בפרשתנו נאמר שלעתיד לבוא "והשבתי חיה רעה מן הארץ" (פרשתנו כו, א-ו). ובפירוש "השבתה" זו אמר רבי שמעון (בתורת כהנים) שהוא "משביתן שלא יזוקו" – שהמזיקים לא יעברו מן העולם, אלא ישתנה טבעם שלא יזיקו. ומוסיף, אשר השבתה "שלא יזיקו" גדולה היא מהשבתה לגמרי, שהרי "אימתי הוא שבחו של מקום" – כאשר "יש מזיקים ואין מזיקים" – שמציאותה של ה"חיה רעה" קיימת ומכל מקום אינה מזקת, שדבר זה הוא מופלא יותר ממצב שבו "אין מזיקים" כלל.

ובהקדים מה שמצינו שינוי גדול בין פסח לשבועות, שבחג הפסח חמץ אסור באכילה, ונצטווינו לבער　 את החמץ, בל יראה ובל ימצא. ובחג השבועות, לא רק שהחמץ מותר באכילה, אלא אף נעשה למצווה, שבחג השבועות מקריבים את שתי הלחם, אשר הכנתן היא באופן של "חמץ תיאפנה" (אמור כג, יז) דווקא!

אך בעת חג השבועות, בו כבר בירר האדם וזיכך כל סיג ופגם במידותיו, אזי הופך החמץ למצווה בהקרבת שתי הלחם, כי עניין ההגבהה וההתנשאות שבטבע האדם יכול להתבטא גם בענייני קדושה, ובדוגמת הכתוב (דה"י ב יז, ו) "ויגבה לבו בדרכי ה'". ולכן, כאשר נשלמה עבודת המידות בחג מתן תורתינו, מכיון שיכול להתעסק בהעלאת מידת הגאווה וה"חמץ" לגאווה דקדושה וגבהות הלב המסייעת לעבודה, הרי זוהי תכלית העבודה שיהיה "אתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא" (ראה זהר ח"א ד, א. הובא בתניא ספ"י), להפוך את חושך הרע עצמו לאור הקדושה ולמידה טובה ומסייעת בעבודתו ית'.

בתחילת פרשתנו נאמר "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך וגו'" (כה, ב-ג). והקשו המפרשים (פנ"י ר"פ בהר. לקו"ת ר"פ בהר, ועוד) הרי "ושבתה הארץ שבת לה'" היא רק בשנה השביעית, אחרי ה"שש שנים תזרע כרמך", ואם כן מדוע נאמר כתוב זה לפני ה"שש שנים" ולא אחריהם, כפי סדר הזמנים?

העולם כולו לא נברא אלא בשביל ישראל (רש"י ר"פ בראשית), שנברא כדי "לשמש את קוני" (קידושין בסופה). ונמצא, שישראל מצד עצמם אין להם שייכות לעניני העולם ועבודת האדמה, אלא העולם כולו לא נברא אלא לשמש את ישראל. וכמובן גם בפשטות, שהרי כל יהודי הוא בן מלך (שבת סז, א), ורואים בפשטות שבן מלך אין לו שייכות כלל לעבודת האדמה, כחרישה וזריעה וכיוצא בזה, אלא הוא עוסק תמיד בשימוש אביו המלך בארמונו.

(ע"פ שיחות קודש תש"מ ח"א עמ' 161 ואילך)