"וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה. עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה לה'" וגו' (ויקרא כג,טו-טז). חג שבועות נחגג ביום החמישים, לאחר ארבעים ותשע ימים של ספירת העומר. ידוע שהטעם הוא משום שבנ"י היו בשער המ"ט בשערי טומאה במצרים, ולכן היו צריכים מ"ט יום להיטהר לקראת מתן תורה. וכן מביאים בשם הקבלה שזה כעין שבוע של נידה, שבנ"י נטהרו מטומאתם, וכיון שזה עמוק יותר אז נטהרו בשבע שבועות ולא רק שבעה ימים. ונראה להוסיף, שלהבדיל משבוע נידה שזה טהרת עצמה, במתן תורה באה טהרה גם לכל העולם בעקבותינו, ולכן זה קשור לשבוע הבריאה, ולכן שבע כפול שבוע הבריאה. ונראה להוסיף עוד כמה רמזים על הקשר שבין זמן שבועות למתן תורה: בסביבות שבועות מתחילים הפירות להבשיל ולכן אז זהו זמן הדין על הפירות: 'בארבעה פרקים העולם נידון... בעצרת על פירות האילן' (ר"ה טז,א). דבר זה מרמז על פרי עץ הדעת שהיה אסור להם לאכול, ולכן אז יש קשר לתורה שבאה לתקן את חטא עץ הדעת. וזהו: 'ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת? מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא. אמר הקב"ה: הביאו לפני שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן' (שם). 'שתי הלחם - ירצו על פירות האילן, שהן מתירין להביא בכורים. שאין מביאין בכורים קודם לעצרת, דכתיב (שמות לד) "בכורי קציר חטים". ואני שמעתי דרבי יהודה לטעמיה, דהא אזלא כמאן דאמר בסנהדרין (דף ע:) עץ שאכל אדם הראשון חטה היתה' (רש"י). הרי שיש קשר בין שבועות לעץ הדעת ולפירות האילן (ביכורים), ולכן אז זהו הזמן הראוי למתן תורה. וכן לימוד תורה זה לימוד בדעת, ולכן קשור לחטא עץ הדעת, שהוא בא לתקנו ביישור הדעת, ולכן אז ראוי מתן תורה. נראה שעל מתן תורה ישנה מחלוקת מתי הייתה, האם 51 יום לאחר יציאת מצרים או 50 (ראה ב'תורת המועדים' למרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א שמסביר איך יוצא ששבועות קשור למתן תורה לפי כל שיטה, ובאפשרויות השונות של זמן חג שבועות כשקובעים ע"פ הראיה). נראה שלדעה שמתן תורה היה ביום החמישים, זה משום שתורה נלמדת בדעת, ולכן: ' נ' שערי בינה נבראו בעולם' (ר"ה כא,ב). לכן כדי לחבר בין החכמה השלמה למתן תורה, לכן ניתן ביום החמישים. ולדעה שזה 51 יום, נראה שמוסיף לשערי הבינה עוד אחד, שזהו בנ"י. כיון שהתורה נקבעת ע"י הבנת בנ"י, כמו שנאמר: 'ניצחוני בני' (ב"מ נט,ב). לכן יש קשר לקביעת התורה וההלכה בהקשר לבנ"י, ולכן עוד אחד-תוספת. (ונרמז באחד, כיון שזה מרמז לתוספת ולכן נרמז באחד כנוסף. או שכל בנ"י קשורים לכנסת ישראל, שהיא זו שבגללה נקבע על ידנו, ולכן נרמז באחד-כנסת ישראל). מתן תורה היה לכו"ע ביום שבת [שבת פו,ב] (אם כי זה רק לשיטת הבבלי, ראה בדברי מרן פאר הדור הגרש"ג זצוק"ל זיע"א שם). ונחלקו התנאים האם קיבלו את התורה ב-ו' או ז' סיון. נראה שלכו"ע בשבת נתנה תורה, כיון שמטרת התורה היא לתקן את העולם להיות קדוש כשבת (כעוה"ב). ונחלקו על התאריך, שלמ"ד ז' סיון גם זה מרמז על השבת. ואילו למ"ד ו' סיון זה משום שהדברים הגשמים נבראו בששה ימים, ולכן בא להעלות את הצדדים החומריים למעלת השבת, ולכן זה ו' ע"פ התאריך, כיון שאנו קובעים (ע"פ הראיה וקידוש החודש) את התאריך, וכן על ידנו אנו מתקנים את הגשמי לה', להיות כשבת, ולכן ו' בתאריך ושבת ביום. החודש של מתן תורה הוא סיון, כיון שהוא החודש השלישי, ולכן רומז על שלושת האבות שהם היסוד של קידושנו את העולם, שהם נבחרו ואנו המשכם. עוד נראה, שלמ"ד חמישים זה כנגד חמשת חומשי התורה כפול עשרת המאמרות שבהם נברא העולם, שיחד מתגלה בעשרת הדברות שבלוחות שירדו לעולם כשורש לכל התורה (שתרי"ג מצות רמוזים בהם) לתיקון העולם. ולמ"ד חמישים ואחד, הוא מוסיף גם את כלל בנ"י, שכולנו כאחד מתקנים את העולם ע"י התורה (שהתורה נתנה לכלל בנ"י ולא ליחידים, וכן תרי"ג המצוות נעשים ע"י כלל בנ"י, שכל אחד משלים את חברו) שלזה קיבלנו את התורה. נראה שבספירת העומר אנו סופרים מ"ט ימים, כנגד משה רבנו: 'נ' שערי בינה נבראו בעולם וכולן ניתנו למשה חסר אחד, שנאמר (תהלים ח, ו) "ותחסרהו מעט מאלקים"' (ר"ה כא,ב). לכן כיון שמשה הוא שהביא לנו את התורה מאת ה', לכן רומזים במ"ט שסופרים, וביום החמישים מקבלים את התורה בלי לספור. כמו שיש חמישים (שערי בינה), אבל מגלים (בספירה) רק מ"ט (שמשה קיבל). ונראה שיש חמישים יום כיון ששם ה' השלם הוא ע"ב אותיות (שמות): '...ועוד, משבעים ושתים שמות הן, הנקובים בשלש מקראות הסמוכין בפרשת ויהי בשלח: ויסע וגו', ויבא בין מחנה, ויט משה את ידו. ושלשתן בני שבעים ושתים אותיות ומהן שם המפורש' וכו' (רש"י. סוכה מה,א). ואנו באים לתקן את העולם כדי שיהיה גילוי ה' בעולם, שיהיה שמו שלם בעולם, שתהא שכינתו בשלמות בעולם (ששמות ה' השונים הם התגלויות שונות של ה' בעולם). והשראת השכינה היא ע"י לפחות 22 אלף מבנ"י: 'דריש ר' דוסתאי דמן בירי: (במדבר י, לו) "ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל" ללמדך שאין שכינה שורה על ישראל פחות משני אלפים ושני רבבות' (ב"ק פג,א). לכן זהו חמישים יום למתן תורה, יחד עם 22 של בנ"י שמביאים את שכינתו, אנו מגלים שם ה' השלם בעולם, שתהא שכינתו שלמה. וכן הלוים במדבר היו 22 אלף (במדבר ג,לט) והם אלו שמיועדים ללמד את בנ"י תורה ("יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". דברים לג,י) ולכן יש את מתן תורה לעולם ביום החמישים, ועוד 22 (אלף) הלווים שמלמדים את התורה, יחד יוצא שם ה' השלם. ולמ"ד שניתן ביום החמישים ואחד, נראה שזה כנגד שם הויה, שבנתינת התורה היה צריך להיות התיקון השלם לעולם (אלמלא העגל שפגם). שלכן היו צריכים שלא למות בעקבות מתן תורה, וכן שלא יוכלו לשלוט עלינו אומה אחרת (ע"ז ה,א), כמו לעתיד לבא. והתיקון העתידי קשור במחיית עמלק ושלמות שם הויה, שה' נשבע שלא יהיה שמו (הויה) שלם עד שימחה עמלק (שמות יז,טז. רש"י). לכן בשביל השם השלם שהוא בן ע"ב אותיות, שיהיה בשלמות בעולם, זה קשור בשם הויה השלם שיהיה לעתיד, ולכן זהו חמישים ואחד, ועוד כ"א שזה האותיות שמרכיבות את שם הויה: י,ה,ו , יוצא 72. ועוד למ"ד חמישים כשאנו מתקנים את העולם שיהיה ראוי לשכינת ה' ע"י התורה, זה בא יחד עם ענוה, כיון שבגאוה: 'אמר רב חסדא ואיתימא מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנא' (תהלים קא, ה) "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל" אל תקרי אותו, אלא אתו לא אוכל' (סוטה ה,א) לכן זה בא עם ענוה גדולה. לכן משה הוא שהיה ראוי לקבל את התורה, כיון שהיה: "והאיש משה ענו [עניו] מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב,ג) [אולי לכן בכתיב זה "ענו" רמז לי' הדברות שניתן על ידו, וכן כעין שנאמר 'ענו' לשון דיבור, שקשור ללימוד תורה (וכן הוא היה השליח לומר את דברי בנ"י שמסכימים לקבלת התורה [שמות יט,ח] ונאמר בלשון "ויענו", ולכן רמז כעין שמשה אומר שהם 'ענו')]. הענוה זה ההיפך מעמלק, שהוא בגימטריה 'רם' (כמובא בחסידות) שהוא בעל גאוה, ולכן ההיפך משכינת ה' בעולם, שה' אומר עליו (כבעל גאוה) 'אין אני והוא יכולין לדור בעולם'. לכן התיקון בעתיד קשור במחיית עמלק בעל הגאוה, ואנו מתקנים את העולם ע"י התורה שמשה הביא, והוא היה בעל הענוה הגדול ביותר בעולם. לכן מרומז במה שקרא על עצמו "מה" (שמות טז,ז). לכן 45 ("מה") ועוד התורה שהיא חמשה חומשים, יוצא חמישים, לכן התורה ניתנה ביום החמישים. עוד נראה, שיש דין של הוספת חומש, במקרים של הנאה מהקדש או פדיונו, ובפדיון מעשר ואדם שגזל ונשבע לשקר (והודה), שכל אלו דומים לחטאו של אדם הראשון שאכל מעץ הדעת, שה' לא הרשה לו, ובכך כעין גזל מהקב"ה והפיל את העולם מקדושתו לחולין רע ויצרי. לכן כשבאו במתן תורה לתקן את העולם, היו צריכים להיות קשורים לחומש, וזהו חמש ואת זה כפול עשר כיון שבאו לתקן את העולם שנברא בעשרת המאמרות, ולכן זהו חמישים יום. עוד נראה שהתורה נקנית במ"ח דברים: 'והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים' וכו' (אבות ו,ו) ולכן בדברים אלו שהם קניין התורה על ידנו, ובנוסף לזה שני לוחות הברית שהם ניתנו במתן תורה (ואיתם כל התורה), יחד יוצא חמישים. או יחד עם שתי תורות שנתנו בסיני ("והתורות" מלמד ששתי תורות ניתנו להם לישראל, אחד בכתב ואחד בעל פה'. ספרא ויקרא כו,מו) יוצא חמישים. ולמ"ד חמישים ואחד, יש להוסיף לקנייני התורה את שלושת האבות, שבזכותם (שנבחרו) קיבלנו את התורה. עוד אפשר: 'חמשה קנינים קנה לו הקדוש ברוך הוא בעולמו, ואלו הן: תורה קנין אחד, שמים וארץ קנין אחד, אברהם קנין אחד, ישראל קנין אחד, בית המקדש קנין אחד' וכו' (אבות ו,י) ועשר מייצג שלמות, שאנו כביכול מחזירים לה' את קניינו בארץ. תמיד הארץ של ה', אבל בשלמות זה כשכל הבריאה גם מכירה בכך, ולכן במתן תורה שבא לתקן את העולם לה', כביכול לקניינו השלם, זה קשור לקנייני ה' בעולם (5) בשלמות (10) שזהו חמישים יום (שהימים מרמזים על בריאת העולם שה' ברא, שלכן כל העולם שלו-קניינו). אולי שבע מרמז על יום קריעת ים סוף, שהיה ביום השביעי ליציאתם, ובו היה גילוי ה' גדול עד שראתה שפחה על הים מה שלא ראו ישעיה ויחזקאל (מכילתא שמות טו,ב [וברש"י]), לכן שבע שבועות, שמתקנים כל יום בבריאה (שבוע בריאה) שיהיה קדוש עד גילוי ה', וכך לאחר 49 יום העולם מתוקן, ואז יכול לחול שם ה' בשלמות בעולם, ואז בא (ביום החמישים) מתן תורה שהיה גילוי ה' גדול מאוד, ובו נתנה התורה שכולה שמות ה', ובה אנו מקדשים את העולם שיהיה גילוי ה' שלם בעולם בשלמות. וזה יוצא בחודש השלישי (סיון) כיון שביציאת מצרים- במכות, גילו לעולם שלושה יסודות באמונה בה' (ראה ב'לזמן הזה' - 'דצ"ך עד"ש באח"ב', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א) שבכך גילו לעולם את ה'. אולי חמישים יום כנגד שנת היובל שהוא חמישים, והוא שנה קדושה שמגלים בה שכל עולם לה' (ולכן מפקירים את הפירות ומשחררים את העבדים וחוזרים השדות, כעין תיקון לעולם), ונקרא "עולם" (קידושין טו,א) כעין תיקון לעולם כולו. כך גם לתיקון העולם ביציאת מצרים התקשרו ביום החמישים. וכן נראה שחמישים מסמל עולם, כיון שאדם זמנו שבעים שנה: "ימי שנותינו בהם שבעים שנה" (תהלים צ,י), ועד גיל עשרים אינו נענש בידי שמים, כעין שאינו שלם לגמרי (וראה ב'משנת המדינה' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א 'גיל הבגרות..') ולכן גם לא נספר במניין בנ"י עד גיל עשרים, ולכן יוצא חמישים שנה בעולם (ראה שבת פט,ב), ולכן זהו כקיום בעולם שלם, ולכן חמישים שנה זהו עולם שלם. לכן הוא מרמז על תיקון העולם, כרמז על שהאדם בא לכאן לתקן את העולם, וזהו זמנו של העולם אצלו. לכן היובל כזמן של תיקון עולם הוא חמישים שנה, וכן מתן תורה שבא לתקן על ידנו את העולם קשור לזמן במספר כזה של חמישים. (אמנם נאמר גם "ואם בגבורת שמונים שנה" אבל הזמן הפשוט הוא שבעים שנה, כמובא בפס' וכדברי הגמ' בפי יצחק. וכן בשמונים זה גבורה-חוזק, וכנגדו זה הלוים שהם מלמדים את בנ"י תורה ועובדים במשכן, כך שהם גבורת הכח של התיקון, והם נספרים לצבא מגיל שלושים, שהחשיבות אצלם זה משלושים, ולכן יוצא גם אצלם חשיבות של חמישים שנה בחייהם [אמנם נאמר שעבודתם היא עד גיל חמישים, אבל זה לא לגמרי אלא ממשיך גם אח”כ רק בדברים אחרים: '"ולא יעבוד עוד" - עבודת משא בכתף, אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות' וכו' (רש"י. במדבר ח,כה)]). ואולי אפשר שלמ"ד ביום חמישים ואחד, זה כנגד שהתורה נתנה לבנ"י- שנים עשר שבטים, ומשה שקול כנגד כולם (רש"י. שמות יח,א [ובמכילתא]) וכן הוא הביא את התורה, ולכן יש לו חשיבות בנפרד. לכן יש עניין של יום החמישים ואחד, כיון שחמישים ואחד כפול שנים עשר שבטים יוצא תרי"ב, ועוד משה, סה"כ תרי"ג כנגד המצוות שקיבלנו במתן תורה. ולכן כיון שזה קשור לבנ"י ולמשה, לכן לדעה זו היום הנוסף זה בשל שמשה קבע מדעתו (שבת פז,א). ונראה עוד שהזמן בא לרמז על א"י, כיון שעיקר התורה היא בא"י (ספרי "עקב" מג) לכן בהמשך הפס' לאחר שבועות נאמר על מצוות מתנות עניים של הקרקע (ויקרא כג,כב) שבא לרמז (בנוסף למה שמביא רש"י במקום) על הקשר לא"י, להדגיש "ארצכם" (שם), שהתורה היא דווקא בא"י. ונאמר בצורה של מתנות עניים, לומר שכמו שהתורה קשורה לחסד ('דרש ר' שמלאי: תורה תחלתה גמילות חסדים, וסופה גמילות חסדים' וכו' [סוטה יד,א]) כך קשורה לא"י. לכן נראה שבא לרמז על הקשר לא"י שלכן שבועות (ומתן תורה) הוא ביום החמישים: חמישים יום כפול שנים עשר שבטים שקיבלו תורה וכן שנים עשר שבטים שנחלו את הארץ, ועוד שלוש עשרה שזה יהיה הנחלות בארץ לעתיד לבא ('תניא: עתידה ארץ ישראל שתתחלק לשלשה עשר שבטים'. ב"ב קכב,א) יוצא תרי"ג כנגד המצוות שעיקרם בא"י ומביאות לתיקון השלם שיהיה לעתיד לבא. וכן, שבעה עממין בא"י, שאנו צריכים להשמידם כדי לתקן את העולם, כפול שבעת ימי הבריאה (שאותה אנו מתקנים) זהו מט יום שלאחריו (אחרי תיקון העולם) יהיה גילוי שם ה' בעולם. ולכן סופרים מט, ובחמישים היה גילוי ה' במתן תורה. ועוד א"י היא 'ארבע מאות פרסה' וכו' (מגילה ג,א) והיא מעל הטבע בקדושתה, שזה מרומז בשמונה, זהו ארבע מאות לחלק לשמונה, זהו חמישים. וכן משה היה בסיני לקבל את התורה ארבעים יום, והדרך משם לא"י היא אחד עשר יום (דברים א,ב) ולכן יוצא חמישים ואחד ימים עד הכניסה לארץ, ולכן החיבור של קבלת התורה והכניסה לא"י ששם חלה התורה בשלמותה, נרמז בזמן של מתן תורה (למ”ד חמישים ואחד). ועוד, בארץ נשארו ששה עממין, לאחר שהגרגשי עזב (יר' שביעית ו,א) ואותם אנו השמדנו, להוצאת הרוע מהעולם, כעין ברית מילה שאנו חותכים (וגם מקדשים את העולם להיות כמעל הטבע הגשמי, ולכן מרומז בשמונה- מעל הטבע), ולכן שש (עממין) כפול שמונה (מילה) זהו ארבעים ושמונה, ועוד שלוש כנגד ירושות הארץ (בימי יהושע, בימי עזרא ולעתיד לבא) או כנגד שלושה בתי מקדש בירושלים שקשורים לתיקון העולם, או כנגד שלושת האבות שא"י ירושה לנו מהם, יוצא חמישים ואחד. ולמ"ד חמישים מוסיפים שנים כנגד שני הלחות הברית, השבורים, שאיתם היו יוצאים לילחם (רש"י. דברים י,א) וכך יוצא חמישים. אולי אפשר שגלות מצרים היתה בגלל חטאו של אברהם, שלא קירב את שבויי המלחמה: '… מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים?... ורבי יוחנן אמר: שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר "תן לי הנפש והרכוש קח לך"' (נדרים לב,א). ניראה שכנגד אותם האנשים של חמשת המלכים שאברהם לא קירב, השתעבדו 210 שנים, שמה שלא קירבם לתורה יש בזה ביטול של "ושננתם לבניך ודברת בם" (דברים ו,ז) '"לבניך" - אלו התלמידים' וכו' (רש"י), אברהם ביטל אותם מלהיות תלמידיו וללכת בדרכיו ה'. לכן "בם" כפול חמש (שהם מחמשת המלכים) יוצא מאתים ועשר שנה שהשתעבדו. נראה שבנוסף לכך הזמן של חמישים יום למתן תורה קשור לזה, שזה היה ביציאת מצרים, ולכן קשור לתיקון ההרחקה מקירבה לה'. שלכן במתן תורה היה חיבור לה', ובזמן זה היה כעין גיור (ביציאת מצרים ובמעמד סיני, כמובא בכריתות [ט,א] ללימוד לגיור) שזהו כתיקון לאי גיור של אברהם. ובמתן תורה מתקנים את כל העולם, מביאים את הנשמה לעולם, שהיא התורה (שלכן הארץ פחדה שתחרב אם בנ"י לא יקבלו את התורה, ונרגעה כשקיבלו [שבת פח,א]) ולכן רמז לעשרת המאמרות שבהם נברא העולם, שכנגדם נתנו עשרת הדברות, חיבור תורה עם העולם, נשמת העולם, כעין גיור שבאה נשמה קדושה לאדם (בדרגת יהודי) שזה רמז לתיקון על מה שנעשה ע"י אברהם. ולכן חמישים כנגד חמש (אנשי חמשת המלכים) כפול עשר (המאמרות והדברות) שאז נתנה התורה לעולם (נשמה קדושה כיהודי, שהקב"ה התורה ובנ"י חד הם). והנה בזמן שהיו קובעים ע"פ הראיה, יכל שבועות לצאת בתאריך ה' או ו' או ז' סיון, כיון שיש לכל אחד חשיבות ורמז: ה'- כנגד חמשה חומשי תורה, ו- כנגד יום שישי שבו נברא האדם שמתקן את העולם, ז' כנגד השבת שהיא קדושת העולם, מעין עוה"ב. וכיון שיכול לצאת בכל יום, אז נחשבים כל הימים (ולכן גם סיון הוא חודש שלישי לרמז על שלושתם יחד) שיחד יוצא שמונה עשרה (5+6+7) ש'בן שמונה עשרה לחופה' (אבות ה,כא), שכך גם מתן תורה: '"ביום חתונתו" זה מתן תורה' (משנה תענית ד,ח). ועוד, שמונה עשרה מזכיר את התפילה שעליה נאמרו כמה הסברים למספר זה: 'רבי חנינא בשם רבי פנחס אמר: שמנה עשרה פעמים מזכיר האבות בתורה' וכו' (ב"ר סט,ד [וכן ביר' ברכות ד,ג]) לכן כנגד האבות שהם שורש תיקון העולם, שהם נבחרו ובזכותם קיבלנו את התורה, בא לידי גילוי בשלוש אפשרויות בתאריך, ויוצא סה"כ י"ח כפעמים שהוזכרו האבות. וכן כנגד "ושמרתם את חקתי ואת משפטי אשר יעשה אתם האדם וחי בהם" (ויקרא יח,ה) שהתורה חיים לעולם, ולכן יוצא י"ח, וזה ע"י שלוש אפשרויות, לרמז שהלימוד מזה 'וחי בהם ולא שימות בהם' (יומא פה,ב) לא כולל את שלושת העברות החמורות. ועוד: 'ור' יוחנן אמר: כנגד י"ח צווים שבמשכן שהן בסוף ספר "ואלה שמות”, והן "כאשר צוה ה' את משה" י"ח פעמים' (תנחומא "וירא" סימן א [וכן ביר' שם]) שהתורה באה לקדש את העולם כולו להיות כמשכן לה', ולכן נרמז בי"ח, וזה בשלושה תאריכים כנגד שלושה בתי מקדש. (וראה ב'תורת השבת והמועד' למרן שר התורה גדול הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א מאמר 'שבת בראשית ושבת דורות', שהציווים למשכן היו י"ח כנגד כפול מהנאמר במפורש "ויאמר" בבריאת העולם. ממילא ע"פ זה יוצא ממש קשר בין תיקון הבריאה וי"ח הציווים). ועוד: 'א"ר תנחום אמר רבי יהושע בן לוי: כנגד שמונה עשרה חוליות שבשדרה' (ברכות כח,ב) וביר' מוסיפים: 'אָמַר רַבִּי סִימוֹן: כְּנֶגֶד שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה חֻלְיוֹת שֶׁבַּשִּׁזרָה. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָדָם עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל, צָרִיךְ לָשׁוּחַ בְּכֻלָּן. מַה טַּעַם? (תְּהִלִּים לה,י) "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ"' (יר' ברכות שם) כך שמרמז על חיבור שלם לה', שכל כולו מכריז לה', וכידוע האמירה שאדם הוא עולם קטן, והעולם הוא אדם גדול, ולכן כרומז להכרזת כל הבריאה "ה' מי כמוך" (ולכן שלושה תאריכים, כשלוש מילים). ועוד: 'רב יוסף אמר: כנגד י"ח אזכרות שבקריאת שמע' (ברכות שם). שק"ש זה קבלת מלכות שמים שאנו מכריזים על מלכות ה' (אהבת ה' והמצוות ויציאת מצרים), ולכן כנגדה זה י"ח לתיקון עולם במלכות ה', וזה בשלושה תאריכים כנגד שהם שלוש פרשות. (וכן בשירת הים ישנם י"ח פס' [רבנו בחיי שמות טו,יח] ושירה זו באה מהנס הגדול שבקריעת הים, וזהו קידוש השם גדול, ולכן היא השירה לעתיד, בתחיית המתים [סנהדרין צא,ב] כשהעולם יתוקן. כך גם בשבועות מרמז על קידוש השם בעולם-תיקונו, שזה נעשה ע"י התורה. ובתאריכים הם שלושה כנגד שלושה שאמרו שירה: הגברים, הנשים והמלאכים [תנחומא "בשלח" סימן יא. ילקו”ש רמז רמא]. ולמ”ד שלא אמרו המלאכים שירה, אז זה שלושה כנגד משה, ישראל והנשים [שמשה נחשב בנפרד בשל חשיבותו: 'משה ובני ישראל- מגיד שהיה משה שקול כנגד כל ישראל' וכו' (ילקו"ש שם)]).