והנה, בענין הצורך למנות את בני ישראל אף שודאי מנינם ידוע הוא לפני המקום, כתוב בשל"ה (שמז, סע"א ואילך) שעל ידי הספירה נעשו ישראל "דבר שבמנין", ו"דבר שבמנין לא בטיל" (ביצה ג, ב).

ולכאורה צריך ביאור, הרי ישנם דברים נוספים שמחמת חשיבותם אינם בטלים, כ'בריה' (חולין ק, א), 'בעל חיים' (זבחים עג, א) ועוד, ואם כן, מדוע הוצרכו למנין דוקא?

ולכאורה תמוה: מניין לו שהכוונה בזה לעמל בתורה - הרי הראיה מזה ש"קיום המצוות אמור" היא רק ש"בחוקותי תלכו" לא נסוב על קיום המצוות אלא על לימוד התורה, אבל מניין לו שהפירוש הוא "שתהיו עמלים בתורה"?

ויש לומר הביאור בזה, שלמד כן ממה שנאמר "בחוקותי", לשון חוקה, ולא כלשון הרגיל "בתורתי" וכיו"ב, שמזה מוכח שהכוונה היא לענין העמל. שהרי "חוקה" - הוא ענין שאין לו מקום בשכל, והיינו, שלא זו בלבד שמצד השכל אין טעם לדבר, אלא יתירה מזו, שמצד השכל יש קושיא על הדבר, כלשון שנאמר על המצוות שנקראו בשם "חוקים" ש"אומות העולם מונין את ישראל כו'" (פרש"י ריש חוקת), ולועגים להם על קיום מצוות אלו כיון שהן לכאורה היפך השכל.

וכאשר האדם צריך להניח את שכלו ולעשות ההיפך משכלו - הרי זה ענין של עמל, כי, מעלת האדם היא היותו שכלי, וכאשר מבטל את השכל, הרי הוא מבטל את ענינו העיקרי, ולכן זה עמל גדול.

וזהו "אם בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה" - שלימוד התורה צריך להיות באופן שיניח את שכלו ויעסוק בתורה גם כאשר אין לו טעם שכלי ועריבות ("געשמאַק") בלימוד. והיינו, שאין להמתין עד שיהיה לו חשק ו"געשמאַק" בלימוד התורה, אלא צריך ללמוד מתוך חיות וללא הגבלות גם כאשר אין לו חשק - שזהו ענין העמל בתורה - "בחוקותי".

(ע"פ תורת מנחם חכ"ה עמ' 292 ואילך)