהתענית. מזג האוויר הכביד עליהם. מרגע לרגע הרגישו שכוחותיהם כלים. סמוך לקצה בית העלמין נעצרו, לאחר שלא נותר בהם כוח.

"אין ברירה", אמר אחד, "צריך להביא לכאן מכונית".

"למי יש מכונית? ובשעה כזאת?", תמהו החסידים.

החסיד ר' יונה איידלקופ התנער: "יש לי רעיון!". הוא נקב בשמו של יהודי, שבנו היה ממונה מטעם הממשל על צי הרכב בעיר. איידלקופ נעלם בחשֵכה, מותיר את חבורת החסידים עם מיטת רבם בבית העלמין.

הוא מיהר לביתו של היהודי, העיר אותו משנתו וסיפר לו כי הם תקועים באמצע הלוויה. הלה, אף שהיה בנו של חסיד, השתייך למפלגה הקומוניסטית. איידלקופ התחנן: "אנא סייע לנו להביא את הנפטר לקבר ישראל".

האיש סירב בתקיפות. "בשום אופן לא אתן לך מכונית", אמר. איידלקופ לא הִרפה. הוא בכה והפציר באיש, ואף הודיע לו נחרצות כי לא יֵצא מביתו עד שייעתר לבקשתו. בסופו של דבר קרה הבלתי-ייאמן: הלה טלפן למי שטלפן והודיע לאיידלקופ כי נהג יֵצא לקראתם.

ואכן, חבורת החסידים הופתעה למראה פנסים של טנדר מתקרב ובא. מהדלת זינק איידלקופ, והאיץ בחבריו להזדרז ולשאת את המיטה אל הרכב. הם יצרו מחיצה בינם ובין הנהג, ונסעו במהירות לבית העלמין החדש. שם התגלתה בעיה חדשה – הרכב לא הצליח לעבור בשער. הם נשאו את המיטה בכוחותיהם הדלים, וצעדו ברגל עד חלקת הקבר החדשה, שחפרו מראש.

המשימה הושלמה בהצלחה. בימים שלאחר מכן הצליחו להעביר בדרכים דומות את עצמותיהם של עוד שני חסידים שהיו טמונים בבית העלמין הישן.

חסידים שהתגוררו בפטרבורג (אז לנינגרד) אספו כסף לצורך בניית ה'אוהל' מן האבנים שנלקחו מה'אוהל' הישן.

זכו החסידים ל'שכר טרחה' על מסירות נפשם: נותרו להם לבנים עודפות. הם הביאו אותן לביתו של אחד החסידים, ובחשאיות מוחלטת בנו שם מקווה טהרה.

עוד דבר שאינו מובן מאליו הוא האמירה "וילדה זכר", ניסוח שיש לו משמעות ודאית. לכאורה היה צריך לומר "אם תלד זכר", שאז יצטרכו למולו ביום השמיני, אבל התורה אומרת "וילדה זכר", היינו שברור שכאשר "אישה כי תזריע" בוודאי "וילדה זכר".

ה'אור החיים' מסביר את הרמזים הטמונים בכך:

"עוד ירמוז הכתוב על כנסת ישראל, אשר מצינו שנקראת 'אשה' בדברי הנביאים, דכתיב (ישעיה נד) 'כי בועלייך עושייך', וכתיב (שם) 'ואשת נעורים', וכתיב (הושע ג) 'וארשתיך לי וגו", (ישעיה נ) 'איזה ספר כריתות וגו''. ועליה אומר הכתוב 'אשה כי תזריע' . פירוש: הזרעת מצוות ומעשים טובים, על דרך אומרו (הושע י) 'זִרעו לכם לצדקה'. 'וילדה זכר' , פירוש: תהיה הולדתה זכר. פירוש: דע, כי בחינת הזכר היא בחינה עליונה מבחינת הנקבה, והתורה מייחסת בחינות העליונות בבחינת הזכר. והודיע הכתוב, כי אם כנסת ישראל 'תזריע', ודאי שתוליד הדרגות עליונות".

כלומר, יש כאן רמז שאם עם ישראל יעשה את המוטל עליו, ויעסוק בתורה ובזריעת מצוות – ודאי שתבוא הגאולה וייוולד ה'זכר', שהוא רמז לאור הקבוע והנצחי של הגאולה.

וממשיך ה'אור החיים': "והוא מאמרם רז"ל (סנהדרין צח; שמות רבה פרשה טו כאן) עוצם הפלגת הפלאות אשר יפליא ה' בביאת הגואל, אם ישראל יזכו על-ידי מעשיהם הכשרים. ויכוון להבדיל בין הגאולה המחוכה [=שאנו מצפים לה] לגאולה שעברה של מצרים, שהיו ישראל ערום ועריה. גם אמר הכתוב (דברים ד,לד) 'גוי מקרב גוי'. ואותה גאולה תכליתה לא עמד, כי נחרב הבית וגלו, והיה מה שהיה, ואין טובה זו בבחינת זכר.

"אבל הגאולה העתידה, לצד שעל כל פנים תהיה באמצעות זכות ישראל, לוּ יהיה שלא יהיו ראויים, אף-על-פי-כן, באמצעות אורך הגלות ועסק התורה, דכתיב (דברים לא) 'לא תִשָכח מפי זרעו', על-כל-פנים תהיה הגאולה בבחינת זכר, ועמדה לנצח".

לאחר הדברים האלה ה'אור החיים' מוסיף רמזים למהלך הגאולה עצמו: "ואומרו 'וטמאה' וגו', כאן רמז תיקון אשר יעשה ה' להשיג בחינת הזכר. כי שבע שנים יכונן חבלי משיח, כאומרם ז"ל (סנהדרין צז,א) 'שבוע שבן דוד בא וכו'', לייסרם ולזקקם. והוא אומרו 'וטמאה', יִחֵס הייסור לבחינת הטומאה, כי הוא הטמא הוא המייסר, ואמר 'שבעת ימים', פירוש: שבע שנים, על דרך אומרו (כתובות נז,ב) 'תשב הנערה איתנו ימים או עשור'. ואמרו ז"ל: ימים – שנה. 'וביום השמיני' וגו' פירוש: שאחר עבור שבע שנים, בהתחלת יום השמיני, 'ימול בשר ערלתו', כי אז יעביר ה' בחינת הערלה מהעולם, דכתיב 'ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ', וזה יהיה בשנה השמינית".

מדבריו עולה שחבלי משיח יימשכו שבע שנים, ולאחר מכן, בתחילת השנה השמינית, יועבר הרע מן העולם, והעולם ייכנס לתקופה שבה לא יהיה עוד רע, אלא הטוב ישלוט והאמת האלוקית תהיה גלויה לעין כול.

חמש שנים חלפו מאז הפיגוע הקשה שהתרחש בליל שבת ביישוב איתמר, ובו נרצחו בני משפחת פוגל. אסף קדרון לא ישכח לעולם את ליל שבת ההוא. רק כמה שעות קודם לכן צעד עם בני המשפחה אחרי התפילה. "זה היה ערב גשום במיוחד", הוא נזכר. "חזרנו מהתפילה – הרב אודי, יואב (10), אלעד (3) הי"ד, רועי (5) ייבדל לחיים ארוכים ואנוכי.

"הרב אודי הרכיב את אלעד על כתפיו. מדי פעם עצר וסייע לרועי: פעם קשר את שרוך נעלו, פעם סגר את רוכסן דובונו הכחול, ופעם האט את צעדיו ואִפשר לרועי להדביק את קצב ההליכה של הגדולים. דיברנו על הענווה של חכמי התורה. רבע שעה בחושך. מי העלה על דעתו שזו דרכם האחרונה". לימים סגר קדרון מעגל ויצר ארון קודש לזכרם, שאחת מאבניו שוקלת ארבע טונות.

קדרון (40), תושב איתמר, נחשב אחד מגדולי האמנים בתחומו. בין עבודותיו פרוייקטים אמנותיים ערכיים, ובהם הנצחת שלושת הנערים החטופים, ואפילו אנדרטה לזכרו של יהושע בן-נון. בשנים האחרונות מפארות יצירותיו אף את בית ראש הממשלה ובית הנשיא.

"אמנות היצירה היא הפיכת הרגש לקו, לצורה", הוא מתפייט. "צריך לתת לרעיון לצמוח בשקט. לפעמים במשך ימים. רק אחר-כך יש להידרש לחיפוש פתרונות לקשיים הטכניים". הוא מנסה להחדיר נשמה ביצירותיו: "אני שואף להשאיר את האבן כפי שהיא. לחפש את הצד היפה שלה. להתאים אותה בסבלנות לחברותיה, ולנסות להעלות הרמוניה מקסמו של הצירוף".

ל'חומר הגלם' של עבודותיו הוא מתייחס בחרדת קודש. "את אבני ארץ ישראל אתה לא יכול לראות במשקפיים של ההגדרה המדעית. אין זה משנה אם מדובר בסלע יסוד, משקע, או סלע מותמר. אלה אבנים שעל גביהן התרחשה ההיסטוריה המכוננת של עמנו. שירו של רבי יהודה הלוי מבטא את התחושה הזאת: הֲלֹא אֶת אֲבָנַיִךְ אֲחוֹנֵן וְאֶשָּׁקֵם / וְטַעַם רְגָבַיִךְ לְפִי מִדְּבַשׁ יֶעְרָב".

לא מעט עבודות מאבני ארץ ישראל עשה בשביל יהודים מחו"ל. "יהודי התפוצות כמהים לקשר ממשי עם ארץ ישראל. לצד עיצוב ארונות קודש, אנדרטאות וגני זיכרון, נשלחים אל מעבר לים פריטים ייחודיים מאבני הארץ – פמוטות שבת, חנוכיות, בתי מזוזה מרהיבים, המעוררים התרגשות בלב כל מבין עניין", הוא אומר.

בראשון קוראים לשישה עולים בפרשת השבוע (לשישי קוראים עד סוף הפרשה). אין אומרים חצי קדיש. מניחים את הספר השני ליד הראשון, ומגביהים את הראשון (למנהג האשכנזים וחב"ד. למנהג הספרדים מגביהים את כל הספרים לפני התחלת הקריאה בתורה). הגבאי מכריז שקריאת ראש חודש נמצאת בסוף החומש.

בספר השני קוראים "וביום השבת... ובראשי חדשיכם... ונסכו". אחרי הקריאה בספר השני מניחים לידו את הספר השלישי, ואומרים חצי קדיש.

כשאין בבית הכנסת אלא ספר אחד, שצריך לגוללו בין קריאה לקריאה, יש לומר את הקדיש לפני הגלילה ולא אחריה, כי עיקר הקדיש הוא על מה שכבר קראו ולא על הנקרא אחר-כך.

אחרי הגבהת הספר השני קוראים בספר השלישי ל'מפטיר' את פרשת 'החודש': "וידבר... החודש הזה לכם... תאכלו מצות" (והספרדים אומרים אחריה שוב חצי קדיש).

מפטירים "בראשון באחד לחודש... עולת תמיד" (יחזקאל מה,יח – מו,טו). למנהג הספרדים וחב"ד מוסיפים פסוק ראשון ואחרון מהפטרת "השמים כסאי" (למנהג חב"ד, הפסוקים האחרונים הם: והיה, ויצאו, והיה). האשכנזים מתחילים "כל העם הארץ" ומוסיפים עד "איש מאחוזתו" (מה,טו – מו,יח).