פרשת ואתחנן שבת נחמו

נכתב על ידי יהודה ברקאי, 4/8/2017

  י"ב אב תשע"ז

נצנוצי גאולה מתהום אפילת חורבן[1]


השבת היא השבת הראשונה לאחר תשעה באב, יום החורבן הגדול של עם ישראל, שהוא גם למעשה סיומה של תקופה קשה שחורבן ביהמ"ק הוא התוצאה שלו, אך גם מחורבן זה כבר החל לנבוט ולהציץ אור הגאולה העתידה והשלימה. כמובא במדרשאיכה רבה (א' נ"א) על אדם שחרש שדהו בשורו וגעה, אמרו לו בתחילה להתירו מכיוון שנחרב ביהמ"ק, וכשגעה בשנית אמרו לו לחזור ולרתמו מכיוון שנולד המשיח. כעת נלע"ד הרמז בפעולת החרישה דוקא, שזוהי פעולה של הכנה, אשר רק בעתיד הרחוק יראו פירותיה שינבטו מהקרקע המכוסה, כך מהחורבן הגדול יצא בנין גדול ומפואר יותר.

בשבת הראשונה אנו נפגשים עם כמה עמודי אור שעליהם יוקם בנין הפאר לעתיד, ביניהם כח התפלה – במדרשנו (דברים רבה תחילת פרשתנו) נלמד כי היא בעשרה לשונות. ההבטחה לחיפוש ודרישת ה' - וּבִקַּשְׁתֶּ֥ם מִשָּׁ֛ם אֶת־ה' אֱלֹהֶ֖יךָ וּמָצָ֑אתָ כִּ֣י תִדְרְשֶׁ֔נּוּ בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ. בַּצַּ֣ר לְךָ֔ וּמְצָא֕וּךָ כֹּ֖ל הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה בְּאַחֲרִית֙ הַיָּמִ֔ים וְשַׁבְתָּ֙ עַד־ה' אֱלֹהֶ֔יךָ וְשָׁמַעְתָּ֖ בְּקֹלֽוֹ (דברים ד' כ"ט-ל'). ובחידושי הרי"מ: מה שנקבע אצל כל אחד הרע שלו, זהו הגלות. וזהו 'והפיץ ה' אתכם בעמים, ובקשתם משם – היינו שכל אחד צריך לבקש מזה שהוא מוטבע בו, וגם כשהקב"ה שולח להאדם דבר אשר לפי ראות עיני האדם הוא לא טוב, לא יעשה פעולה בפועל להיפטר ולא ישתוקק ליפטר, רק שיבקש את ה' יתברך משם וממקום הזה, וזהו – ובקשתם משם!  

לאחר כמה פסוקים, כתוב המאיר באש יקרות את הידיעה כי - אַתָּה֙ הָרְאֵ֣תָ לָדַ֔עַת כִּ֥י ה' ה֣וּא הָאֱלֹקים אֵ֥ין ע֖וֹד מִלְבַדּֽוֹ. (שם שם ל"ה). בהמשך – מעמד הר סיני בשנית, וזו גם הנחמה הגדולה יחד עם מצות קריאת שמע, בה נכללות מצות אחדות ה' (חינוך תי"ז) מצות אהבת ה' (שם תי"ח) ומצות קריאת שמע (שם ת"כ). בלשונו של השפת אמת(ואתחנן תרנ"ו) ...לכן מסודר פרשה זו בשבת 'נחמו' כדכתיב (ישעיה מ' א') נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם, פירוש שיש די באלקותו יתברך לנחם בזה כל הצרות שעוברין עלינו תמיד, ולכן תקנו פרשת עשרת הדברות 'אנכי' ופרשת שמע בשבת נחמו, כי זה נחמתינו, כמו שכתוב (שם נ"א י"ב) אנכי אנכי הוא מנחמכם [עפ"י תחילת דברי השפת אמת שלא הובאו כאן, עשרת הדברות מתחילים ב'אנכי ה' ה' אלקיך'...] עכ"ל השפת אמת.


הלמודים לדורות מתפלת משה

בתחילת דברי המדרש רבה בפרשתנו מביא בשם רבי יוחנן, עשרה לשונות שנקראת התפלה, והן: שועה, צעקה, נאקה, רינה, פגיעה, ביצור, קריאה, ניפול, פלול ותחנונים[2].

ובמדרש רבה (שם ב' ו') ...[וָאֶתְחַנַּ֖ן אֶל־ה' בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹֽר]. בעת ההיא לאמר, מהו לאמר? אמר רבי עזריה 'לאמר' לדורות, שיהיו מתפללין בשעת הצרה. שהרי משה אעפ"י שנאמר לו (דברים ג' כ"ז) לא תעבור את הירדן הזה, התחיל מתחנן[עכ"ל המדרש]. לכאורה, קשים מאוד להבנה דברי המדרש, הרי משה רבינו תפלתו לא נתקבלה (מבלי להכנס לענין שתפלתו נענתה בחלקה, שקיבל את האפשרות לראות את כל הארץ). אבל הוא לא נכנס, א"כ כיצד דוקא תפלתו זו, אמורה לשמש ל'בנין אב' לנושא התפלה?!

הרב ראובן כ"ץ[3] זצ"ל בספרו דודאי ראובן בפרשתנו, שואל שאלה אחרת בביאור דברי המדרש, וזו לשונו: למה צווה הקב"ה את משה ב'לא תעשה' – אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה (דברים שם כ"ו). אם כבר משה נשא תפלות ותחנונים אל הקב"ה במנין 'ואתחנן' ולא שעה אליו, מה היה צורך לפתע בציווי זה, לא להוסיף עוד ולהתחנן. כשם שהקב"ה לא שמע בקול התפלות הראשונות...[תקט"ו במניינן] כך אפשר היה להתעלם גם מן התחינות הנוספות בכל מנין שהן?!

אולם כאן בפרשה זו אנו יכולים למצוא וללמוד על כח איתנים הגנוז ואצור בכל תפילה ותפילה ובכל תחינה. בפרשה זו אנו מוצאים את רעיון היסוד כי בשום מצב ובשום נסיבות אין להתיאש מן התפלה, כי בכוחה לפרוץ את כל הגדרים וסייגים...ואמנם אלמלא היה משה רשאי להמשיך בתפילה ובתחנונים ללא סוף וללא גבול, כי אז היה עולה בידו לבטל את הגזירה ולהפר את השבועה, שכן התפילה היתה הורסת כל מחיצה ומסלקת כל תקלה ומוקש מדרכו. התפילה והתחנונים הם כחות המחץ הכבירים והחזקים שנגדם אין שום חומה בצורה היכולה לעמוד בפניהם...הקב"ה הוא שמנע ממשה את אפשרות התפילה והתחנונים הנוספים [מפני טעמים וענינים כמוסים שהיו עם בורא עולמים ית"ש]  שכן אילו אמנם היה בידי משה האפשרות להמשיך להתמיד בתפילה...כי אז היה הדבר הכרח המציאות כי תפלתו ותחנוניו יפעלו את רצונם, שכן אין דבר היכול לעמוד בפני התפילה ובפני התחנונים...!  

וזהו הרעיון והמובן של דברי המדרש רבה [שהובאו לעיל] אעפ"י שנגזרה גזירה, אעפ"י שנשבעו על דבר מסויים, בכל זאת עדיין אין לקבל את הדברים כהכרחי המציאות, ששום דבר ושום כח שוב לא יוכל לשנות את המצב. מענינו של משה רבינו, אנו למדים לדעת ולהכיר, עד מה גדולה וכבירה היא ערכה של תפילה...עכ"ל הדודאי ראובן.  

בשולי הדברים אספר מעשה שהיה לאבי מורי ר' מנחם אהרן ברקאי ז"ל. בעת שהיה משתתף באחת מ'צעדות המוות' בתקופת חושך השואה, הם היו מהלכים כשלשים ארבעים ק"מ בכל יום במשך כשלשה חודשים. את ה'מסע' התחילו כשלשת אלפים איש ולסיום למחנה ההשמדה 'דכאו' בגרמניה 'זכו' להגיע כחמישים אנשים בלבד! מידי פעם היו מאפשרים להם לנוח כשהם שוכבים ופניהם כלפי הקרקע. באותו זמן היו החיילים עוברים ביניהם, נעצרים ליד מישהו ויורים בו למות. מי שנעצרו לידו – אחד דינו. והנה הרגיש אבי כי החייל נעמד לידו, מיד שפתי ליבו של אבי מללו – אלקי, כל זמן שהנשמה בקרבי - מודה אני לפניך! החייל-קלגס הניחו והמשיך ללכת.

[עשרה לשונות – הכנה לתפילה, הבחינה לתפילה אמיתית - שכחת המצוקה]

השפת אמת דרך אחרת לו, וזלה"ק (תרל"א ד"ה במדרש עשרה לשונות): הם הדרכים ועצות לבוא לתפילה, כי תפילה עצמו אינו בכלל הלשונות. תכין ליבם (תהלים י' י"ז) זה סימן לתפילה [לשון המדרש: אבא שאול אומר זה סימן לתפילה – אם כיוון אדם לתפילה יהא מובטח שתפילתו נשמעת, שנאמר 'תכין ליבם תקשיב אזנך'] וקשה, כי זה עיקר התפילה, ומה לשון 'סימן'?! אך כי ההכנה אמיתית הוא ג"כ מה' יתברך, וכתיב תכין [תכין ליבם, פירש הרד"ק תסיר מליבם טרדות העולם, כי ליבם טרוד...ואתה תעזרם להכין ליבם אליך בכוונה, עפ"י הערות הוצאת 'בני בינה' לשפת אמת] וזה הסימן – אם הרגיש שהגיע לכוון לבו להיות נשפך לבו נוכח פני ה', זה עיקר התפילה באמת.וההכנות לתפילה הם הלשונות, שכפי שאדם מכין עצמו להגיע לתפילה זו ע"י צעקה [או שאר הלשונות המובאים במדרש]...וזה שנאמר (דברים ג' כ"ג) ואתחנן וכו' לאמר...ובאמת מי שזוכה לבוא לבחינת התפילה לשפוך שיח נוכח פני ה', אין תפילתו בודאי רק לשם שמים, ואף הבקשה שצריך לו אינו זוכר כלל, רק ה' יתברך מזמין בפיו לבקש הצריך לו, וזה שנאמר (משלי ט"ז א') ומה' מענה לשון. וזהו ואתחנן אל ה', פירוש ואתחנן לשון נפעל, שנעשה מתחנן כנ"ל, אל ה'...עכ"ל השפת אמת.

בהמשך המאמרים בשפת אמת (שנת תרל"ה ד"ה תפלת משה) ביאר מדוע לא נענה משה, וזלה"ק: נראה שהוא להעלות כל תפילות בני ישראל אשר אין יכולין לעלות, כל התפילות הפסולות – יש להן תקון ועליה ע"י תפילה זו...   

   

חוקי התורה הינם חיים בעצמיותם

וּמִי֙ גּ֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר־ל֛וֹ חֻקִּ֥ים וּמִשְׁפָּטִ֖ים צַדִּיקִ֑ם כְּכֹל֙ הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם (דברים ד' ח') מבאר האלשיך הקדוש משמעות הביטוי משפטים צדיקים. ותחילה נבאר כיסוד לדבריו, שההבדל בין 'חוקים' ל'משפטים' הוא, הוא כי חוקים הם מצוות התורה האלקיות שניתנו ללא הבנת טעם שכלי אנושי, ואילו ה'משפטים' הן המצוות המובנות גם לשכל האנושי, ונראה כי במהותן נועדו להשליט סדר בהנהגת העולם ביחסי איש ורעהו. עפ"י הקדמה זו נביא דבריו  הקדושים: הנה אלה הגוים טועים בחשבונם, בחושבם כי החוקים לבדם הם שיעמדו לנו ולא המשפטים שהדעת מקבלם, באמור בליבם שגם להם משפטי דעת אשר גם בהם היישרת העם. אך לא ידעו ולא יבינו, כי לא כן הוא, כי גם המשפטים מדבקים אותנו עמו יתברך, וזהו 'ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים. כלומר כי שווים המה, אשר לא כעולה על רוחם כי על בחינת משפטים לא תבצר מהם...[כעת מבאר ההבדל בין המשפטים של התורה, למשפטי האומות] אך הוא כי במשפטי נמוסיהם אין בהם איכות קדושה זולתי היישרה במציאות. אך במשפטי ה' אמת, יש קדושה רבה, והמקיים משפט ממשפטיה מפליג אור קדושה למעלה בשרש המתייחסת אליה, וממשיך שפע אורה, עד שהמקיים משפט ה' יברא כח קדוש, כעושה כל מצוה שקונה לו פרקליט אחד [עפ"י אבות ד' י"א]. והוא רם וגדול האיכות מעין אותיות התורה שכולה שמותיו יתברך (ראה זהר יתרו פ"ז ע"א) אשר בכל צירוף אותיותיה יש ויש כחותיו יתברך חיים וקיימים בלתי נפרדים ממנו יתברך. וזהו אומרו חקים ומשפטים צדיקים ולא אמר צודקים, לומר כי הם כחותיו יתברך חיים וקיימים, שמכל אחד נברא מלאך חי וקיים, ורבויים יקראו צדיקים...חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה – כי המשפטים עצמם כחות קדושה חיוניים המה, וצדיקים יקראו, ככל התורה שהיא שמותיו של הקב"ה...

ובהמשך דבריו על הכתוב (שם שם ל"ב) שאל נא לימים ראשונים כתב: ...למדנו מספר הזהר (ויחי רכ"ד ע"א) כי הימים שנעשים בהם מצוות ומעשים טובים קונים קדושה והויה רוחנית קיימת לעד. ועל כן נאמר (בראשית מ"ז כ"ט) ויקרבו ימי ישראל...כי חיים רוחניים המה קיימים לעד. וכענין זה הוא ששת ימים שהיו ישראל לפני השכינה בהר סיני. וזהו אומרו היום הזה – כמורה באצבע כי רוחני וקיים הוא. ואם היום הראשון כך, כל שכן שאר הששה ימים, ועליהם יאמר, כי שאל נא לימים ראשונים. עכ"ל האלשיך הקדוש

מבית מדרש אחר אך רוח דומה של דברים בענין החיות מקיום התורה מצינו בדבריו של הנצי"ב בהעמק דבר על הכתוב (דברים שם א') וְעַתָּ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל שְׁמַ֤ע אֶל־הַֽחֻקִּים֙ וְאֶל־הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְלַמֵּ֥ד אֶתְכֶ֖ם לַעֲשׂ֑וֹת לְמַ֣עַן תִּֽחְי֗וּ וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר ה' אֱלֹקי אֲבֹתֵיכֶ֖ם נֹתֵ֥ן לָכֶֽם. ד"ה למען תחיו כתב וזלה"ק:...אבל הכוונה הוא כמו שכתבנו בספר בראשית (ב' ז') דמשמעות חי כ"פ [כמה פעמים] הוא עליזת הנפש ועונג רוחני שמשיג בהגיעו לתכלית שלימותו. והכלל דכל הרגש רוחני מוסיף חיות, וכמו שחיות האדם תלוי במה שמרגיש עונג הדעת והכבוד, והוא מרובה יותר מחיות הבהמה שאינה מרגשת עונג אלא באכילה ושתיה וכדומה. ואם יקרה האדם שמאבד ומשחית הרגשותיו הרוחניים וישקיע עצמו והרגשו רק בתאוות אכילה וכדומה הרי זה נחשב כבהמה ואינו נקרא 'אדם חי'...כך העובד את ה' באמונה ומרגיש חיות מזה העבודה, ומי מישראל שמאבד הרגשה זו נקרא 'מת' שהרי הוא משחית חיות שהיה בכוחו...וכל זה במי שלא הגיע למדרגה עליונה, רק עובד את ה' באמונה, אמנם מי שזכה לעלות באורח חיים למעלה למשכיל [עפ"י משלי ט"ו כ"ד] להרגיש עונג ודבקות בה' הוא מוסיף עוד חיות הרבה ממי שלא הגיע לזה ההרגש, וזו חיות שאין למעלה ממנה...ואמר משה דשמיעת החוקים והמשפטים שהוא עסק התלמוד [ביאר בדבריו לפני כן ולא הובא כאן] יביא לידי חיות היותר אפשר.


תפקיד האדם – להיות מזריח שמש לחבירו

בעלי שור לרב שלמה וולבה זצ"ל (ח"א מערכת 'דעת קצות דרכיו' פר' ט', ע"מ ק"צ) כתב הסבר נפלא, בביאור כוחות הנפש שהוא היה מבין גדול בהם, וזלה"ק: [הגמרא במסכת מכות (י' ע"א) אומרת:] אָ֣ז יַבְדִּ֤יל מֹשֶׁה֙ שָׁלֹ֣שׁ עָרִ֔ים בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן מִזְרְחָ֖ה שָֽׁמֶשׁ(דברים ד' מ"א) אמר לו הקב"ה למשה, הזרח שמש לרוצחים. איכא דאמרי: הזרחת שמש לרוצחים. [עכ"ל הגמרא] להכין להם מידי דחיותא, כגון תלמיד שגלה מגלין רבו עמו (מכות שם), כי עד כדי כך מגיעה הזרחת שמש לרוצחים! ולאיכא דאמרי – משבח הקב"ה את משה רבינו ע"ה שהתאמץ לקיים מצות ערי מקלט, המצוה האחרונה בחייו. לא מצא אבי ההנביאים מצוה חשובה יותר להתעסק בה סמוך למיתתו, אלא זו: להזריח שמש לקשיי יום אומללים, התחלתו - 'וירא בסבלותם' (שמות ב' י"א) וסופו – ערי מקלט,כי כל חייו הזרחת שמש כבירה לדורו ולכל הדורות. זהו כל האדם – להיות מזריח שמש. זהו היסוד לכל המצוות ולכל יחסינו בין אדם לחבירו. עכ"ל הרב שלמה וולבה זצ"ל.

רמזי ארבעה סוגים במלמד תורה לחבירו

במצות קריאת שמע שבפרשתנו, למדים אנו גם מצות ללמוד תורה וללמדה (חינוך מצוה תי"ט). מן הכתוב (דברים ו' ז') וְשִׁנַּנְתָּ֣ם לְבָנֶ֔יךָ דרשו בספרי והביא רש"י דבריהם: לבניך – אלו התלמידים. מצינו בכל מקום שהתלמידים קרויים 'בנים'...מכאן נביא רמז נאה בענין ארבעה סוגים של בנים הלומדים, וכולם רמוזים במילה 'לוחות' שהן לוחות האבן, לוחות הברית שעליהן נחקקו עשרת הדברות יסוד התורה. וכך כתב בספר זך ונקי לרב יוסף כנאפו זצ"ל[4] (דרוש הרביעי, מעלת למוד התורה לאחרים) וזלה"ק: ובענין המלמד תורה לאחרים, רמזתי ענין נחמד בס"ד במילת 'לוחות' לוחות התורה שבאה בארבעה פנים:  א. שנכתבה בלי מילוי אלא לחת. ב. שנכתבה לוחת באות ו' אחת בצד ימין הקורא. ג. שנכתבה ג"כ לחות מצד שמאל הקורא. ד. כפי הקריאה שקרינן לוחותבשני אותיות ו', ימין ושמאל. ואמרתי עפ"י האמור אם אפשר בס"ד דהיינו שכל אחד חייב ללמד לחבירו תורה מה שהוא יודע, וכן חבירו ג"כ ילמדנו מה שהוא יודע, וחבירו אינו יודע. ואפשר שזהו רמז אות ו"ו שמילואה ג"כ וא"ו...מה שאין כן בכל אותיות התורה...אכן עפ"י האמור ניחא לרמוז שכל אחד מישראל שלומד התורה שנרמזת באות ו', שהיא 'אילנא דחיי' [ראה זהר משפטים קכ"א ע"א ותקו"ז תקון כ"א דף מ"ד ע"א] חייב ללומדה ג"כ עם חבירו השווה לו. וזהו אות ו' של מילוי והיינו צירוף ו"ו שכל אחד חייב ללמד לחבירו...ומעתה זהו הרמז לחת החסירה כולה כנגד התלמידים אשר הם חסרים מכל טוב התורה שנתנה בלוחות. ולוחת ולחות כנגד החברים שכל אחד מלא מצד אחד וחסר מן הצד השני, דהיינו שזה יודע ענין אחד וחבירו יודע ענין אחר. ולוחות אשר מלאה מכל קצוותיה, רומזת על החכם הגדול אשר מלא מכל טוב התורה מכל קצוותיו כולם. לרמוז דחייב האדם ללמוד תורה מרבותיו, וזהו רמז לוחות [המלא]. וכן חייב ללמוד מחביריו, שכל חבר ילמד חבירו מה שיודע, וחבירו ג"כ ילמדו גם הוא מה שהוא יודע, וזה רמז לוחת לחות [כדאמר לעיל] וכן חייב ללמוד גם מתלמידיו וזהו רמז לחת, אשר חסירה מכל קצוותיה, וכמו שכתוב בש"ס [תענית ז' ע"א, מכות י' ע"א] דאמר רבי חנינא, הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולם [עכ"ל הגמרא]. ועשיתי בהם סימן טוב חרות על הלחות (שמות ל"ב ט"ז) ר"ת חרו"ת – חביריו רבותיוותלמידיו. עכ"ל הרב יוסף כנאפו זלה"ה מספרו זך ונקי.


הלמודים החיוביים מענין הכבוד

בפרשתנו במצות כבוד אב ואם (דברים ה' י"ז) מלמדנו הראי"ה זצ"ל בספרו חבש פאר[5] (פרק א') בערכה החיובי של בחינת הכבוד, בביאור משמעות כבוד המצוות, ואלו דבריו (מובאים בחומש הראיה בפרשתנו שם): כאשר נתבונן על הנהגת העולם כולו נראה, כי הסיבה העיקרית לתקון האמיתי והסדר הנכון שבבני אדם, אינו כ"א נתינת הכבוד למי שראוי לכבדו. מכבוד חכמים – מסתעף אהבת התורה וחכמה, ומדות טובות ויראת ה'. מכבוד הורים – מסתעף חנוך ישר העושה פרי ברכה בלב הבנים לעת יגדלו [ומוסיף המאסף: כן נלמד יסוד גדול של הכרת הטוב, שהינה אבן פינה בעבודת ה' יתברך] ... מכבוד מלכים – מסתעף כללות התקון האמיתי בחיי האדם המדיני. נמצא כי רגש הכבוד פועל לקיום העולם בכלל. גם הרגשת כבוד הנפש האלקית שבאדם, תמנעהו מהשפיל כבודו בפעולות מגונות, שאינם תפארת לעושיהם. נמצא שאנו משיגים בכח הכבוד המיוחס לנבראים, פעולה שלימה ומתוקנת, מה שאין אנו משיגים בשום כח והרגש בעולם. מזה אנו מבינים כי אור ה' יתברך בדרך הבנה פרטית שיתגלה לנו בכנוי 'כבוד' הוא מרומם ונשגב מכל מה שאפשר להתבונן בכנויים. וכל דרכי הכבוד שאנו נותנים לשמו יתברך, מקנים בנפשנו קדושת זיו מאורו יתברך המתגלה בזה. ולהיפך, חס וחלילה כל שמץ עוון חלול שם שמים, מקלקל במקום הנורא הזה שהוא יסוד העולם ועמוד התורה כולה.


לשבת נחמו

בישמח ישראל לאדמו"ר מאלסנדר מבאר בצורה נפלאה את כפילות הנחמה, ובדבריו מיישב גם קושיה על דברי חז"ל (איכ"ר נ"ז) שחטאו לקו ונתנחמו בכפלים. ממה נפשך, אם חטאו בכפליים, בדין שילקו בכפליים וכו'. אלא, ענין החטא בכפליים: האחד עצם החטא מורד במלכו של עולם, השני שמחשיך עיני האדם מלראות אור פני מלך חיים. לכן גם העונש כפול, עצם היסורים, וגם הרחקה מהרגשת יקרת אור התורה, והנחמה הכפולה, הסרת היסורים וגם שעובד מחדש את בוראו מתוך הארת ושמחת פנים ודבקות, ובתשובה מאהבה זדונות נעשים לו כזכויות, לא רק שאינו נזוף אלא הוא אהוב ונחמד ורצוי (עפ"י רמב"ם תשובה פ"ז ה"ז).


[1] הלמוד בגליון לקיים מצות בוראי יתברך. לזכות ולרפואת אמי חוה בת לאה בתושח"י. לעילוי נשמות אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה, חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) אשתו זהבה בת רבקה ובנם יצחק משה ז"ל.

[2]  יש ספר שלם העוסק בנושא התפלה והוא סובב הולך על עשרה לשונות אלו, שער התפילהלרב חיים טירר בעהמ"ח באר מים חיים, וסדורו של שבת (שני ספרי יסוד בתורת החסידות).הרב שמשון פינקוס זצ"ל פסע בעקבותיו, וכתב ספר על התפלה באותה מתכונת של עשרה שערים בשם שערים לתפילה.

[3] הרב ראובן כ"ץ זצ"ל (תר"מ-תשכ"ד) נולד בוילנא. בצעירותו ניכרו כשרונותיו, כנויו היה 'העילוי מאולשאן'. לאחר בר המצוה נסע לישיבת 'מיר' בשלהי תקופתו של הרב חיים לייב טיקטינסקי זצ"ל. לאחר מכן עבר לישיבה בראדין בראשותו של מאור הדור החפץ חיים זצ"ל, דמויות נוספות ששמשו כמגדלי אור בחייו היו, הרב איסר זלמן מלצרהסבא מסלבודקא, ר' יצחק בלאזר (תלמידו הגדול של ר' ישראל מסלאנט), הרידב"ז (הרב יעקב דוד וילובסקי, מחבר פירוש לירושלמי) הרב חיים עוזר, זכר צדיקים וקדושים לברכה.

בספרו של הרב ראובן כץ - דגל ראובן, הכרך הראשון מבין שלשה, העוסק בשו"ת ובביאור סוגיות, יוצא לאור בעצומה של מלחמת העולם הראשונה, ומעוטר במכתב של רבו (ר' חיים עוזר) הנושא כותרת: 'מכתב אוהב' בו מאריך ומעריך עד למאוד את מחברו. ספר זה הציבו בכותל המזרח של העולם הלמדני, ויש לזכור כי גדולי עולם היו אז לשמשות מאירות בעולם, ושמשו של הרב, לא כהתה אורו ביניהם. בין הנושאים ונותנים עמו, ר' יצחק אלחנן מקובנא זצ"ל הי"ד.

בתרפ"ט נשלח הרב ע"י החפץ חיים לארה"ב לאסוף כסף לקיום ישיבתו, לאחר מכן הוא נשאר בארה"ב במשרת רבנות באחת הקהילות. מאורעות תרפ"ט והטבח בחברון, מביאים לידי גילוי את אהבתו היוקדת לארץ ישראל. העיר פתח תקוה 'אם המושבות' מחכה לדמות רבנית (שתמלא את החלל שנוצר עם פטירת רבם הקודם) ובתווכם של הרב חיים עוזר מוילנאוהרב אברהם יצחק הכהן קוק מארץ ישראל, נוצרת אחת מדמויות המופת של מנהיגי התורה והדור בארץ ישראל הנבנית מחדש, שבמשך כשלשים וחמש שנה (תרצ"ב-תשכ"ד) משמש כרב העיר. בתקופה זו הוא יוצר מערכת קשרים מופתית עם כל גווני הצבור בארץ ישראל, תוך שהוא שומר ומקיים עולמה של תורה והלכה בעיר זו. (תולדותיו עפ"י הספר רבי ראובן כץ רבה של אם המושבות, ישראל הרצברג, תשע"ג).

[4] הרב יוסף כנאפו זלה"ה (תקפ"ג-תרס"א) מוגדור שבמרוקו. הספר שלפנינו הוא ספר דרושים נפלא ז"ך דרשות ומכאן שמו. הדרשות הינן מעדני מלכים של דרשות פסוקים ומאמרי חז"ל, משובצים באבני חן של גדולי הדורות לפניו (ביניהם החיד"א). הדרשות הינן סביב חיי עולמו של יהודי בחיוב מצוותיו התמידיות של יראה ואהבת ה' (הנמצאת בפרשתנו – ואהבת את ה' אלקיך) המועדים וציפיית הגאולה העתידה בב"א. הרב חיבר חיבורים נוספים מהם שומר שבת (ליוורנו תר"ן) זבח פסח (ליוורנו תרל"ה) מנחת ערב (בשנים האחרונות נדפס מחדש) מכתבי היד שנותרו, יש לציין כי אחד מהם מעט מים (מערכות לפי סדר א' ב' המושתתות על מעיינות הנסתר) נדפס בתשע"ו ע"י אורות המגרב, לוד.

[5] הספר חבש פאר מהחיבורים הראשונים של הראי"ה זצ"ל ונדפס בחייו, עוסק כולו בחיוב ההקפדה על מקום הנחת תפלין של ראש. עיקר הספר הינו מו"מ הלכתי בסוגיה זו. בחלקו השני עניני אגדה רעיוניים במצות התפלין, המושתתים בביאור דברי חז"ל. חלק של דרושים, וחלק הנקרא עין איה. יש לזכור כי הספר נדפס עשרות שנים לפני הדפסת הספר עין איה, שהינו ביאור אגדות הש"ס (ברכות-שבת דף קי"ח, בארבעה כרכים).

הגליון נלקט ונערך  בעזר ממרומים ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב 052-6514000 YBARKAI6-AT-GMAIL.COM

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה