מנחת חביתין

נכתב על ידי DoarHamikdash, 9/9/2016

 ב"ה

כיצד מכינים את מנחת החביתין

מאת הרב אברהם בורשטין

מנחת חביתין היא 'קרבן יחיד' של הכהן הגדול שאותה מקריבים פעמיים ביום. מקריבים אותה יחד עם קרבן התמיד, למרות שהיא אינה חלק ממנו. על אף שמנחה זו שייכת לכהן הגדול ובאה מכספו, הוא אינו צריך ליטול חלק בעצמו בהכנתה והקרבתה.

בתורה

בנוגע למנחת חביתין נאמר בתורה (ויקרא ו', י"ד-ט"ו): "זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אתו[1] עשירת האפה סלת מנחה תמיד מחציתה בבקר ומחציתה בערב: על מחבת בשמן תעשה מרבכת תביאנה תפיני מנחת פתים תקריב ריח ניחח לה': והכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אתה חק עולם לה' כליל תקטר".

אם ננסה להתבונן על אופן הכנת החביתין בדברי התורה, נמצא מספר פרטים מפורשים: א. כמות הסולת היא עשירית האיפה שאותה מחלקים לשני חצאים לבוקר ולבין הערביים. ב. מטגנים אותה במחבת בשמן. ג. מרבכת. ד. תפני. ה. מנחת פיתים. התורה לא פרטה מעבר לזה מהו אופן ההכנה, ומהי כמות השמן שיש להשתמש בה בהכנה.

בדברי חז"ל

בדברי חז"ל מצינו מספר מקורות שדנו בעניין הכנת החביתין. בספרא (צו פרשה ג') נאמר: "תעשה מורבכת מלמד שנעשית ברותחים כל צורכה, אין לך רבוכה בתורה אלא זו ורבוכה שבתודה שבמילואים". הגמרא (מנחות נג.) הזכירה בהקשר למורבכת את החליטה ברותחין: "חלוט מאי ניהו? רביכה".

התוספתא (מנחות פ"ז) פרטה יותר מהו אופן העשייה ברותחין: "כל המנחות אין לשין אותן ברותחין מפני שאין חולטין ולא בצונן מפני שהן רוטשין אבל לשין אותן בפושרין ומשמרין שלא יחמיצו ואם החמיץ את שיריה עובר משום ארבע דברים משום בל תלוש ובל תירך ובל תקטוף ובל תאפה אפייה בכלל היתה ולמה יצאת להקיש אליה מה אפיה מיחדת מעשה יחידי וחייבין עליה בעצמה אף אני מרבה את לישתה ועריכתה ואפייתה וכל מעשיה שיש בה לחוב עליו בעצמו רבוכה לשין אותה ברותחין אין לך טעון רבוכה אלא שלשה מינין בלבד חביתי כהן משיח ורבוכה שבתודה ואיל המילואים".

ראיה לכך שחליטה שייכת לשלב הכנת הבצק ניתן להביא מדברי הגמרא בפסחים (לז:): "איזהו המעיסה ואיזהו החליטה המעיסה קמח שעל גבי מוגלשין (רותחין – רש"י) החליטה מוגלשין שעל גבי קמח".

השמן

בעניין השמן של מנחת החביתין, הגמרא (מנחות נא.) הביאה דרשה מהפסוקים שלפיה שיעורו הוא שלושה לוגין לכל העישרון. בתורה מפורש שבשמן זה מטגנים את המנחה, השאלה היא האם זהו הדבר היחיד שעושים עימו. הרמב"ם (מעשה הקרבנות י"ג, ב') כתב שמערבבים שמן בבצק: "ומביא עמה שלשת לוגין שמן שנאמר בשמן תעשה להוסיף לה שמן כנסכי הכבש, ובולל הסולת בשמן...". וכן דעת התוספות[2]. וצ"ע האם הדבר מוסכם על כל השיטות.

ומכל מקום גם אם נאמר שמערבבים שמן בבצק, נראה שלא בוללים בכל השמן אלא מותירים שמן לטיגון וכמו שנראה מדברי התורה, וכן כתב הרמב"ם (שם ג'): "ואחר כך קולה אותה על המחבת בשאר רביעית השמן שלה", וכך כתב מפורשות בעבודת הקרבנות (סי' י"ח ס"ק ג') שבלל את הסולת במקצת רביעית השמן.

את שאריות השמן מקטירים על גבי המזבח כמבואר במשנה (זבחים צא.): "אמר רבי שמעון... אם ראית שמן שהוא ניתן על גבי האישים, אין צריך לשאול מהו, אלא מוֹתר רקיקי מנחת כהנים ומנחת כהן משיח". והסביר רש"י: "לפי ששמנה מרובה שלשה לוגין לעשרון ומתוך שהיא אפויה תחילה אין שמנה נבלע בפיתיה וצריך להקטיר המוֹתר בעצמו".

תופיני

בעניין אפיית המנחה נאמר בתורה תפיני מנחת פתים, הגמרא (מנחות נ:) דנה האם האפיה נעשית לפני הטיגון או אחריו: "איתמר: חביתי כהן גדול כיצד עושין אותן? רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן: אופה ואח"כ מטגנה, רבי אסי א"ר חנינא: מטגנה ואח"כ אופה. א"ר חייא בר אבא: כוותיה דידי מסתברא, תופיני - תאפינה נאה. רבי אסי אמר: כוותיה דידי מסתברא, תופיני - תאפינה נא. כתנאי: תופיני - תאפינה נא; רבי אומר: תאפינה נאה; רבי יוסי אומר: תאפינה רבה, אית ליה נא, ואית ליה נאה[3]". והסביר רש"י את דעת רבי יוסי: "אית ליה נא - מש"ה אופה אחר טיגון ואית ליה נאה מש"ה אופה תחילה, לישנא אחרינא רבה גדולה ומרוקעת ודקה וזהו נוייה ואית ליה מטגנה תחילה ואח"כ אופה ואיכא טיגון נא ונאה וגדולה היא. ל"א - תאפנה רכה שירככנה בשמן (קריבה נאה) [הרבה] וזהו נוייה תחילה מטגנה ואח"כ אופה ואיכא נא ונאה שלשתן שמעתי".

סדר ההכנה לפי הרמב"ם

כתב הרמב"ם (מעשה הקרבנות י"ג, ב'-ד'): "וכיצד עשיית חביתי כהן גדול, מביא עשרון שלם ומקדישו וחוצהו בחצי עשרון שבמקדש שאע"פ שהיא קריבה חציין אינה מתקדשת לחציין, ומביא עמה שלשת לוגין שמן שנאמר בשמן תעשה להוסיף לה שמן כנסכי הכבש, ובולל הסולת בשמן וחולטה ברותחין, ולש מכל חצי עשרון שש חלות, נמצאו שתים עשרה חלות: ואחת אחת היו נעשות וכיצד עושה מחלק השלשה לוגין ברביעית שבמקדש, רביעית לכל חלה, ואופה החלה מעט ואחר כך קולה אותה על המחבת בשאר רביעית השמן שלה, ואינו מבשלה הרבה שנאמר תופיני בין בשל ונא: ואחר כך חולק כל חלה וחלה לשנים באומד, כדי שיקריב החצי בבקר והחצי בערב ולוקח החציים וכופל כל אחד מהן לשנים ופותת עד שתמצא כל פתיתה כפולה לשנים, ומקריב החציין עם חצי קומץ לבונה בבוקר והחצי הנשאר עם חצי קומץ לבונה בערב, ואם היתה מנחת חינוך אינו חוצה אלא מקריבה כולה כאחת עם קומץ לבונה ושתיהן כליל לאשים".

הרמב"ם מנה מספר שלבים:

א.      הקדשת העישרון וחצייתו.

ב.      חלוקת השמן (והסולת) לי"ב חלקים.

ג.       בלילת הסולת בשמן

ד.      חליטתה ברוחתין

ה.     לישה.

ו.        אפייה מועטת.

ז.       חלוקה לשנים, ושמירת חצי לערב.

ח.     כפילת החלות ופתיתתן.

מעיון מראשונים ובאחרונים נוכל למצוא כמה נקודות שייתכן שחלקו בהן על הרמב"ם וכדלקמן.

האם בוללים במים פושרים?

במשנה במנחות (נה.) נאמר: "כל המנחות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו". וכך הביא  הרמב"ם (מעשה הקרבנות י"ב, כ"א) להלכה: "כל המנחות הנאפות נילושות בפושרין ומשמרן שלא יחמיצו, הואיל ולישתן ואפייתן בפנים בעזרה אנשי פנים זריזין הן".

המקדש דוד (סי' ל' ס"ק ד') הסתפק האם גם בחביתין לשים בפושרים: "יש לחקור בחביתי כהן גדול אי צריכים לישה בפושרין... והנה הרמב"ם ז"ל בסדר אפיית חביתי כהן גדול [ריש פי"ג ממעה"ק] לא הזכיר לישה בפושרין, אך הרמב"ם ז"ל [פי"ב ממעה"ק הי"ט] פסק גם במנחת נסכים דמגבלה במים והיא פסולה, אבל למ"ד דמנחת נסכים מגבלה במים אפשר דה"ה בחביתי כ"ג. ואפשר כיון דחביתי כ"ג חולטן ברותחין לקיים מצות רבוכה לא בעי לישה בפושרין, וכן משמע מתוספתא מנחות (פ"ז ה"ז) דאמרינן שם רבוכה לשין אותה ברותחין...", עיי"ש עוד.

חליטה בשמן או במים?

כפי שהבאנו לעיל בתורה נאמר שמנחת חביתין היא 'מורבכת', ובדברי הגמרא (מנחות נג.) מצינו ש: "חלוט מאי ניהו? רביכה".

הרמב"ם בפיהמ"ש דן בביאור המושג 'רבוכה'. בפירושו למסכת מנחות (ג', ב') הוא הסביר: "ובאור דבר זה שמנחת כהן משיח מרובה שמנה והיא משוקעת בו, אמרה בה תורה על מחבת בשמן תעשה מרבכת תביאנה, וענין הרביכה להציפה בשמן, ובא בקבלה שהוא מוסיף לה שלשת לוגין שמן נוסף על השמן שנתבשלה בו כדי להציפה בשלשת לוגין אלו שהן רביעית ההין..".

בדברי הרמב"ם הללו התחדשו כמה דברים: ראשית הוא חידש שמשמעות 'מורבכת' הוא הצפה בשמן, בנוסף, שההצפה נעשית לאחר שנתבשלה כבר בשמן, ובנוסף ששלושת הלוגין שנאמרו ע"י חז"ל הם הכמות שמציפים אותה בו, מלבד השמן שכבר השתמשו בו לטיגון הקודם. ויש לעיין מהו אותו טיגון קודם, ומניין לרמב"ם שעושים אותו.

בהמשך מסכת מנחות התייחס הרמב"ם (מנחות ט', ג') בהרחבה לדעתו בעניין מורבכת:

"...ודבר זה ממה שמחזק ענין בדעתי שלא מצאתי בו לשון לסמוך עליו, והוא מה שנאמר בחבתי כהן גדול מרבכת תביאנה, וכך נאמר בתודה וסלת מרבכת והוא שקורין אותו רבוכה, ומלה זו אין לה גזרה כלל במה שיש בידינו מן השפה, אבל מתחזק בדעתי בענין רבוכה שהוא רבוי השמן, לפי שמצאתי שהשמן מרובה בחבתי כהן גדול ובמין הרבוכה מבין מיני התודה כפי שבארנו לעיל, ולפי דעתי שהיותר קרוב בענין רבוכה שהיא מטוגנת בשמן כטגון הלביבות, כלומר שהיא צפה בשמן שהיא מתטגנת בו[4], ובשביל כך הוצרכנו רבוי השמן וזהו ענין אמרו בשמן תעשה, ואשר הביאני לזה אמרם בספרא בפירוש ענין תיבת מורבכת מלמד שכל מעשיה ברותחין, ואין ענין זה אלא שיהא כל שמן הנעשה עמה רותח...".

מבואר מדבריו הללו, שיש לטגן את המנחה בשמן עמוק רותח. הרמב"ם מסביר שלמד זאת משני דברים: ראשית כשהתורה דיברה על רבוכה דיברה על ריבוי שמן, ובנוסף לזה הספרא כתבה שעניינה של מורבכת היא ברותחין, והסביר שמשמעות רבוכה היא שיש להשתמש בשמן רב ואותו להרתיח וכך לטגנה.

דברי הרמב"ם הללו בפיהמ"ש לכאורה סותרים את דבריו בהלכות, שם מוכח שהרמב"ם סבר שהחליטה שעושים היא במים, שהרי כתב "ובולל הסולת בשמן וחולטה ברותחין" ואם כוונתו שחולטה בשמן היה הרמב"ם צריך לפרש זאת, כפי שפירש בהלכות שלפני ושאחרי כשרצה לדבר על שמן.

ולכן נראה שהרמב"ם בהלכות פירש את המשנה אחרת מדבריו בפיהמ"ש, ובהלכות סובר שרבוכה של התורה היא חליטה במים רותחים, ובהלכות הבין כמו פשט הספרא והגמרא שהרותחים שדיברו עליהם הם מים רותחים. לזה צירף הרמב"ם את דברי התוספתא שיש ללוש את המנחה ברותחין ומכאן יצא לו שלשים אותה במים רותחים.

מהו השלב שבו חולטים?

כפי שראינו בדברי התוספתא דלעיל משמע ששלב החליטה ברותחין הוא שלב מוקדם, עוד בזמן הכנת הבצק, וכך משמע מדברי הרמב"ם הנ"ל: "ובולל הסולת בשמן וחולטה ברותחין, ולש מכל חצי עשרון שש חלות".

יש שסברו שהיא נעשית בשלבים אחרים. המזרחי (שמות כ"ט, ב') פירש: "והרבוכה היא החלה החלוטה ברותחין כל צרכה בעודה בצק, ואחר חליטתה אופה אותה בתנור" (וכן בויקרא ו' ,י"ד). בעקבותיו כתבו כך גם בקרבן אהרן (ויקרא ד', ו'), בדברי דוד (לט"ז) ובשפתי חכמים (שמות שם). כך נראה גם מהרלב"ג (ויקרא שם): "מורבכת... כשתהיה חלוטה ברותחין החלה הבלולה בשמן ואחר כך יקלוה" (המקורות הללו מהרב עזריה אריאל). ובמעשה רקח על הרמב"ם הנ"ל הבין שהחליטה לאחר הלישה: "ברותחין ולש וכו' אם הדברים כסדרן איני יודע איך תבא הלישה אחר הרתיחה וממ"ש ז"ל לעיל נראה דהחליטה היא אחר הלישה עיין שם".

שיטה נוספת היא שיטתו של רבינו גרשום מאור הגולה (מנחות נ:) שכתב שהחליטה נעשית לאחר האפייה.

חלוקת החלות לבוקר ולבין הערביים

בתורה נאמר שמנחת החביתין מתחלקת: "מחציתה בבקר ומחציתה בערב". המשנה (מנחות נ:) הסבירה את עניין חציית מנחת החביתין: "חביתי כ"ג לא היו באין חצאין, אלא מביא עשרון שלם וחוצהו, מקריב מחצה בבקר ומחצה בין הערבים". ובגמרא הסבירו כיצד נלמד הדבר מהפסוקים: "ת"ר: אילו נאמר מנחה מחצית, הייתי אומר: מביא חצי עשרון מביתו שחרית ומקריב, חצי עשרון מביתו ערבית ומקריב, ת"ל: מחציתה בבקר ומחציתה בערב, מחצה משלם הוא מקריב, הא כיצד? מביא עשרון שלם וחוצהו, ומקריב מחצה בבקר ומחצה בין הערבים".

כפי שראינו לעיל, הרמב"ם (מעשה הקרבנות י"ג, ב') כתב שבתחילת הבאת המנחה חוצים: "וחוצהו בחצי עשרון שבמקדש". אולם בפועל לא משתמשים לשיטתו בחצייה זו אלא חולקים כל חלה בגמר עשייתה כפי שכתב בהמשך דבריו (ה"ד): "אחר כך חולק כל חלה וחלה לשנים באומד, כדי שיקריב החצי בבקר והחצי בערב".

הראב"ד השיג על הרמב"ם וכתב: "ואח"כ חולק כל חלה וחלה. א"א זו לא שמענו ואין לה שורש בשום מקום שיחלקו כל חלה וחלה אלא לשש חלות בשחרית ושש בין הערבים והתורה נתנה להם מדות גדולות וקטנות שימודו בהן כדי שלא יגרעו ולא יוסיפו על השיעורין והוא אמר שמחלקין את החלות באומד והתורה אמרה מחציתה בבקר ומחציתה בערב שלא יוסיף ולא יגרע עכ"ל"

והביאו בתורת הקרבנות שזוהי גם שיטת רש"י כת"י במנחות (פז:) שכתב: "במה מחלקה - שמחלקה העיסה לחלות שהיא באה שש חלות בבוקר ושש בין הערבים".

וכתב הכס"מ: "ולענין מ"ש הראב"ד נראה שטעמו של רבינו מדגרסינן בפרק שתי מדות (דף פ"ז:) בעי מיניה רמי בר חמא מרב חסדא חביתי כ"ג במה מחלקן ביד או בכלי פשיטא דביד דאי בכלי טורטני יכניס, ויכניס? כיון דבקללה כתיב לאו אורח ארעא עכ"ל. וזה מבואר כדברי רבינו דהא ההוא דקללה בלחם הוא דכתיב דקדק רבינו לכתוב באומד לרמוז למה שאמרו דחולקן ביד ולא בכלי ויש לתמוה על הראב"ד היאך כתב זו ולא שמענו". וע"ע רדב"ז ומל"מ שם.

כפילה ופתיתה

בתורה נאמר: "תפיני מנחת פתים תקריב ריח ניחח לה' ".

המשנה (מנחות עה:) עסקה בעניין הקיפול והפתיתה במנחות: "מנחת ישראל - קופל אחד לשנים ושנים לארבעה ומבדיל, מנחת כהנים - קופל אחד לשנים ושנים לארבעה ואינו מבדיל, מנחת כהן משיח לא היה מקפלה; רבי שמעון אומר: מנחת כהנים ומנחת כהן משיח אין בהן פתיתה, מפני שאין בהן קמיצה, וכל שאין בהן קמיצה אין בהן פתיתה. וכולן פותתן כזיתים".

רש"י שם הסביר: "קופל - כמו כופל חלה אחת לשתים ושתים לארבע. מבדיל - משברה היינו פתיתה. מנחת כהנים קופל - כדי לקיים מצות פתיתה. ואין מבדיל - וכולה כליל. מנחת כהן משיח - היינו חביתין. לא היה מקפלה - כשאר מנחת כהנים לפי שהיא חובתו ואין נקמצת כלל וכליל היא. רבי שמעון אומר מנחת נדבה של כהנים ומנחת כהן משיח אין בהן פתיתה - כלומר שלא היה מקפלן וכו' ופליג את"ק דסבר מנחת כהנים קופל. וכולן - שצריכין פתיתה מקפלן שנים לד' וד' לח' וח' לט"ז עד שיהו פתיתין כזיתים, ע"א וכולן פתיתין כזיתים שיכול לפותתן עד שיהו הפתיתין כזיתים אבל פחות מכזיתים אין יכול לפותתן כ"ש, ואיכא דאמרי וכולן פתיתין כזיתים שהיה עושה מן העשרון י' חלות ומכל חלה וחלה ארבעה פתיתין ולא היה בכל פת אלא כזית, ולא מ"ה".

נמצא שלרש"י בין לפי ת"ק ובין לפי ר"ש לא מקפלים את החביתין ולא פותתים אותם. הגמרא שם דנה בדברי המשנה וכתבה: "מנחת [כהנים] וכהן משיח - היה מקפלה וכו'. והא אנן תנן: לא היה מקפלה? אמר רבה: אינו מקפלה לארבעה אבל מקפלה לשנים". והסביר רש"י שם: "אבל מקפלה לשנים - דכיון דאין אלא חצי עשרון אין מקפל אלא לשנים".

הבעיה בהסבר זה היא שבתורה כתוב מנחת פיתים ולפי זה הרי לא פותתין אותה כלל? הרש"ר הירש (בפירושו לויקרא ו', י"ד) התייחס לשאלה זו וכתב: "משום כך מעיזים אנחנו לומר: "מנחת פתים" היא שם כולל לכל המנחות הנפתתות; הווה אומר: לכל מנחות ישראל הנקמצות - שרק קומץ מהן עולה על גבי המזבח, ולשם כך הן נפתתות. "מנחת פתים" היא אפוא שם כולל לשלוש מנחות הנדבה, המתוארות לעיל (ב, ד - ז): מאפה תנור, מחבת, מרחשת. "תפיני" הוא לשון רבים בסמיכות, ופירושו: דרכי האפייה. נמצא "תפיני מנחת פתים": דרכי האפייה של המנחות הנפתתות, כלומר: הדרכים, שמכינים בהן מנחת מאפה תנור, מחבת ומרחשת. שלושת אופני ההכנה נתאחדו בחביתי כהן גדול: הם נאפים בתנור - כמאפה תנור; הם מטוגנים על מחבת - כמנחה על מחבת; והם נעשים מבצק רך - כמנחת מרחשת. נמצאת אומר: כל סוגי המנחות נצטרפו בחביתי כהן גדול. הם עצמם אינם "מנחת פתים"; אך מכינים אותם, כדרך שמכינים את המנחות הקרויות בשם זה. במנחה האחת של הכהן הגדול נצטרפו כל מנחות ישראל".

הרמב"ם (מעשה הקרבנות י"ג, ד') התייחס לעניין זה וכתב: "ולוקח החציים וכופל כל אחד מהן לשנים ופותת עד שתמצא כל פתיתה כפולה לשנים".

בפירוש המשנה (מנחות ו', ד') כתב הרמב"ם: "אמר ה' פתות אותה פתים, ואמרו אותה פתים ולא פתיה פתים, כלומר שאינו מפליג בפתיתתה אלא לא תהא פחות מכזית, ואותה הפתיתה שהיא כזית מתקפלת לארבע ואינו מבדיל כדי שלא יהו פתיה פתים. ואמרו במנחת כהן משיח לא היה מכפלה, רוצה לומר אינו מקפל כל פתיתה ממנה לארבע אלא כופלה לשתים. ואמרו הנעשות להוציא שתי הלחם ולחם הפנים שאינן נפתתות, אבל שאר המנחות נפתתות. ואין הלכה כר' שמעון".

מבואר מדברי הרמב"ם שבניגוד לרש"י פותתים את מנחת החביתין, אלא שיש הבדל בין דבריו בי"ד החזקה לדבריו בפיהמ"ש, שבי"ד החזקה שכופל לשניים לפני שפותת, ואילו בפיהמ"ש משמע שכופל אחרי הפתיתה.

וההבדל בין מנחת חביתין, למנחת ישראל רגילה, הוא שמקפלים רק לשניים וכן שלא מבדילים את החלקים זה מזה אחר הכפילה.

לסיכום

את מנחת החביתין מכינים מעשרון סולת, ושלושה לוגים של שמן. מכמות זאת מכינים שתים עשרה חלות, שחיין קרב בבוקר וחציין בין הערביים.

מערבבים את הסולת עם חלק מהשמן (רמב"ם) וי"א שאף עם מים רותחים (תוספתא ורמב"ם) ואולי אף עם מים פושרים (ספק המקדש דוד). מהבצק שנוצר מכינים שנים עשר חלות. י"א שלאחר הלישה חולטים את הבצק במים רותחים (כמה אחרונים). את החלות אופים ולאחר מכן מטגנים. [י"א שכל החליטה ברותחין נעשית בשמן רותח ולא במים (רמב"ם בפיהמ"ש)]

בסיום ההכנה מקפלים את החלות לשניים (רש"י) וי"א שפותתים אותם לפתיתים בגודל כזית (רמב"ם בי"ד החזקה) וי"א שקודם פותתים ואז כופלים (רמב"ם בפיהמ"ש).

י"א שמחלקים כל חלה לחצי וחציה קרב בבוקר וחציה השני בין הערביים, וי"א ששש חלות קריבות בבוקר ושש בין הערביים (ראב"ד).

 

 



[1] וברש"י שם: "זה קרבן אהרן ובניו - אף ההדיוטות מקריבין עשירית האיפה ביום שהן מתחנכין לעבודה, אבל כהן גדול בכל יום, שנאמר מנחה תמיד וגו' והכהן המשיח תחתיו מבניו וגו' חק עולם וגו' ".

[2] "אבל לישה ועריכה דחביתין היה בכלי הלח דיש בה שמן שנמדד בלוג ומדת הלח נמשחה לכולי עלמא ובין למאן דאמר בפ' ואלו מנחות (לעיל דף עה.) בוללן סולת בין למאן דאמר בוללן חלות מכל מקום בכלי שהיה לש ועורך היה בולל" (תוספות מנחות צה: ציין הרב עזריה אריאל).

 

[3] והסביר רש"י: "תאפינה נאה - בשעת אפייתה בתנור תהא נאה ואם מטגנה תחילה הרי היא שחורה מן השמן ומן המחבת. תאפינה נא - בשעת אפייתה בתנור תהא נא כמו (שמות יב) אל תאכלו ממנו נא כלומר בכך תהא מבושלת קצתו ואינה מבושלת כל צורכה והיינו טגון דבהא מודו כ"ע דתרוייהו בעינן כדכתיב על מחבת בשמן וכתיב תופיני. תאפינה רבה - אפיות הרבה אופה ומטגנה ואופה".

[4] ובמקום אחר בפיהמ"ש שם (מנחות ז', ב'): " וחלת לחם שמן היא הנקראת רבוכה כלומר משוקעת בשמן, וגם על כך למדו ממה שנאמר בחבתי כהן גדול אשר בהם אמר הכתוב מרבכת תביאנה זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אותו". בפירושו לאהלות (ג', ז') כתב הרמב"ם: " ויש שפירשו כך גם אמרו יתעלה מרבכת תביאנה שהוא מענין הצבירה", וצ"ע למה הכוונה.

 

 

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע