בנוגע לאופן חניית בני ישראל במדבר כתוב בפרשתנו "איש על דגלו גו' יחנו בני ישראל מנגד סביב לאהל מועד" (ב, ב). ופירש רש"י "מנגד – מרחוק מיל כו' כאלפים אמה, שיוכלו לבא בשבת". והיינו, שטעם הדבר שמחנה ישראל הי' במרחק אלפיים אמה מהמשכן הוא כדי "שיוכלו לבא בשבת", ולכן גם בימות החול, כן הי' שיעור המרחק בין המחנה להמשכן.

אמרו חכמים "כל מעשיך יהיו לשם שמים" (אבות פ"ב מי"ב). והיינו, שבנוסף לקיום כל המצות דאורייתא ודרבנן, מחוייבים אנו לקיים גם את כל דברי הרשות "לשם שמים", ואשר בכל זמן ועת, גם בדברי החולין של האדם, ישמש האדם את קונו.

מדת הקירוב והריחוק בין האדם – מחנה ישראל – להמשכן – מקום בו שורה שכינה ובו עובד האדם את קונו, תלוי בזה שביום השבת יהי' קרוב להמשכן. ובאם יהי' קרוב לה' בימי השבת והמועדים ובזמני התורה והתפילה - "יוכלו לבוא בשבת" - כבר לא יתרחק יותר גם בימי החול, כי מדריגת הקדושה שהאדם עומד בה בשבת, נמשכת ונותנת כח בעניני ימי החול, שגם הם יהיו חדורים בעבודת ה' באותו האופן והמידה כביום השבת, ותמיד יהי' קרוב אל ה'.

ויש לפרש זה על פי מה שמבאר כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע בלקוטי תורה (ריש פרשתנו) ש"חוקותי" הוא מלשון "חקיקה".

וממוצא דבר אתה למד, שכמו שבחקיקה כפשוטה, דווקא על ידי "עמל" ויגיעה אפשר לפעול את החקיקה, ואזי אפשר לשחוק ולחקוק גם באבן, כן הוא גם בלימוד התורה שדווקא כאשר לימוד התורה הוא מתוך עמל ויגיעה, הרי זה פועל "חקיקה" בלבו של האדם, ואפילו אם לבו כלב האבן - תפעל בו התורה חקיקה ו"שחיקה".

וכסיפור חז"ל בנוגע לרבי עקיבא "מה הי' תחלתו של רבי עקיבא, אמרו בן ארבעים שנה הי', ולא שנה כלום. פעם אחת הי' עומד על פי הבאר אמר מי חקק אבן זו, אמרו (בתמי'): לא המים שתדיר נופלים עלי' בכל יום, אמרו לו, עקיבא, אי אתה קורא "אבנים שחקו מים"? מיד הי' רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו מה רך פסל את הקשה דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם. מיד חזר ללמוד תורה" (אבות דר"נ פ"ו מ"ב).

(ע"פ לקוטי שיחות חי"ז עמ' 318 ואילך)