פרשת השבוע ויחי

נכתב על ידי אלון ב-8/1/2017

 

ויחי

"ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה" (מז, כח).

"וכי לא חי אלא שבע עשרה שנה בלבד? אלא, שהיו שנים אלו שנים שראה בהן חיים, אבל עד השנים האלה מהו אומר? "ימי שנות מגורי שלושים ומאת שנה מעט ורעים" (מז,ט). וזה שנאמר "והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד (איוב ח,ז). וכן אתה מוצא בכל מקום, שהרשעים תחילתן שמחה וסופן צער עד לאין קץ, אבל הצדיקים תחילתן צער וסופן שמחה לעולם, דכתיב: "ושמחת עולם על ראשם". (מדרש הגדול).

חיים טובים, חיים שמחים

חז"ל אומרים, שבע עשרה שנים שחי יעקב במצרים היו עיקר ימי חייו שחי שם בשמחה ונחת. ותמוה. דווקא במצרים? מקום טמא, ערוות הארץ, דווקא שם זכה יעקב אבינו לטעום טעם של שמחה? של נחת? אלא שיש פה לימוד עצום! יהודי יכול למצוא חיים ושמחה בכל מקום אליו יתגלגל אי פעם. זה המבחן שלך. להמשיך שמחה וחיים גם למקומות הקשים האלה שאתה בעל כורחך מגיע אליהם. "ששון ושמחה ישיגו, ונסו יגון ואנחה". כשאתה מתחזק בשמחה, אתה מבריח את היגון והאנחה הצידה (רבנו הקדוש).

גם אם קיבלת תיקון קשה בחיים, גם אם החיים שלך מלאים ביסורים, אסור לך להתייאש. תפנה אל השם. תספר לו הכל. תבקש ממנו עזרה. תבקש ממנו עצה. תזכור שהשם אוהב אותך, הוא חי את הצער שלך, הוא מלווה אותך, הוא מרגיש את הנסיון שאתה נמצא בו, הוא יודע מה שעובר עליך, הוא לא שוכח אותך!

תתחזק באמונה. שכל מה שקורה איתך זה כדי לרפא אותך, לתקן, לזכך, לטהר, לקרב אותך אל ה'. זאת המטרה היחידה של היסורים שעוברים עליך. תזכור שהכל פה מושגח בהשגחה פרטית מדוייקת, תזכור שיש בורא לעולם והוא מנהיג פה את הכל, והוא יודע בדיוק מה אתה צריך לעבור בשביל לקרב אותך אליו. אתה צריך להאמין באמונה שלמה שמפה תצמח הישועה שלך, דווקא בדרך הזו, דווקא על ידי הקשיים האלה, זה המסלול שהנשמה שלך צריכה לעבור כדי להגיע לבירור שלה. תאמין שה' יודע מה הוא עושה עם כל אחד ואחד, הוא עושה אתו את הטוב ביותר. תתאמץ להאמין שה' לא עושה לך שום דבר רע בחיים.

תתחזק באמונה שה' הוא כל יכול. גם אם אתה רואה שבדרך הטבע אין לך שום סיכוי, אל תתייאש ח"ו. אל תרים ידיים. תאמין שבורא עולם יעשה דבר שאתה בכלל לא חשבת עליו. אדם זורק את השכל, אז אין גבול לפתרונות ולישועות שהוא פתאום מאמין שה' יכול להושיע אותו.

תאמין ברחמים של ה'. רבנו אומר שהשם יתברך מחמת רחמנותו ברא את העולם. כי רצה לגלות את רחמנותו (ליקו"מ סד). כל מה שעובר עליך זה הכל רחמנות של השם! ככה להסתכל על החיים!

תאמין שה' הוא רק טוב ומטיב. שהכל זה מהרחמים שלו. שהרחמים של השם הם אין סוף ואין תכלית. למה אדם מפסיק להתפלל? כי הוא לא מאמין ברחמים של השם! אולי השם לא רוצה לתת לי? אולי לא מגיע לי? אם היית מאמין ברחמים של השם, היית עומד ומתפלל עד שהיית מקבל.

תאמין שכל היסורים שעוברים עליך בינתיים, יהפכו לאור גדול. שכל החושך וכל הגיהנום שעוברים עליך בחיים, יהפכו בסופו של דבר לאור נפלא ומתוך החושך ההוא יאיר לך אור התפילה, אור התורה, אור הצדיק, נועם ה'. כל המרירות שסבלת תיהפך לכזו מתיקות, כל הגיהנום שעברת יהפך לכזה גן עדן, וכל זה בעולם הזה. שלא לדבר על מה שתזכה לעולם הבא בזכות היסורים האלה.

כמו שתינוק רוצה את אמא שלו, כל הזמן רץ אל אמא שלו, כך כל העולם רוצה את ה'. כל יהודי יש לו בתוכו פנימה נקודה של כסופים ואהבה לה' שזוהי השמחה האמיתית ובכוחה אפשר להתגבר על כל הצרות.

מה זה אהבת ה'? זה שהאדם נהנה מהמצווה, מהתפילה, ממעשה החסד, יותר מהתאוות שלו, מאלה שהן כמובן מותרות על פי ההלכה. כשאדם אוהב את ה', ממילא זה כבר יוביל אותו לכל שאר ענייני עבודת ה' וקיום המצוות.

ואי אפשר לדבר על אהבת ה' ועל דבקות בה' אם אדם לא שומר את עיניו. כי כשהעין רואה, הלב מיד חומד, זה חז"ל אמרו וזה תופס לגבי כל אדם. עם ישראל מחפשים רק דבר אחד, איך לעבוד על קדושה וטהרה, איך להינצל מ"הלאוו" של "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". אפילו שזה קשה מאד ואדם לא רואה כמעט שום אפשרות להינצל מזה, אך הוא יודע שצריך להלחם בזה, שבשביל זה הוא בא לעולם.

כשאדם מתקדש, כשהוא זוכה ליותר ויותר רגעים של דבקות בה', יש לו שמחה גדולה. כי כשאדם הולך עם עיניים פקוחות המחשבה שלו מתגלגלת מדבר אחד שהוא רואה לדבר אחר, אך כשהוא שומר את העיניים ולפחות מרכין את הראש, הוא יכול לדבר עם ה', להיות בקשר עם ה' שאין תענוג גדול מזה. וזה נכון לכולם, גם לנשים וגם לילדים.

אחרי שיעקב אבינו מברך שבט שבט, הוא מברך את כולם יחד, "ויברכם ביום ההוא". שיזכו שיהיה להם את היום ההוא, את היום המסויים שהם חיים בו, שיחיו את ההווה ולא את העבר והעתיד. שכל החיות שלהם וכל השמחה שלהם יהיו מהחיבור אל ה' רגע רגע, בכל מה שהם עושים, שלא יצטרכו לזכרונות מהעבר ולתוכניות לעתיד כדי לקבל קצת שמחה.

כשאדם מחובר, השמחה שלו תעבור לאחרים, לאשתו, לילדיו, לחברים, כי כשאדם מחובר לה' הוא רוצה כל הזמן לשמח, לעשות טוב לכולם, הוא נהיה דומה לבורא שכל הזמן נותן ומשפיע.

אנחנו לא יודעים להודות. הכל נראה לנו פשוט, טבעי, מובן מאליו. רק כשלוקחים מאתנו ח"ו את המתנות המופלאות האלה מבינים איזה הפסד זה לחיות פה כל השנים ולא לדעת להודות.

עם קצת שפלות וענווה, אדם יכול לראות איך כל מה שיש לו וכל מה שמצליח לו, זה הכל ה' שולח לו, תודה רבה לך ה' שנתת לי וכמה נפלא שנתת לי, עכשיו שיצאה לי תפילה טובה מהפה, שלא היו לי הרהורים בתוך התפילה, אלא באמת יכולתי לכוון בתפילה, תודה רבה לך ה' . תודה רבה שהיה לי לב טוב לפתוח את הדלת לשכן, או לזה שבא לבקש צדקה, ושלא סגרתי עליו את הדלת, ושלא עשיתי פרצוף, ותודה רבה לך שמחלתי ולא שמרתי טינה, ותודה רבה על זה שאחרי שכעסתי על השכן ששפך לי מים לתוך הסוכה הבנתי מהר מאד שזה לא השכן, שהכל משמים, ובקשתי סליחה ועשיתי תשובה, ותודה רבה לך על זה ותודה רבה לך על זה כי הכל ממך.

הקב"ה הוא המשפיע והאדם הוא המקבל. צריך כל הזמן להזכיר לעצמנו את הדבר הזה. שכל איזה שבח שאדם פתאום מקבל, איזה מחמאה, או שהוא בעצמו נותן לעצמו מחמאה, אומר איזה יופי, ברוך השם הצלחתי, הוא צריך לזכור על המקום מאיפה יש לו את זה. תודה רבה לך ה', תודה רבה, זה ממך, כי מאיפה היה לי את הדעת הזאת, את הכשרון להבין, לדבר, לעשות, לפעול, זה הכל מהצלם אלוקים שנתת לי.. אחרי דקה הוא עוד הפעם שוכח, הוא חשב שזה הוא בעצמו, וכל הזמן נמצא בזיגזגים האלה, זה אני, זה לא אני. אני הרי כזה נחמד, אני לא עושה את השגיאות שפלוני עושה כי אני יותר עדין, ואני מבין, ואני לא פוגע, וברוך השם אצלי יש שלום בית, ואני מצליח בזה ואני מצליח בזה אבל בעצם זה לא אני, זה הקב"ה, תודה רבה לך ה', אתה הבאת לי את השלום בית, אתה הבאת לי את ההצלחה עם הילדים, הכל מה שיש לי זה אתה ודקה אחרי זה עוד הפעם, עבודה לכל החיים.

צריך להכריז מלחמה על העצבות וזה עושים בעיקר עם ההודאה. אדם שרגיל בעיקר לבקש, רואה תמיד את מה שאין לו אבל מי שרגיל בעיקר להודות, רואה מה הוא מקבל. אדם צריך לחשוב ולדבר הרבה עם אשתו, עם הילדים שלו, עם החברים שלו, כמה טוב לנו, כמה אשרינו, כמה צריכים להודות לה' יתברך, ברוך ה', יש מה לאכול, יש מה ללבוש, אף על פי שעוד הרבה דברים חסרים. אל תחשוב כל היום מה חסר לך, תודה על מה שהקב"ה נותן, וזה ימשיך עוד ועוד חסדים. ואותו דבר ברוחניות. ברוך ה', אני שומר תורה ומצוות, אני מתפלל בבית הכנסת, אני לומד תורה, להודות ולהלל לה'. כמו שיעקב אבינו חי שם במצרים בשמחה ונחת, כך יכול כל יהודי להמשיך שמחה וחיים לתוך המצבים היותר קשים. השמחה שלנו מתרוממת מעל כל כאב צער ויגון. היא לא קשורה לשום דבר שיש לנו או שחסר לנו, היא שמחה בה'.

אדם עם עין טובה, יראה את כל החסדים ויגיד תודה. אם אדם מסתכל לצדדים, אז תמיד תהיה לו עין רעה. כי אם יש לו את זה, אז אין לו את זה, תמיד חסר לו משהו שיש לאחרים, תמיד יש במי לקנא, מי שמצליח יותר, שמתקדם יותר ממנו. אבל אם אדם מסתכל אל ה', לא לצדדים, אז שום דבר לא חסר לו ואת כל השפע שהוא מקבל הוא יכול להרעיף על אחרים. כשאדם מסתכל כל הזמן אל ה', אז הוא יסתכל בעין טובה על כל בני האדם, כי כולם ילדים של ה'. כל אחד עם הייחודיות שלו, כל יהודי יש בו משהו שאין בחברו ועם הדבר המיוחד הזה הוא משלים ככה את עם ישראל, איש לא יכול לטפל במקומו במשבצת האישית

שלו. את הייחוד הזה של כל אדם קשה לראות בהסתכלות שטחית, לפעמים לא מבחינים בה גם אם מכירים את האדם זמן די ארוך. אך יש הזדמנויות מיוחדות שבהן אפשר לתפוס את הנקודה המיוחדת של האדם, להתפעל ממנה, להודות לה' על הפסיפס הענק הזה שכלל ישראל שותפים בו.

העיקר שנשמח. אתה עכשיו כאן חי, בריא, נושם, אז תשמח, תהיה שמח, תפסיק לחשוב כל הזמן מה היה ומה יהיה. תחיה את הרגע. תתחבר אל ה' כל רגע ורגע, בכל מה שאתה עושה. תשמח בטוב שהשם נותן לך! זו העבודה שלך, לשמוח! כל מצווה שאתה עושה זה מתנה. תנשק אותה. תחבק אותה. זה מקרב אותך אל ה', זה מחבר אותך אליו, ואתה לא שמח? תגיד אשרינו כמה פעמים ביום, זכית להיות בכלל ישראל, בזה בעצמו תשמח את עצמך.

העבר היה ואיננו, העתיד יהיה וגם הוא איננו. מה שיש זה רק הרגע הזה שלפניך, אז תתחבר אל ה' ותשמח. יהודי קם בבוקר, הבורא נתן לו מחדש את נשמתו, הוא צריך להודות קודם כל על זה. כך יהודים שמחו תמיד, כך היתה להם התלהבות כל ימיהם, עד שאפילו לפני מיתתם שמחו מכל רגע נוסף שאפשר לעשות רצון שמים.

הודאה פותחת את כל השערים כמו שרואים שכשאדם מודה לך באמת, יש לך מיד חשק לעשות לו עוד ועוד טובות וכשאדם לא יודע להודות, אז הלב נסגר ואין רצון לעזור לו ולתת לו.

 

["הקב"ה ברא את האדם בצלם אלוקים, ובעצם זה הדבר שצריך להביא את הגאולה, אבל זה גם מביא את החורבן. כי הצלם אלוקים הזה נתן לו לאדם הרגשה שהוא מבין, שהוא יודע, שיש לו שכל. כל הטכנולוגיה וכל החכמות שיש בעולם, מאיפה זה בא? מצלם אלוקים. עכשיו, אם יש לו לאדם צלם אלוקים אז הוא מבין, הוא מאמין ביכולות שלו ובכשרונות שלו, ובתכניות שלו, והוא נותן עצות, והוא מבין שהוא יותר מבין מהשני וכו' וכו'. אחר כך הוא מקבל מכה, אז רגע אחד הוא מוריד את הראש, ואומר אוי, באמת אני לא יודע, ואחרי רגע עוד הפעם, מחדש זה מתחיל] (באור פני מלך)

כשאנחנו מתגאים, אנחנו הופכים את הקערה על פיה. ומה קורה לקערה שהופכים אותה על פיה? היא כבר לא כלי קיבול, הכל נשפך החוצה, רק כשהיא כמו שצריך, אז היא כלי קיבול, רק אז מקבלים את האור ואת השפע.

צריך לברוח מגאווה, להילחם בה. ומהו שיא הגאוה? כעס. אני חושב ככה ואתם חושבים אחרת? אני אומר ככה ואתם עושים בנגוד לרצוני? כשמתגברים על הכעס, כמו על כל מידה רעה אחרת, יש שמחה גדולה. החיים ממש משתנים. כמו בסיפור הבא:

סוכת דוד הנופלת

אני חשמלאי. לפני כשער שנים ביצעתי עבודות חשמל במבנה קיים, אצל דייר שהוסיף שתי קומות על הגג. התחלתי לעבוד בחודש אלול, במקביל לעבודות הבנייה, וכשהגיע חודש תשרי, הדברים נעשו לוחצים יותר. בעל הבית התכוון לסיים לפני ראש השנה והתאכזב. סוכות בשבילו היה הדד ליין האחרון. הוא הסביר לי שהוא מתכנן על כל הגג סוכה ענקית מפוארת ולארח את כל משפחתו וקרוביו, ולכן הכל חייב להיות מוכן עד לחג הסוכות. עבדנו מסביב לשעון, כשבמקביל אלי עובדים בעלי מלאכה שונים: טייחים, רצפים, אנשי אלומיניום ומדרגן. המדרגן בנה את המדרגות בין הקומות והיה אמור לרצף אותן יחד עם הגג בשיש יקר מאין כמותו, שנקנה מראש על ידי בעל הבית וכבר הועלה לגג על ידי מנוף בשתי ערימות כבדות.

ובינתיים, בקומת המגורים, בני משפחתו של דוד, בעל הבית, חיו את חייהם כרגיל. מדי פעם היה אחד הילדים עולה למעלה לעקוב אחר העבודה, אנו היינו שולחים אותם בחזרה מחמת הסכנה, והם היו עולים וחוזר חלילה.

בין ראש השנה ליום הכיפורים עבדנו בצורה מטורפת, אני כבר הכנסתי את כל החוטים והתחלתי לארגן את הלוח הראשי, המדרגן סיים לרצף את הגג בשיש יקר שכמותו משתמשים רק בחדרי סלון.

כשהגיעו הנגרים, הם הקימו סוכה מדהימה עם קרשים חזקים, יקרים וצבועים יפה. אחד מהם סיפר לי שמחירם עולה על הלבנים היקרות ביותק בשוק. למעשה, זו הייתה בנייה של ממש, עם חלונות , דלתות ואפילו מטבח קטן. הבנתי מה הוא תכנן כאן ודי הערצתי אותו. אני עצמי הכנתי קונסטרוקציה שלמה לסוכה, דאגתי שכבלי החשמל יגיעו לכל מקום, עם שקעים מתאימים לתאורה, למכשירי חשמל ואפילו למזגן.

לאחר יום הכיפורים עבדנו על הגימורים. זו הייתה עבודה תזזיתית. הרבה עצבים והרבה מתח. היה ברור שיש לנו רק יומיים להשלים את כל העסק.

יום לפני חג הסוכות, זה היה בשעת בוקר, אני שומע צעקות מלמטה: "שקרן! ש..ק..ר..ן!" בתחילה חשבתי שזו עוד אחת מהמריבות הרגילות שמאפיינות את המתח, אבל הצעקות לא פסקו: "שיבוא עכשיו, הוא ש...ק...ר...ן", היו אלה צרחות שהדהדו בכל הרחוב. ואז הטון עלה ונעשה מאיים ממש. היה ברור שמישהו למטה השתגע. החלטתי לרדת קומה ולבדוק מה קורה. ומה שאני רואה זה את המדרגן עומד מול דוד, בעל הבית, פניו אדומות כסלק, קצף על שפתיו, והוא צורח כאחוז טירוף: "הוא ש...ק...ר...ן, הוא ג...נ...ב... הוא הבטיח לי..." דוד ובני משפחתו עמדו מולו חסרי אונים. דוד ניסה להרגיע אותו: "זה בסדר, הוא יבוא עוד חמש דקות, תירגע, תשתה משהו, הוא בדרך". הוא הגיש לו כוס מים, אך המדרגן פשוט הטיח אותה בחוזקה על הרצפה והיא התנפצה לאלפי רסיסים. בדרך כלל אני נחשב לאדם עם תושייה, אך כאן נכנסתי להלם. כבר ראיתי בחיי בעלי מקצוע מתרגזים, מרימים קול ואפילו נוטשים את אתר העבודה, אבל בן אדם כל כך כועס לא ראיתי מעודי. הפנים שלו היו מעוותות מכעס, וכולו נראה כמו פצצה שעומדת להתפוצץ בכל רגע. ילדיו של דוד עמדו המומים וחיוורים. אמם הבריחה אותם לתוך הבית ונעלה את הדלת, אך נער אחד בן 16, בנו הבכור של בעל הבית, נשאר. אם חשבתי שהגעתי לשיא, התברר שהתבדיתי.

בשיאו של הכעס מגיע הקבלן. הוא התעדכן בטלפון שהאיש כועס ורץ להרגיע אותו, אבל מה שקרה זה בדיוק ההיפך. "אתה שקרן... הבטחת לשלם לי בתום העבודה... סיימתי כבר לפני חצי שעה... אתה לא שילמת לי..." "זה בסדר, רק רציתי לעבור על העבודה, הנה התשלום אצלי", אמר הקבלן ושלף חבילה עבה מלאה מזומנים. "א...ת...ה ש...ק...ר...ן, מנוול.... לא רוצה לעבוד אתך... אתה הבטחת.... אני מחכה כאן כבר חצי שעה לכסף שהבטחת לי..." "רק לפני עשר דקות הודיעו לי שסיימת, תבין..." "שאני אבין?? אתה שקרן... אני לא רוצה לעבוד אתך..." כאן הקבלן התרגז ואמר ארבע מילים, ובטוח לא ידע למה הן יובילו: "תעשה מה שאתה רוצה!"

פניו המעוותות של בעל המלאכה התעוותו פי כמה. "שאני אעשה מה שאני רוצה? בסדר.." הוא נטל פטיש ענק, רץ לגג, וכולנו התחלנו לשמוע חבטות עזות.

לא תאמין מה שאני מספר לך. הבן אדם החל לשבור את כל הקרשים של הסוכה, איני יודע מה נתן לו את הכוח – השרירים שלו או הכעס שלו, אבל שניהם התחברו לכלל מכונת הרס אנושית, תוך שישים שניות לא היה קרש אחד שלם, הכל מתמוטט, אבל הוא לא סיים. בשישים השניות הבאות הוא ניתץ את כל מרצפות השיש היקרות שאותן ריצף בעמל כה רב בימים האחרונים, לאחר מכן החל לרדת במדרגות, כשהוא נותן מכה אדירה בכל מדרגה והשיש מתנפץ. כך עשה בשתי הקומות, והכל מול עינינו.

הבטנו בו מלמעלה, פשוט עקבנו איך הוא מנפץ מדרגה אחר מדרגה, את השיש היקר ביותר שראינו. עמדנו שם המומים, דוד, הקבלן, העוזר שלו ועוד שני פועלים ערביים, ואני החשמלאי.

בשלב מסוים רציתי לעצור בעדו, אך הקבלן מנע זאת ממני: "הוא חסר שליטה. החיים שלך חשובים יותר", ועצר אותי בגופו. הבן אדם סיים את מסע ההרס, נכנס לרכב שלו, וביללת צמיגים נסע משם.

אני זוכר את השקט. דממה. הלם. כעשר נפשות. שישה בעלי מלאכה, בעלי הבית, ועוד נער בן 16. כולנו היינו המומים. את השקט הפר קול בכי של אם המשפחה. "האב אמר: "אנחנו צריכים לעלות למעלה ולראות מה הוא עשה". מראה ההרס היה נורא. לא נותרה מרצפת אחת שלמה, הקרשים היו מנופצים. היה ברור שחלום הסוכה של בעל הבית נגוז ואיננו. כולנו רעדנו. ידענו שמה שראינו כאן לא נראה מעולם. מחזה בלתי נתפס של חיית אדם, של כעס בלתי נשלט. "אתה חייב להתקשר למשטרה", אמרתי. דוד, בעל הבית, אמר: ,לא. את זה אעשה אחר כך, אני חייב.. אני חייב להקים את הסוכה... למחר. הזמנתי המון אנשים". "מה סוכה? איזה סוכה?" אמרתי לו, "זו עבודה של שבוע לפחות". "תביא לכאן את הנגרים", אמר דוד, הם יקימו אותה באופן פרוביזורי, העיקר ארבע דפנות וקשרים למעלה". "ומה עם הריצוף?" "תביא פועלים שיפנו את הבלאגן, תהיה כאן רצפת פי.וי.סי., ואחרי סוכות נדאג לריצוף חדש. נו, למה אתה מחכה? מחר חג הסוכות..."

הלכתי משם, לא לפני שאמרתי לבעל הבית לשוחח עם בנו המתבגר שראה את המחזה. "זה עלול להשפיע עליו". אמרתי, "קח רגע מנוחה מהסוכה ותרגיע אותו, זה עלול להשפיע על הנפש שלו". יצאתי משם, והמראה הזה לא עזב אותי לכל חג הסוכות. האמת, המראה הזה לא עזב אותי עד היום הזה. התפרצות כעס שכזו לא ראיתי עד לאותו רגע, וגם לא מאז. כך עברו להן עשר שנים, ובמהלכן לא פגשתי את דוד או את המדרגן, אך תמיד היה רשום בראשי, שברגע שאפגוש באחד מהם אשאל מה היה ההמשך של האירוע המדהים שהייתי עד לו.

לפני מספר חודשים זה קרה. ישבתי באיזושהי שמחה, ולפתע אני קולט במרחק מספר שולחנות ממני דמות מוכרת. התקרבתי לכיוונה, הדמות שוחחה עם אדם נוסף, וככל שהתקרבתי הבנתי שגם אותו אני מכיר, אך לא האמנתי למראה עיניי. היה זה דוד, בעל הבית שסוכתו נפלה. אך מה שהימם אותי היה האיש שישב מולו ודיבר אתו בידידות שאין למעלה ממנה. היה זה... המדרגן. לאחר רגעי היסוס התקרבתי אליהם, התיישבתי מולם ואמרתי: "שלום", "שלום", הם ענו בנימוס. "אתם מכירים אותי?" שאלתי. הם התבוננו פעם ופעמיים. "לא", אמר המדרגן, "איני מכיר". "לא", אמר דוד, אולי תעזור לנו, מאיפה?" "עשר שנים", אמרתי, "מישהו שבר לך את הסוכה, את המרצפות ואת המדרגות. וזה מישהו שאתה לא אמור לשבת מולו ולדבר אתו בכזו ידידות". הם הביטוח בי, המומים. לא אמרו כלום. "אני החשמלאי שעבד בבית אז, אם לא זיהיתם". לשניהם נפל האסימון בשנייה. "תקשיבו שניכם", אמרתי, "אני כבר עשר שנים המום ממה שראיתי, אבל אני חשוב שההלם הכי גדול שלי הוא לראות אתכם מדברים כאן כאילו אתם חברים כבר שנים". "אנחנו באמת חברים במשך שנים", אמר דוד, "מוטי, אתה זוכר כמה?, "שלושים שנה", משיב המדרגן. "מה שלושים שנה?" אמרתי, "לפני עשר שנים עשית לו נזק של עשרות אלפי שקלים! איזה מן חברים טובים אתם?!"

וכאן החל דוד לספר את סיפור סוכתו הנופלת, סיפור שלא שמעתי מימיי: "מאז ילדותי הייתי ילד ונער כעסן. בלי לפרט, אפשר לומר שהרסתי לעצמי הרבה בשנות ילדותי, סולקתי מכמה מוסדות הכל בגלל מידת הכעס ששלטה בי. בשלב מסוים, בהיותי נער בן 17, לקח אותי אבי אל מרן הסטייפלר והציג לו את הבעיה שלי. מרן הסטייפלר הורה לאבי לצאת , ואז אמר לי: 'תגיד, ראית פעם איך נראה מישהו שכועס?' לא עניתי. ואז, מרן הסטייפלר החל לעשות מולי במשך דקות ארוכות פרצופים נוראיים, ונראה כמו האיש הכי מפחיד בעולם. כשסיים, אמר: 'ככה בדיוק נראה בן אדם כועס. בפעם הבאה שתכעס, תזכור איך שזה נראה. מי שלא שולט בכעס שלו אינו יכול להתחתן, ואם הוא מתחתן הוא מתגרש ואינו מצליח בשום דבר שעושה', אמר ושילח אותי מפניו. המפגש הזה שינה אותי. בכל פעם שהתחלתי לכעוס נזכרתי בפרצופים שעשה לי מרן הסטייפלר ופשוט חדלתי. לפני שבכלל נכנסתי לכעס, זה גרם לי לשליטה. התחתנתי, הקמתי בית והצלחתי לא רע בחיים, דבר שלא היה קורה אם לא הייתי שולט במידת הכעס. אם חשבתי שנפטרתי מהתכונה הזו, לפתע התברר שהיא הופיעה... אצל בני בכורי. בתחילה לא ידעתי כיצד לנהוג מולו, אבל אבי היה זה שהזכיר לי: זה פשוט אתה במהדורה בתרייתא. מסתבר שהגנים עושים את שלהם. כשהיה בן שתיים עשרה ניסיתי לעשות לו את הפרצופים הללו, אבל לא הייתה לי היכולת שהייתה למרן הסטייפלר זיע"א, או שלא הייתה לי ההשפעה שהייתה לגדול בישראל עליי. בני בכורי הלך והסתבך, עבר תת"ים ואחר כך ישיבות, הוא לא הצליח להתמודד עם מידת הכעס. ואז עלה במוחי רעיון, לקחת את הרעיון הנשגב של מרן הסטייפלר צעד אחד קדימה. חשבתי על משהו גדול, כביר, משהו שיותיר חותם לכל החיים. וזה קרה בדיוק בעת הבנייה.

מוטי הוא ידיד שלי זה שנים. שיתפתי אותו בבעייתי ולאחר מכן ברעיוני. בתחילה הוא היה המום וסירב, הוא לא חשב שזה יעבוד וגם לא בדיוק ידע איך כועסים, אבל אני בשלי, "אין מישהו אחר שיעשה את זה בשבילי". ביקשתי. "כמה נזק אתה רוצה?" שאל לבסוף. "סיכמנו על הסוכה, על הריצוף ועל המדרגות. אולי זה היה נראה לך משהו יקר, אך אלה היו שאריות, סוג ג', שהוא השיג לי מסוף העולם. כל האירוע חסר השליטה הזה היה הצגה אחת גדולה. רציתי משהו שלא יימחה לעולם, ואני חושב שזה בדיוק מה שקיבלתי: מופע אימים של אדם כועס". השתרר שקט. לא האמנתי למה שאני שומע. "זה עזר"? "אתה אפילו לא מתאר לעצמך כמה זה עזר, כעת אני נזכר שאמרת לי שזה עלול להשפיע על הנער, ואני חשבתי בלבי: מהפה שלו לשמים, הלוואי שזה ישפיע על הבן שלי. וזה כל כך השפיע. הוא עצמו ניגש אליי יום לאחר מכן ואמר: 'אבא, אני יודע שגם לך הייתה הבעיה הזו, תעזור לי, אני רוצה לצאת ממנה'. "שלחנו אותו לטיפול בשליטה עצמית, שהצליח לשנות אותו מקצה לקצה. הוא גדל, התחתן ואב לשני ילדים, ופשוט תיקן את מידותיו בדיוק כפי שאני עשיתי. הרצון שלו להשתנות, שנבע ממחזה האימים של אדם כועס – עשה את רוב העבודה". בחכמתו הצליח בעל הבית להפוך את "סוכת דוד הנופלת" ל"סוכת שלום", לדורות.

 

תפילה

רבונו של עולם

זה כזה תענוג לחיות איתך, לדבר איתך כל היום, לא להסיח דעת ממך, להיות דבוק בך. רק זה נקרא בשבילי חיים טובים.

לראות את כל המתנות שמקבלים ממך רגע רגע ולהגיד תודה. להבין שגם הדברים "המובנים מאליהם", זה הכל ממך. שגם הדברים שקורים לכאורה מאליהם, בלי שביקשנו, בלי שהתפללנו, כמו למשל כשזוכים להתייחס יפה במיוחד לבני הבית, או כשזוכים להתאפק ולא להעיר הערה שעומדת כבר על קצה הלשון, כשמקבלים באמונה מה שעשה לנו השכן ולא כועסים עליו, אפילו מצליחים לברך אותו בלב ולאחל לו רק טוב, כשפתאום מבינים משהו שלאחרונה העסיק אותנו ולא מצאנו לו תשובה, כשמצליחים להאיר פנים לכולם ולצאת קצת מהקונכיה של עצמנו, או כשדברים מסתדרים כל כך יפה והיום עובר בצורה כזו חלקה, להבין שאתה אבא עושה הכל ולא להפסיק להגיד תודה.

להגיע לשדה כל לילה כי שם הלב נפתח, כי שם זוכים להרגיש אותך כמו שלא זוכים בשום מקום אחר, כי שם יוצאים כאלה דיבורים חמים, כי שם זוכים לכאלה רגעים מתוקים שכשנזכרים בהם במשך היום מקבלים כזו חיות וכאלה געגועים וכל כך מאושרים שגם הלילה בע"ה נזכה לפגישה הלילית הזו.

רבונו של עולם, רוצה לחיות איתך, לשתף אותך בכל מה שעובר עלי, לספר לך הכל, להתייעץ איתך, לבקש שתהיה איתי כל רגע ורגע, לבקש יותר רגעים שבהם האור האלוקי יורד אלינו ומרגישים אז כזו אהבה אליך, כאלה כסופים, שמבינים שבשביל הרגעים האלה נברא העולם.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
תגובות ודיון על החידוש (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת השבוע