על מנין בני ישראל שבפרשתנו כתב רש"י "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה" (רש"י א, א).

ומזה שבעת מנין בני ישראל לא היה חילוק בין איש לרעהו, וכולם - מה"גדול שבגדולים" עד ה"פחות שבפחותים" - נמנו בשווה, נמצא שחביבותם לפני המקום שלשמה נמנו היא הנקודה שבה שווים כל ישראל, ואין בזה חילוקים. והיא נקודת היהדות ("דער פּינטעלע איד") שבלב כל אחד מישראל, שנמצאת בכל אחד בשווה.

אך נקודה זו שבלב, דרגתה נעלית עד מאוד, וגבוה מעל גבוה היא, ולכן אין "חיבתם" זו של ישראל באה לידי גילוי, ואינה ניכרת (ע"ד הרגיל). ולכן מונה אותם הקב"ה כל שעה, שמנין זה הוא "להודיע חיבתן" (רש"י ר"פ שמות), שחיבתן זו של ישראל, שהיא נקודת היהדות, תבוא לידי גילוי, ותוודע לכל.

והקשו המפרשים, הרי אם מדובר על לימוד התורה מדוע נקרא זה בכתוב בשם "חוקותי", הרי ה"חוקים" הם המצוות והגזירות שאין להם טעם בשכל האדם (ראה פרש"י אחרי יח, ד. ועוד), ולכאורה עיקר העמל בתורה הוא בנוגע לטעמי התורה, וזה שייך דוקא באותן מצוות שיש בהן טעם והבנה, ולא כל כך בנוגע ל"חוקים", שבהם אי אפשר להבינם כלל!

ויובן זה בהקדים המבואר בספרים (ראה תניא שער היחוד והאמונה פ"ד. שם פ"ח. קונטרס אחרון סד"ה דוד זמירות, ובכ"מ) שבאמת גם אותם חלקים בתורה שמובנים הם בשכל, הנה בעומק ובפנימיות הרי הם למעלה מהשכל. שהרי מדובר בחכמתו של הקב"ה, וכשם שאי אפשר להשיג ו"לתפוס" באמת את הבורא שהוא אין-סוף – כך אי אפשר להשיג ו"לתפוס" בשכל את חכמתו.

(ע"פ לקוטי שיחות חי"ז עמ' 313 ואילך)