מי לא רוצה לזכות לכל הממתקים הללו?
מי לא רוצה
לזכות לכל הממתקים הללו? אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת
אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן:
(שמות ל"ח כ"א). זה לא סוד שלכל אדם יש סולם אישי וקטלוג פרטי,
בו הוא ממקם את אנשיו ומכריו. יש לו את "הנאמן ביותר", את זה שהוא סומך
עליו בעיניים עצומות ובוטח בו וביושרו, ומצד שני יש לו את השועל המחוספס ביותר,
האיש הכי פחות אמין, זה שצריך לבדוק את מילותיו בשבע חקירות ושבע דרישות - וגם אז
עדיין הוא לא בטוח שהוא לא עורך לו איזה תרגיל. אך אין ספק שישנם אנשים אשר הם "מחוץ לקטלוג"!
כמו באבא סאלי, רבי שמעון בר יחאי, אברהם אבינו... מלאכים קדושים אלו נחשבים אצלנו
לפסגת האמון והצדק, עד כדי כך שאפילו אם נראה בהתנהגותם דבר זר ומוזר ולא מובן, לא
נעיז להרהר אחריהם - וכבר נמצא סיבה כדי לתלות בה את התקלה וחוסר ההבנה שלנו. יש
מי שחושב אחרת? וראה זה פלא! בפרשת השבוע, לאחר בניית המשכן
וכליו, משה רבנו מקבץ את כלל עם ישראל - ומתחיל לספר להם: עבור בניית המשכן היה
צורך בכך וכך קילו זהב, כסף, נחושת, כך וכך מטר תכלת, ארגמן... היה נחוץ יהלומים
כאלו לחושן, וכאלו לאבני המילואים שבאפוד. לאחר מכן משה רבנו עובר איתם על ספרי
"ההכנסות והתרומות" ומראה להם שהכל מדויק ומותאם בצורה נפלאה, ולאורך כל
הדרך לא הייתה שום פרוטה שהלכה לאיבוד או נגנבה על ידי מאן דהוא. וכל זאת למה? מדוע משה רבנו ישב עִם עַם ישראל
על מדוכה זו וטרח לשתף אותם בכל ההכנסות וההוצאות שהיו בבניית המשכן וכליו? חכמינו ז"ל מגלים לנו את הסוד הגדול
והמניע של משה: שלא יחשדהו שלקח מהכסף!!! (בעל הטורים
ל"ח כ"א). בטרם נמשיך, בכדי שנבין את עוצם התמיהה ועומק
התדהמה, נדפדף מעט בדפי ההיסטוריה של אותה תקופה - ונתעמק בשלושת העדכונים הבאים: עדכון ראשון: עם ישראל במצריים ערך
ביזה גדולה וסחט את המצריים בצורה נפלאה ומתוקה, וכמו שנאמר בתורה
"וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם" (שמות י"ב ל"ו).
ומה עשה משה באותו זמן? במקום לאסוף עם כולם "כסף וזהב", הוא עסק בארונו
של יוסף (דברים רבה פרשת וזאת הברכה פרשה י"א). עדכון שני: חז"ל מגלים לנו שהביזה
שעם ישראל עשו בים סוף, הייתה יותר גדולה מהביזה שהם עשו במצריים. פשוט בים סוף
היה שפע כל כך עצום אשר עם ישראל לא הצליח להשתלט עליו, עד כדי כך שמשה רבנו היה
צריך לעצור אותם מהביזה - ולתלוש אותם בכוח מהמקום (רש"י
שמות ט"ו כ"ב). ומבואר בחז"ל שגם אז משה רבנו בחל בביזה
ולא דהר בעקבותיה, משום שהוא ידע "שתורה וממון" לא הולכים ביחד (כלי
יקר שמות ט"ו כ"ב). חכמנו ז"ל מגלים לנו שמשה רבנו התעניין
רק ברוחניות, וכסף וזהב כלל לא דיברו אליו. ואת הנתונים הללו ראו כל עם ישראל!!! עדכון שלישי: האיש היחיד שהתורה חתמה
עליו את המילים "נאמן", זה האיש משה, וכמו שנאמר בתורה "בְּכָל בֵּיתִי
נֶאֱמָן הוּא" (במדבר י"ב ז'). לאחר שלושת העדכונים הללו - אשר היו גלויים
ומפורסמים לכולם, אין ספק שלא היה אחד בעולם שהרהר אחרי משה רבנו שלקח כסף וזהב
מהתרומות של המשכן. א) הרי משה מעולם לא התעניין בכסף וממון. ב) על משה יש חותמת
אלוקית שהוא "הנאמן ביותר". כעת מתפרצת ועולה ובוקעת וממריאה השאלה
העצומה: אם כן למה טרח משה והתעקש להוכיח קבל עם ועולם שידיו נקיות מכל מעילה
וגזל? וכי מי העז להרהר אחריו? משה רבנו מלמדנו יסוד גדול. אסור לאדם
להביא את עצמו לידי חשד, וחובה עליו לטרפד ולמנוע כל רינון אחריו - אפילו בצורה
הדקה ביותר. מצווה זו כתובה בתורה בפסוק "וִהְיִיתֶם נְקִיִּים
מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל" (במדבר ל"ב כ"ב),
והיא גם נפסקה להלכה בשולחן ערוך (יורה דעה הלכות צדקה רנ"ז א'). הגמרא מביאה במספר מקומות את ההלכה שאסור
לאדם להביא את עצמו לידי חשד - אפילו אם הוא צדיק גדול ואמין על הציבור,
והגמרא טורחת להביא דוגמאות לכך: א) בבית המקדש הייתה עבודה שנקראת "לחם
הפנים". מדובר באומנות מיוחדת אשר בודדים היו בקיאים בה. הלחם המיוחד היה
עובר ניפוי של "שלוש עשרה" נפות - ומתנקה מכל רבב, הוא גם היה עובר
תהליך אפייה מיוחד אשר היה שומר על צורתו המיוחדת, ומשפחת "בית גרמו" הייתה
מאותם בודדים הבקיאים באומנות זו. מחמת זאת, משפחת "בית גרמו" מעולם לא נתנו
פת נקייה ומשובחת ביד בניהם, כדי שלא יחשדו בהם שהם נוטלים מלחם הפנים ומפרנסים בזה
את ילדיהם. לקיים מה שנאמר, והייתם נקיים מה' ומישראל (יומא ל"ח
א'). ב) בבית המקדש הייתה עבודת הקטורת. מדובר
בתערובת של אחד עשר מוצרים אשר עורבבו יחדיו בצורה מיוחדת ויצרו ריח נפלא וְעַז,
ומשפחת "בית אבטינס" שהיו בקיאים בנושא - זכו לעסוק בעבודה קדושה זו
בבית המקדש. ומגלה לנו הגמרא שמשום כך - מעולם לא יצאה כלה מבושמת מבתיהם, וכן
כשהיו נושאים אישה, היו עושים איתה תנאי שלא תתבשם. וכל זאת כדי שלא יאמרו "ממעשה
הקטורת נשותיהן מתבשמות". לקיים מה שנאמר "והייתם נקיים מה' ומישראל"
(שם). זה המסר שמשה רבנו מעביר לנו בפרשתנו. לא משנה
מי אתה ומה אתה, מה גודל כיפתך ואורך ייחוסך, גם לא מעניין גוון זקנקנך והיקף הכרס
שלך, לא כמות תלמידך ולא כל השבחים שאומרים עליך, וגם אם עלית לשמים חי והורדת את
התורה, ואפילו אם התורה מעידה עליך שאתה הנאמן ביותר, גם עליך נאמר "אסור לאדם
להביא את עצמו לידי חשד, ואפילו הקל ביותר"! לאחר שהבנו את הנקודה הזו, נציין כאן תוספת
קטנה - אשר תשלים לנו בעזרת ה' את הנושא. לתוספת הזו קוראים "כף זכות". פירוש: למרות שאסור לאדם להביא את עצמו לידי
חשד, זה לא סותר שחובת האדם היהודי לדון את רעהו לכף זכות - אפילו במצב התמוה
ביותר, וכמו שציוונו הבורא בתורתו במילים "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ"
(וקרא י"ט ט"ו), וזה גם מעוגן בהלכה (עיין
בפרטי הדינים בח"ח כלל ג' סעיף ז' - ח'). ברשות הרבים וברשות היחיד נעלה כאן מעשה בנושא
"כף זכות", בו נראה כיצד יהודי תמוה ורדוד - הופך פתאום לצדיק וחסיד,
ומעשה שהיה כך היה. באחד מימי הקיץ, נכנס יהודי בשעה 10:30 בבוקר
לבית הכנסת - בכדי ללמוד קצת לפני היציאה לעבודה. לפתע צדה עינו דמות של אברך
המקפל את התפילין, תוך כדי שהוא ממלמל בשפתיו. עשה היהודי חשבון של "אחד ועוד
אחד", והגיע למסקנה הבאה: אם עכשיו הוא מקפל תפילין, כנראה שסיים הרגע
להתפלל. והרי לפני שעה (בשעה 9:30), נגמר זמן תפילה! לפני שעתים ורבע (בשעה 8:15),
נגמר זמן קריאת שמע! ממילא תפילה בשעה כזו, לא מראה על "עודף" יראת שמים
- ואולי מראה אפילו את ההפך! בדרך כלל תפילה בשעה כזו - אינה "עם כוונה והכנה",
זה משהו חפיף - כמו שרואים במניינים של המתפללים בשעה כזו. המשיך אותו יהודי ועשה חשבון נוסף: אם האיש
מסיים להתפלל ב10:30, בטח הוא קם רק ב9:00. שהרי היהודי הזה "אברך",
ובטח שהוא מקיים את "השולחן ערוך" שפסק שאסור לעשות כלום לפני התפילה.
ממילא החשבון מחייב שהוא קם בשעה 9:00 - ובשעה 9:30 הלך להתפלל. באותו רגע חש אותו בעל הבית "סלידה"
מאותו אברך - והביט עליו כעל "נחות ושחקן", אך החליט לדון אותו לכף
זכות. למחרת, המעשה חזר על עצמו שוב פעם. גם הפעם דן הבעל הבית את האברך לכף זכות.
עבר יום, ועוד יום, המעשה חזר על עצמו תקופה ארוכה, ובכל פעם דן האיש מחדש את האברך
העצלן לכף זכות. יום אחד הוא כבר לא יכל יותר! הוא רואה את האברך
השחקן עולה לתורה בשעה 10:15, ומברך כמו איזה "צדיק נסתר". לאט, בכוונה,
בחיתוך אותיות. הפעם הוא כבר לא היה מסוגל לדון את
"השחקן והבטלן" הזה לכף זכות. הוא החליט שהוא צבוע ממדרגה ראשונה! מתנהג
כמו זימרי - ומציג את עצמו "צדיק כפנחס". הוא מיקד אליו את מבטו,
"ובער" עליו משנאה ובוז. כעבור כמה דקות ניגש אליו האברך
"העצלן" וקרא לו הצידה, ואמר לו כך: אני יודע שאתה מתבונן בי כל בוקר. אני
"מרגיש במבטיך ותנועותיך" מה עובר עליך בראש באותו רגע - ובצדק. אלא
שאני לא נבהל מכך, מפני שאני יודע בדיוק את מקומי. ולמרות שעד היום לא ניסיתי להסביר את עצמי, הפעם
אני מתעקש להבהיר את עצמי - משום שבתורה נאמר וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה'
וּמִיִּשְׂרָאֵל - ואסור לאדם לגרום שיחשדו בו, והיום ראיתי "שסימנת את
התנהגותי" בצורה חמורה. כיוון שכך, רצוני לגלות לך מספר נתונים על סדר יומי.
ולמרות שיש מוסג של "ענווה, עבודת ה' בסתר", אתעלם מכך - ואהיה איתך גלוי,
כדי שלא יתחלל כבוד שמים על יָדִי. דע לך שאני קם כל בוקר בשעה 4:00, הולך למקווה
וטובל שם במים הקרים (לא במים החמים) כפי דקדוק החסידות, אחר כך יש לי חברותא -
ואנו יושבים ללמוד עד "הנץ", וכאשר מגיע הנץ - אני מתפלל. אלא שיש לי
שלושה בעיות: א) אני מתפלל לאט ובחיתוך
אותיות, ונזהר שלא לבלוע מילים. ב) יש הלכה שהתפילה צריכה להיות
"בתחנונים", להשתפך ולהתחנן "כעבד לפני המלך המבקש על חייו" (שו"ע או"ח
צ"ח ג'), ואני משתדל לקיים זאת כפשוטו. ג) צורכי עמך ישראל מרובים. יש
צרות, אסונות, חולאים, ואני משתדל בברכת "שמע קולנו" להתפלל על צרותיהם
של ידידי ומכרי. מחמת שלושת סיבות אלו תפילתי מתארכת, ואיני
מספיק לומר עם הציבור "קדושה" -
ולא לשמוע קריאת התורה. ומחמת שיש עניין להשלימם (עיין תקוני זהר י"ח ל"ג
ע"א), אני הולך אחרי התפילה לבית כנסת אחֵר שמתפללים שם מאוחר, לומד שם עד
חזרת הש"ץ, וכך אני משלים את הקדושה ואת קריאת התורה. אחר כך אני ממשיך ללמוד
עם הטלית והתפילין כמה שה' נותן בי כוח, לאחר מכן אני הולך לבית לאכול משהו - ומשם
אני צועד לכולל. זהו סדר היום שלי בדרך כלל. אחי היקר! דע לך שאיני מחפש כבוד והערכה
- ולעולם לא הייתי מעיז לגלות לך את סדר יומי.
אלא שהתנהגותך הסגירה אותך - ואני חושש לכבוד שמים שלא יתחלל על ידי, ורק משום כך
הבהרתי וגיליתי לך את הנתונים המדויקים. לכן, כל מה שעובר לך בראש שאני עצלן, קם
מאוחר, מזלזל בזמן קריאת שמע ותפילה, שחקן וצבוע, תשכח מזה. היהודי היה המום!!! תוך רגע נהפכה מחשבתו על
העצלן הנ"ל, מעצלן - לקודש קודשים. פתאום הוא גילה שהעצלן הנ"ל
"עובר אותו" ביראת שמים ועבודת ה'. לפתע התברר לו שהעצלן הזה ירא שמים
מופלג - המקפיד על קדושה וטהרה ומקווה כל יום, מתפלל כהלכה, "מתמיד" עצום
המנצל את חייו לתורה, אדם שממיר את שנתו בלימוד עם חברותא מידי לילה, בקיצור -
עובד ה' "מושלם". ראה היהודי הצדיק את צערו ובושתו של אותו אדם,
ומיד ניחם אותו. מחול לך, אל תדאג, מעולם לא הקפדתי עליך חס ושלום. אך רצוני רק
שמכאן ולהבא תפקח את עיניך, ותתחיל לדון כל יהודי "לכף זכות". לא רק שתחשוב עליו שהוא "לא רשע", אלא
פשוט תתחיל לחשוב עליו חיובי, ותביט עליו כעל "צדיק וקדוש"! שהרי בדיוק
כמו שהתברר לך עלי "ההפך" ממה שחשבת, כך יכול להתברר לך על כל אחד אחר.
תזכור שכל יהודי הוא בן של מלך ובתוכו יש נשמה טובה ואצילית, ולעולם אי אפשר
לדעת מהו באמת. חדרו הדברים לליבו של אותו אדם, והוא הבטיח
לאמץ את המסר. אך מה איתנו? האם גם אנו
מפנימים את המסר? אין ספק שאם היינו מפנימים את המסר ועוצמתו,
החיים שלנו היו נראים אחרת. איכות חיינו הייתה ממריאה לשחקים, המבט שלנו על הסביבה
היה טהור ומרומם יותר, היה לנו קל יותר לחייך ולהאיר פנים לזולת. ובפרט בנושא "שלום בית" אשר הפך
למכת מדינה, אם אנשים היו מאמצים את הגישה של "כף זכות", החיים שלהם היו
נראים אחרת - והרבה זוגות "צודקים" לא היו מפרידים את החבילה. רוצים
דוגמא לזוג ששתי הצדדים צודקים? בבוקרו של יום חורפי יצא מושיקו אל העבודה שמח
וטוב לב. הזמן חלף ודלף, העבודה הסתיימה, והגיע הזמן לשוב אל הקן החמים - הלא הוא
ביתו הנעים. מושיקו החתים את הכרטיס, ירד לחניון, התיישב
בקופסתו הפרטית, התניע, ופתח בהפלגה. הוא גמע מרחקים, חצה גשרים, ולפי חישוביו
המדויקים, בעוד ארבעים וחמש דקות הוא מגיע לנקודת היעד - הלא הוא ביתו ירוד הודו. לפתע החלה סופת רעמים עזה, מטר כבד ניתך ארצה והברד
הלבן כיסה כל פינה ופנינה, ומושיקו איבד את הכיוון - ונסחף לשלולית עמוקה, והמנוע נרטב
וכבה. מושיקו ניסה לאתר את הפלאפון ולהודיע לאשתו על
התקלה העצובה טהלא צפויה, אך התברר לו שמעוצמת הנפילה לשלולית - הפלאפון
"טס" מבלי להשאיר כתובת על מקום נחיתתו, ולא נודע כלל מקום משכנו. לא הייתה למושיקו ברירה! הוא פתח את הדלת,
"שחה" בתוך המים החומים, תִמְרֵן בין הברזלים והקרשים ושאר הירקות
שנסחפו לאזור. למרבה הצער, תוך כדי השחייה נשרו שתי נעליו ואחד מגרביו, הוא גם איבד
את משקפיו, התיק שלו התמלא בוץ, כולו נחבט ונשרט... וכעבור חצי שעה של "מלחמת
הישרדות" צלח מושיקו את השלולית, ונעמד בצד הכביש - מוכה ובוכה וחבול ובהול. אך עדיין לא תמה הפרשה. שהרי באזור נידח זה
אין אוטובוסים ומוניות לרפואה, והברירה היחידה שנותרה לו - זה להמשיך את הדרך
ברגל, מסלול של בערך שלוש שעות במזג אוויר סביר, עם נעליים ומשקפיים. ועם הנתונים
שלו... ובינתיים, אשתו חורקת שיניים. בעלה בושש
מלהגיע והוא אפילו לא טורח לעדכן על האיחור. כל התוכניות שלה השתבשו, ועצביה נמתחו
עד דלא ידע. חלפה חצי שעה! אשתו כבר כרסמה את כל
הציפורניים שלה, היא התחילה לכרסם אפילו את ציפורני הילדים, ועדיין בעלה השובב
והסורר לא מגיע - ואף לא מטלפן. עצביה החלו להמריא לשחקים, לחץ הדם שלה טיפס
לגבהים, כל כולה התנועעה כמו לבה רותחת, והייתה נראית כמו הר געש לפני התפרצות. עברה עוד חצי שעה, ומושיקו עדיין לא שידר אות
חיים. אשתו כבר התקשרה למשטרה, למד"א, למכבי אש... לך תדע, אולי חטפו את
הברנש, אולי תאונת דרכים, אולי דום לב, אולי תרקוד איתי... חלפה עוד שעה, אשתו כבר נכנסה לפאניקה! היא צלצלה
שוב למספרי החירום, אך המשטרה הודיע לה שאין לה ידיעה על אירוע מיוחד, ובבית החולים
הודיעו לה שלא מוכר להם פציינט עם מספר הזהות של בעלה. האופציה היחידה שנותרה -
זה שבעלה חי וקיים והכל בסדר איתו, ופשוט "מרוע לב" הוא לא יוצר קשר.
כנראה שיש לו סידורים יותר חשובים ממנה. מה שאכל אותה וקומם אותה במיוחד, זה שדווקא
היום היא החליטה להתחיל להיות טובה יותר, לפנק ולהוקיר ולכבד את בעלה ולפתוח איתו
דף חדש, היא אפילו טרחה להכין אוכל מיוחד לכבוד המאורע, ולמרות טוב ליבה, בעלה
בשיא חוצפתו מנפץ את השקעתה ומתעלם ממנה. היש עזות ואכזריות גדולה מזו? באותו רגע החליטה הוד רוממותה ללמד את מושיקו
לקח לטווח ארוך, ולהראות לו שרגשותיה אינם הפקר. פשוט היא תעלה לישון ותשאיר את
המפתח תקוע בדלת, וכאשר מוֹשִׁיקוֹלֶ'ה יגמור את סידוריו "החשובים"
וינקוש על הדלת, הוא יצטרך להמתין בחוץ - עם לשון בחוץ. וכמו שהיא המתינה לו שעות
ארוכות, ומעינה זלגו נהרות של דמעות, כך גם מושיקו ימתין לה עד............ הבוקר. ובינתיים, מושיקו מדדה אל ביתו בלי נעליים, עם
גרב אחת, בלי משקפיים, כולו בוץ, התיק שלו נוטף מים, הקור חודר לעצמותיו, הצינון
אוחז בו מבוהן ועד קוקוד, השיעול בוקע מגרונו בקול רעש גדול, הוא הולך והולך והדרך
לא נגמרת... כל
הדרך הוא חולם על המקלחת "הרותחת" שהוא הולך לעשות, והוא לא יודע איזו
מקלחת "רותחת" מצפה לו מאשתו, ואיזה לילה נורא הוא הולך לעבור. בשעה אחת בלילה הוא רואה את ביתו מרחוק.
בשארית כוחותיו הוא עולה את המדרגות, נוקש על הדלת, אך אין תגובה. הוא מצלצל
בפעמון, אך אין שום תנועה לכיוון הדלת. הוא הולם בדלת "בכל הכוח", אך
שום תגובה לא מגיע. בלית ברירה הוא המתין - עד שאזלו כוחותיו, והוא התמוטט על מפתן
הבית ונרדם. בשעה ארבע לפנות בוקר החליטה "הגננת"
לרחם עליו. סליחה! החליטה "אשתו" לרחם עליו. היא פתחה את הדלת לאט לאט, ומה היא מגלה? הומלס
רדום על המפתן! בלי נעליים, עם גרב אחת, בלי משקפיים, הבוץ מרוח עליו בכל פינה,
כולו מטפטף מים, נשימותיו כבדות - והשיעול בוקע מגרונו. בשנייה הראשונה היא רצתה לצעוק
"הצילו", אך לפתע היא קולטת שהבגדים מוכרים לה, הרי היא גיהצה אותם
אתמול בערב, ובעצם מדובר בבעלה! ברגע אחד קלטה הגברת שבעלה עבר טראומה רצינית,
ובעצם מסתבר שמה שהוא התעכב - זה לא היה בדיוק "מרוע לב", מתברר גם
"שתגובתה כלפיו" הייתה התאכזרות על אדם "חף מפשע", מתברר גם
שהיא במו ידיה דרדרה את בריאותו של בעלה ונתנה לו להינמק בקור הנורא מספר שעות -
כאשר כולו רטוב וכאוב ורגליו יחפות - וזאת לאחר יום עבודה מתיש ומספר שעות של
צעידה ללא נעלים בין קוצים וברקנים והליכה על אבנים ובתוך שלוליות, ואת המחיר היא
שילמה אחר כך! במשך שבוע ימים היא הייתה צריכה לטפל בבעלה החולה!!! הסיפור הזה ממחיש לנו כיצד יתכן "ששתי
הצדדים צודקים". האישה צודקת שהיא כועסת על בעלה שהתעלם ממנה, ובעלה צודק בכך
שלא הצליח להתקשר "למרות שמאוד רצה". אך אם האישה הייתה דנה את בעלה
לכף זכות, היא הייתה מונעת ממנו וממנה סבל מיותר. זה מה שהתכווננו כשאמרנו שברבנות
יש תור ארוך של הרבה זוגות "צודקים", ורובם יכלו להימנע על ידי "קצת
כף זכות". ואם כבר נכנסנו לנושא ועוררנו את העניין שיש
חובה תורנית לשפוט את הזולת לכף זכות, נזכיר כאן את דבריו של אחד מגדולי ישראל
שאמר, שגם את בורא עולם צריך לשפוט לכף זכות. וכאשר באה על יהודי צרה
ח"ו, במקום לקנטר ולכעוס ולהתלונן על בורא עולם, חייב הוא לדון את הבורא לכף
זכות ולהאמין שמאחורי הצרה יש חשבון צודק - אלא שלא תמיד החשבון מוכר לו. (עיין
ברכות ה: בסיפור עם רב הונא וארבע מאות חביות היין). בואו נעמיק יותר: בכל יום אנו אומרים בתפילה
בברכת "ברוך שאמר", "ברוך מרחם על הארץ - ברוך מרחם על
הבריות". אך מי שם לב למשמעות המילים היקרות הללו? ברשותכם ננסה רגע לבאר
את המילים הללו: מרחם על הארץ, מרחם על הבריות! פירוש: גם
בנתונים הכי קשים, בשואה, בתאונת דרכים, בפיגוע תופת, במצבים הכי נוראים, גם אז
בורא עולם מרחם על הארץ ועל הבריות, אלא שאיננו יודעים את חשבונותיו של הבורא -
ולכן יש לנו קושיות. אך יגיע יום בו יבוא לציון גואל, ובעזרת ה' יפתרו לנו כל
הקושיות. זה כל כך עמוק ונוקב וחודר כליות ולב, וככל
שמתעמקים במסר הזה יותר - כך נדהמים ממנו עוד ועוד, ושואבים ממנו הרבה עידוד.
נחזור על המסר שוב פעם. אבינו היקר, אבאל'ה שבשמים, הוא שיא הרחמים.
הוא אל רחום וחנון... אב הרחמים... הוא מרחם על הארץ... מרחם על הבריות... מתי? כל
הזמן! גם בזמנים הכי קשים, וגם בתקופות הכי אפלות. אלא שלא תמיד המוח הגשמי
והפצפון שלנו מצליח לתפוס את כל המפה, ובעצם החיסרון הוא בנו ובמוגבלותנו. עד כאן ראינו שלושה נקודות חן: א) להיזהר
לא להביא את עצמנו לידי חשד - ואפילו לא הקל ביותר. ב) גם אם גילינו אדם שהביא
את עצמו לידי חשד, זה לא סותר שחובתנו לדונו לכף זכות. ג) המצווה לדון לכף
זכות שייכת גם על בורא עולם. אין ספק שמי שחי כך, האושר הפנימי מנת חלקו -
בכל התחומים! בשלום בית, בחיי החברה, בקהילה ובעבודה, הוא חביב על הבריות, אדם כזה
לא צובר "אויבים", נעים להימצא במחיצתו. מי שחי כך, הגדרתו המדויקת היא
- אהוב למטה "בעולם הזה", ונחמד למעלה "בעולם הבא". נו, מי
לא רוצה לזכות לכל הממתקים הללו?
