בברכת יעקב ליהודה נאמר "גור ארי' יהודה מטרף בני עלית" (מט, ט). ופירש רש"י "מטרף – ממה שחשדתיך ב'טרוף טורף יוסף' כו' סילקת את עצמך כו', וכן בהריגת תמר שהודה 'צדקה ממני', לפיכך 'כרע רבץ וגו''".

ולכאורה תמוה, הרי בנוגע להצלת יוסף מצינו שגם ראובן רצה להציל את יוסף, כמו שאמר "לא נכנו נפש" (וישב לז, כא) ומתוך כוונה "למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו" (שם, כב). משא"כ ביהודה כוונתו בהצלת יוסף מן הבור הייתה כדי להרוויח ממון ולמכרו לישמעאלים. וכן מצינו שגם ראובן הודה על חטאו, ועד שגם בעת מכירת יוסף עדיין הי' "עסוק כו' בשקו ובתעניתו" (וישב לז, כט). ואצל יהודה מצינו רק שהודה על חטאו פעם אחת. ואם כן, מדוע זכה יהודה למלכות מצד שני דברים אלו בעוד שגם אצל ראובן היו שני מעלות אלו ובאופן נעלה יותר?

אף שבנוגע לכוונת מעשיהם גדלה מעלת ראובן, אך בנוגע לתוצאה בפועל גדלה מעלת יהודה. שהרי, אמירת יהודה "מה בצע כי נהרוג את אחינו" גרמה שיוציאו את יוסף מן הבור, ולא נהרג. וכן אמירתו "צדקה ממני" גרמה להצלתה של תמר בפועל.

(ע"פ לקוטי שיחות חט"ו עמ' 441 ואילך)