יום הכיפורים

נכתב על ידי יהודה ברקאי, 28/9/2017

 ח' תשרי תשע"ח

תפלת דממת אור יום טהרה[1]

 

בליל התקדש יום טוהר וְזַכּוּת,

עת מתעלה אומה לפסגת שרפים מלאכי צבאות,

עוטפים נרתקם בלבן[2] ומיטהרים בעומק נשמתם,

מסירים מחיצות, חומות אבק וזוהמת חוּלַם.

 

נצבים בחירי עדה רמי מעשה וגדולי תורה,

מזכירים לפני דיין רם ונורא

את מקדש שמו יתברך ומקבל מלכותו באהבה איומה,

כל חייו יִחֵל וְכָסַף לרגע בו יפגוש ב'איתן האזרח'[3]

בקריאת שמע, סוד יחוד, עת מסר נפשו לַאֶבַח. 

זעקו אראלים משמי מעונים –

זו תורה וזו שכר הוגים בעמקי רבדיה ובסוד יחוד אלקים?!

שתוק! כך נשמעה קריאה מכסא אפוף להבות וברק חשמלים,

כך עלתה לפני במחשבת בריאת עולמים[4].

רבי עקיבא דולה ומשקה צאן עדרים,

ממימי גופים, לבאר תורת אלקים,

הוא אשר נדון במידת-דין, אלקים.

מזכירים עקידתו בזו כביית מאורות[5],

רועדים ומזחילים ללמוד ממדותיו, וְלוּ פרוטות שחוקות,

פן תזעק מידת הדין בקול נורא:

מה לכם להזכיר עמוד אש תורה, ובמעשיכם הבל ומרמה?!

 

קול דממה דקה ישמע,

הלמות לבב המגשש ביער אפילה נתיבי זהר נועם אורה,

לשוב לבית אביו אלקיו, אותו נטש בפזיזות וטֶפֶש מחשבה.

'שובו אלי ואשובה אליכם' – קול מנסר ברחבי בריאה,

הטי נשמה 'אזנך' ולקול מחוללך התיצבי במלוא קומה, שפופה.

 

נִזָכֵר עת נאסף עם במרומי הר עקידה מְקוּדַש,

עת נכנס הכהן הגדול מאחיו, רועד כּוֹסֵף ונרגש.

ארבע פעמים ברבעותיים גלגלי מרכבת שכינה[6],

לפני ולפנים, עבודת קודש בלובן, עומק זעקת דממה[7].

 

בפנותו בתפילה בצאתו ממחיצת מלך רם ונשא,

נפלו על פניהם בחירי סגל כהונה ושולחיהם באימה,

עת שמעו את השם הנכבד והנורא יוצא מפורש בקדושה וטהרה.

יום שמחה והודיה למלך אב הרחמים,

עת עשה לשולחים, מטוהרים וזכאים בצאתו לזה סדר עולמים.

 

נבקע אגוז[8] ונסיר כתמים,

נהפכם לשלל כוכבים מבהיקים ונוצצים[9].

נזעק מעומק תהום נשמה טהורה שניתנה בחסד אלקים:

 

 

השיבנו אליך באהבה ובחמלת עולמים –

ושובה אלינו לגילוי שכינת פאר עוזך

בביתך הנישא בראש ההרים.



[1] נכתב במוצש"ק 'שבת שובה' אור לט' בתשרי תש"ן, בתקופת מגורינו ב'גבעת זאב'.

[2] כינוי ללבישת הקיטל על הגוף שהוא נרתק לנשמה.

[3] רבי עקיבא היה מצפה כל ימיו לקיים 'בכל נפשך' – אפילו נוטל את נפשך (ברכות ס"א ע"ב). זאת  למד ממסירות הנפש של אברהם אבינו ע"ה במעשה העקידה, שהוא המלמד מסירות נפש לדורות בעם ישראל. ואעפ"י שהוא לא נצרך להגיע לידי מעשה, אבל הרצון שלו והנכונות שלו הם טבעו באומה הישראלית תכונה של מסירות נפש.

[4] עפ"י פיוט 'אלה אזכרה' הנאמר במוסף יום כפור. שרפי מעלה צעקו במרה: זו תורה וזו שכרה, עוטה כשלמה אורה. אויב מנאץ שמך הגדול והנורא. ומחרף ומגדף על דברי תורה. ענתה בת קול משמים: אם אשמע קול אחר, אהפוך את העולם למים, לתהו ובהו...גזרה היא מלפני...(אמנם בפיוט זה נאמר על הריגת רבי ישמעאל, אך  נראה כי דבריהם מיוסדים על דברי  הגמרא, אשר בשני מקומות עיקריים מתוארת הסתלקותו הנוראה של רבי עקיבא):

ברכות ס"א ע"ב: בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו, עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי: מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? היה מאריך באחד עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: זו תורה וזו שכרה? ממתים ידך ה' ממתים וגו'! [תהלים י"ז י"ד] - אמר להם: חלקם בחיים [תהלים שם]. יצתה בת קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שאתה מזומן לחיי העולם הבא. עכ"ל הגמרא.

מנחות כ"ט ע"ב: אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו; כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו. חזר ובא לפני הקב"ה, אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה ע"י? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני. אמר לפניו: רבונו של עולם, הראיתני תורתו, הראני שכרו, אמר לו: חזור [לאחורך]. חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין, אמר לפניו: רבש"ע, זו תורה וזו שכרה? א"ל: שתוק, כך עלה במחשבה לפני. עכ"ל הגמרא.

 

ראיתי לפני זמן רב הסבר יפה על דרך הדרש. על דברי חז"ל שתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, ראה שאין יכול להתקיים שיתף עמו מידת הרחמים. יש פירשו, כי לרוב העולם לצורך קיומו, שיתף מידת הרחמים למידת הדין, אך צדיקים עליונים במדרגה גבוהה מאוד איתם נשארה ההנהגה, כפי שעלה במחשבה תחילה – הנהגה במידת הדין. רבי עקיבא לגודל מעלתו, נהגה איתו ההנהגה העליונה במידת הדין.

ובימי 'בין כסה לעשור' תשע"ד זכיתי למצוא מקורו עפ"י ביאור 'עין אליהו' לרב אליהו שיק לאגדות הש"ס במנחות הנ"ל, שהביא הסבר זה ומביא מקורו מהשל"ה הקדוש חלק תורה שבכתב פרשת בראשית ד"ה 'ובזה יתבאר'. וזלה"ק:

...אמנם שמעו אלי ותחי נפשכם. דעו כי מה שעלה במחשבה, מחשבתו קימת. ומתחילה אקדים מה שאמרו רבותינו ז"ל [יבמות קכ"א ע"ב] כי הקב"ה מדקדק יותר עם הצדיקים מהשאר, ומדקדק עמהם כחוט השערה, כי כל הקרב ביותר למלך מלכי המלכים הקב"ה צריך להיות ביותר מזוכך ומקודש ומטוהר. כי אינו דומה הנכנס בחצר המלך לנכנס בהיכל המלך...וכן יש כמה וכמה מעלות זו על גב זו, אשר תמיד כשרוצה לעלות למעלה יותר גדולה, צריך להיות מדוקדק ומזוכך ביותר שלא יהיה בו שמץ פגם אפילו קצת מהקצת...

ועל כן בני עליה הזוכים למדרגות עליות הנשמות לפני ולפנים, בסוד התורה הקדומה [הסביר לעיל בדבריו, הרוצה יעיין שם בדב"ק] בסוד 'ישראל עלו במחשבה', ואלו הם בני עליה אשר שרש נשמתם בסוד המחשבה העליונה, הם מדוקדקים בקו הדין ביותר ויותר מרוב העולם שמדרגתם למטה מהם, ואצלם נשאר בחינת 'עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין' כי הם עולים שם, על כן הם תמיד מדוקדקים במידת הדין. וזה מה שנאמר 'בראשית ברא אלקים' ופירשו מתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין. אין הכוונה מתחילה עלה כך ואח"כ נשתנה חס ושלום, אלא הכוונה תיבת 'בתחילה' הוא פירוש על תיבת 'בראשית' שכונתו הוא על שרש הדברים, כי השרש הוא התחלה להתפשטות ממנו, והשרש הוא בנסתר ובנעלם, ואח"כ הגילוי הוא התפשטות מהשרש.

ואמר 'בתחילה' כלומר אותן בני עליה שמדרגתם הוא בהשרש הנעלם שהוא הראשית והתחילה, דהיינו סוד עלה במחשבה אצלם הוא מדת הדין להיותם מדוקדקים  כדין אפילו כחוט השערה. וכן השיב הקב"ה על רבי עקיבא שנדון במידת הדין הקשה, ואמר הקב"ה שתוק כך עלה במחשבה [מנחות כ"ט ע"ב] התשובה הזו אינה דחיה כמובן לפום ריהטא, רק היא תשובה נכונה מה' יתברך אשר גילה סוד הענין. ואמר הקב"ה שתוק, כי זה העונש לרוב מעלתו, כי מדרגתו הוא שעלה במחשבה כך היא רוממות נשמתו, על כן נדון במידת הדין...כי כך ראוי לבני עליה העולים לחזות בנועם ה' באור הגנוז הנסתר... עכ"ל השלה"ק.

[5] הכוונה, כי בעת בין הערביים בכניסת יום הכפורים, מזכירים אותו לפני תפלת 'כל נדרי' בפסוקי 'אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה' סופי תיבות ר' עקיבה. ראה לעיל מאמר ליום הכפורים אות ה' בהערה ד"ה 'בטוש"ע סימן תק"פ'.

[6] הכהן הגדול היה נכנס ביום הכפורים ארבע פעמים לקודש הקדשים, וכך כותב הרמב"ם (ספר עבודה, הלכות עבודת יום הכפורים פרק ד'): 

...ונוטל את המחתה וחותה בה אש מעל המזבח מן הסמוך למערב, שנאמר מעל המזבח מלפני ה', ויורד ומניחה על הרובד שבעזרה, ומוציאין לו את הכף וכלי מלא קטרת דקה מן הדקה, וחופן ממנה מלא חפניו לא מחוקות ולא גדושות אלא טפופות הגדול לפי גדלו והקטן לפי קוטנו ונותן לתוך הכף. כבר ביארנו שהולכה בשמאל פוסלת בדם הקדשים ושאר העבודות, ולפיכך היו מן הדין שיוליך המחתה בשמאלו וכף הקטורת בימינו, אבל מפני כובד המחתה ועוד שהיא חמה, אינו יכול לסובלה בשמאלו עד הארון, לפיכך נוטל המחתה בימינו וכף הקטורת בשמאלו, ומהלך בהיכל עד שהוא מגיע לקדש הקדשים, מצא הפרוכת פרופה נכנס לקדש הקדשים עד שהוא מגיע לארון, הגיע לארון נותן המחתה בין שני הבדים ובבית שני שלא היה ארון היה מניחה על אבן השתייה, ואוחז שפת הכף בראשי אצבעותיו או בשיניו, ומערה הקטורת בגודלו לתוך חפניו עד שמחזירה למלוא חפניו כשהיתה, וזו היא עבודה קשה שבמקדש, וצובר את הקטרת על גבי הגחלים בידו לפנים במחתה, כדי שתהיה הקטורת קרוב לארון ורחוקה מפניו שלא יכוה, וממתין שם עד שיתמלא הבית עשן ויצא...

בשעת הקטרת הקטורת בקדש הקדשים, כל העם פורשים מן ההיכל בלבד ואינן פורשים מבין האולם ולמזבח, שאין פורשים מבין האולם ולמזבח אלא בשעת הקטרה בהיכל בכל יום ובשעת מתן דמים בהיכל כמו שביארנו בהלכות תמידין, ואחר כך נוטל דם הפר מזה שהוא מנדנדו, ונכנס בו לקדש הקדשים ומזה ממנו שם שמונה הזיות בין בדי הארון, ויוצא ומניחו בהיכל על כן הזהב שהיה שם, ואחר כך יוצא מן ההיכל ושוחט את השעיר ומקבל את דמו ונכנס בו לקדש הקדשים, ומזה ממנו שם שמונה הזיות בין בדי הארון, ויוצא ומניחו על כן הזהב שני שבהיכל...

...ומקריב תמיד של בין הערבים, ואחר כך מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב וטובל ולובש בגדי לבן ומקדש ונכנס לקדש הקדשים ומוציא את הכף ואת המחתה, ואחר כך מקדש ופושט בגדי לבן וטובל ולובש בגדי זהב ומקדש ומקטיר קטרת של בין הערבים ומטיב את הנרות של בין הערבים כשאר הימים, ואחר כך מקדש ידיו ורגליו ופושט בגדי זהב ולובש בגדי עצמו ויוצא לביתו וכל העם מלוין אותו עד ביתו, ויום טוב היה עושה על שיצא בשלום מן הקדש. עכ"ל הרמב"ם. יה"ר שנזכה לראות כהן גדול בעבודתו בשנה זו הבעל"ט.

 

זכור אזכור כיצד דברים אלו של הרמב"ם נחרטו עמוק בלבי. בתקופת נעורי בלימודי בישיבת כפר הרא"ה, בימים של עשי"ת כנסנו הרב משה צבי נריה זצ"ל, ושאלנו שאלה שהיתה נשמעת פשוטה מאוד: כמה פעמים נכנס הכהן הגדול ביום הכפורים לקודש הקדשים? מיד נענו חלק גדול מהחברים ואמרו 'פעם אחת'. לא! השיב הרב נחרצות בקולו האבהי. אז החלה 'מסכת ניחושים'. לבסוף אמר לנו הרב נריה זצ"ל: הכהן הגדול נכנס לקודש הקדשים ביום הכפורים ארבע פעמים! חיזרו אחרי, ארבע פעמים! ומיד הוסיף ואמר: סדר העבודה של כהן גדול ביום הכפורים, זהו הענין המיוחד בתפילת המוסף, ובפיוטים זה בלשון קשה. אני מבקש ומציע שכל אחד ילמד לפני יוה"כ את הלכות עבודת יום הכפורים ברמב"ם, על מנת שיהא מוכן ויבין יפה את 'סדר העבודה' הנאמר בתפילה.   

[7] מהר"ל גבורות ה' פרק נ"א: ...דמיון זה כהן גדול משמש בכל ימי השנה בבגדי זהב, וביום הכפורים בבגדי לבן לפני ולפנים, וזהו בשביל שהוא קונה מדריגה עליונה שהרי היה נכנס לפני ולפנים יש לו לסלק ממדריגות עולם הזה שמדריגתו  אינו פשוט [לפני כן ביאר כי העולם הזה הינו 'עולם ההרכבה' והעולם העליון הוא 'עולם הפשוט'], ולכך יש לו לשמש בכל השנה בבגדי זהב בחוץ, אבל כשנכנס לפני ולפנים יש לו לשמש בבגדי לבן לפי מעלת המדריגה שנכנס לשם, כי בגדי לבן לפי מעלת המדריגה שנכנס לשם, כי בגדי לבן הם פשוטים...וכל מדריגה העליונה יש בה פשיטות...עכ"ל המהר"ל.

[8] שיר השירים רבה [פרשה ו' א' (י"א)] אל גנת אגוז ירדתי, אמר ר' יהושע בן לוי נמשלו ישראל באגוזה, מה האגוזה נגזזת ונחלפת לטובתה היא נגזזת למה שהיא מחלפת כשער הזה שנגזז ונחלף, (וכצרפנים) [וכצפרנים] הללו שנגזזין ונחלפין, כך כל מה שישראל נגזזין מעמלן ונותנין לעמלי תורה בעולם הזה, לטובתן הן נגזזין ונחלפין להם, ומרבין להם עושר בעולם הזה ושכר טוב לעולם הבא, ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר מה הנטיעות הללו אם את מכסה שרשיהם בשעת נטיעתן הן מצליחות, ואם לאו אין מצליחות, אבל האגוז הזה אם את מכסה שרשיו בשעת נטיעתו אינו מצליח, כך ישראל (משלי כ"ח) מכסה פשעיו לא יצליח, א"ר אלעשה לא היה צריך קרא למימר אלא אל גינת ירק, ואמר אל גנת אגוז, אלא מלמד שנתן להם כחן של נטיעות וזיון של ירק, ר' עזריה אמר תרתי, מה אגוז זה עצו משמר פריו, כך עמי הארץ שבישראל מחזיקין בדברי תורה, הה"ד (משלי ג') עץ חיים היא למחזיקים בה, אמר חורי מה אגוז זה אם נופל לתוך הטנופת את נוטלו ומורקו ושוטפו ומדיחו והוא חוזר כתחילתו והוא יפה לאכילה, כך כל מה שישראל מתלכלכין בעונות כל ימות השנה, בא יום הכפורים ומכפר עליהם, הה"ד (ויקרא ט"ז) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם...

[9] תשובה מאהבה זדונות נהפכות לזכויות. יומא פ"ו ע"ב. ועוד עפ"י המתואר בספור 'חנל'ה ושמלת השבת'.

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה