פרשת השבוע כי תשא

נכתב על ידי אלון, 26/2/2018

 כי תשא

"כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם " (ל, יד)

אמרו לו: ריבונו של עולם, כמה אומות יש לך בעולם, ואין אתה משגיח למנותם, אלא בכל פעם אתה מצוה: "שאו את ראשי בני ישראל". אמר להם הקב"ה: כל אלו אוכלוסים שאתם רואים אותם, אינם שלי, של טמיון הם ושל גיהנום הן, אבל אלו ישראל, שאני מונה בכל פעם – סגולתי הם , (אוצר החביב - רשי) שנאמר "והייתם לי סגולה מכל העמים" (שמות יט) וכמו שסגולתו של אדם חביבה עליו, כך הם חביבים עלי. (פסיקתא רבה פיסקא י).

"ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת"

יש מנהג בכמה קהילות בישראל, כשמגיע הקורא בתורה לפרשת העגל, הוא מנמיך את קולו, וכל כך למה? מפני הבושה. רק אתמול אמרו "נעשה ונשמע", והקב"ה פתח להם שבעה רקיעים, וראו שאין עוד מלבדו, והשמיע להם את עשרת הדברות. והיום עושים עגל מסכה?! ומשתחווים לו?! ואומרים לו "אלה אלוהיך ישראל"?! יש בושה גדולה מזו???

 

הקב"ה רוצה למחות את ישראל מעל פני האדמה ח"ו, אז איך בכל זאת ניצלו? איך קרה הנס הזה שאחרי חטא העגל עוד מלמד הקב"ה את משה איך לבקש רחמים ומורה לו ללמד את כל עם ישראל כשתהיה איזו צרה חלילה לעם ישראל, שידעו מה לעשות, שידעו איך לבקש רחמים, שיגידו שלוש עשרה מדות של רחמים. איך כל זה קרה? איך זכה משה רבינו ע"ה להביא כזו סליחה על ישראל? כי הוא הסכים למחות את שמו בשביל ישראל, כמו שנאמר "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". השתתפות בזו בצערם של ישראל יכולה להציל, יכולה לבטל את גזר הדין. משה רבינו ע"ה הראה לדורות כי יחיד לבדו בכוחו

להציל עם שלם ע"י שהוא מרגיש בכל נימי נפשו את צערם של ישראל. לכן קוראים את פרשת "ויחל משה" שהיא חלק מן הפרשה שלנו ביום תענית. להזכיר לנו את הצער הגדול שהיה למשה רבינו על עם ישראל ואיך הצער הזה של היחיד המתיק את הגזירה על עם ישראל כולו.

 

ה' רוצה אותנו באחדות. ה' רוצה את השלמות כולם יחד, יחד שבטי ישראל. כל נשמה ונשמה של כל יהודי היא חלק מנשמה אחת כללית, נשמת עם ישראל. "כולנו בני איש אחד נחנו".

פרשת כי תשא פותחת במנין עם ישראל. הקב"ה אומר למשה רבינו, כשתחפוץ למנות את בני ישראל לדעת כמה הם, אל תמנה אותם לפי גולגולת אלא יתנו כל אחד מחצית השקל, ותמנה את המטבעות ותדע מניינם. וכי למה לא לספור? ספירה מראה על פירוד, ופירוד זה הסכנה הכי גדולה לעם ישראל, עם ישראל יכול להתקיים רק ע"י האחדות. כל יהודי קיבל ניצוץ וכל ניצוץ הוא חלק אחר מהשלם. בכל אחד יש משהו אחר, שאין בשני בשום אופן. וצריך את כולם. כל אחד נותן מחצית השקל ויחד עם חברו נהיה שקל שלם.

 

התכלית של כל התורה והמצוות היא להגיע למידות טובות, לאהוב כל יהודי, לא לצער שום יהודי, לא לפגוע בשום יהודי, "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". הקב"ה הוא כולו רחמנות ונועם ואהבה וככה הוא רוצה אותנו. אדם יש לו כל מיני נסיונות בחיים, הוא מגיע לכל מיני מצבים לא נעימים עם בני אדם אחרים ודוקא פה, דוקא איפה שהוא בטוח שהוא צודק, איפה שהוא בטוח שהוא צריך להתעקש, לעמוד על שלו, דווקא כאן הוא צריך להפר כעס ברחמים, לותר, לגלות, רגישות, להתחשב.

 

השי"ת רוצה שהצדיקים ירחמו על ישראל ויקרבו אותם אפילו שהם כמו שהם. אחרי חטא העגל, בגלל שכל כך חטאו, התרחק מהם משה "ומשה יקח את האוהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה" (לג,ז). אמר לו השי"ת "אני בכעס ואתה בכעס, אם כן מי יקרבם?" (שמות רבה).

 

"כי ה יתברך רוצה רק שימליצו טוב על ישראל וירחמו על ישראל, אפילו על הגרועים , לקרב את כולם אליו יתברך, כמו משה רבינו עליו השלום שמסר נפשו על ישראל ואמר: "אם אין מחני נא..." (ליקו"ה השכמת הבוקר ד,יא).

 

יש לו לקב"ה כזו רחמנות גדולה עלינו, יש לו 13 מידות של רחמים, שזה אור גדול שנתגלה מתוך החושך של חטא העגל. מתוך החושך הנורא הזה, שהקב"ה רצה לכלות את עם ישראל ח"ו, נולד האור של 13 מדות של רחמים.

 

יש אמת ויש אמת לאמיתה. אם האמת מוליכה להשמדת עם ישראל ח"ו, אז זורקים את הלוחות העיקר שעם ישראל ישאר. אמת זה הדברים המחולטים אבל בשטח זה לא עובד, בשטח צריך משהו שיעזור לעולם להתקיים.

 

האמת לאמיתה אומרת: נכון שאני חטאתי, אבל ה' אוהב אותי אפילו שחטאתי. זה לא שהכל מותר לי. יש דין, הדין הוא דין ואנחנו לא יכולים לוותר על קלה כבחמורה, וכל איזו מילה שאמרנו לא טובה, צריך להתנצל ולבקש מחילה עליה, וכל הרהור לא טוב אנחנו צריכים לבטל אותו וכל דבר הכי קטן צריך לתקן. ה' לא רוצה שנחיה ככה סתם. הדין הוא דין  אבל יש גם חסד אינסופי עצום, החסד הזה זו האהבה הנוראה של הקב"ה אלינו. זה לא אומר שבגלל זה אני יכול להיות לא טוב, אם אני אהיה לא טוב אז אני לא אתחבר לשום אמת, לא לאלוקים ולא כלום. אני חייב להיות טוב, אני חייב להשתנות, ולדעת שה' ממתין.

 

אדם צריך להילחם ביצר הרע. לא לתת לו לנצח. יש לו לאדם בחירה. רואים את זה בפרשה שלנו בחטא העגל. אחרי שזכו ישראל לקבל את אור התורה באותות ומופתים נוראים כאלה, וכולם זכו לרוח הקודש, הנשמע כדבר הזה, שיעשו מעשה כזה לטעות אחרי העגל? אבל מכל זה אפשר להבין עד איפה מגיע כוח הבחירה של האדם וכמה מתגבר הבעל דבר על האדם בכל יום. כי ה' ברא הכל בשביל הבחירה, וזה שהאדם הוא בעל בחירה, דווקא זה עושה את העבודה שלו חשובה מאד מאד, יותר מעבודת כל המלאכים והשרפים שהם אין להם בחירה.

 

בורא עולם ברחמיו האינסופיים בורא לנו בכל פעם הזדמנויות חדשות: לרחם, לוותר, לסלוח, להרגיש את הצער של הזולת. יהודי צריך ללכת עם אהבת ישראל עד הסוף. להתמלא אהבה עזה לכל איש ישראל. לבקש שלום ולרדוף שלום ולאהוב את הבריות בכל מאודו. צריך להרחיק  עצמו מכל מריבה ומכל מחלוקת ופלגנות, להרגיש ממש שכל איש ישראל אחיו הוא, שכולם בנים לה' אלוקינו והוא אוהב את כולם ומבקש את קירבת כולם, ומרבה אהבה וסליחה וסבלנות לאשתו ולילדיו, לקרוביו, לשכניו ומכריו, לכל איש ישראל.

 

כמה תפילות צריך כדי שנזכה באמת להרגיש את הזולת, שבאמת נרגיש את הכאב של השני ולא נצא ידי חובה בכמה מילים מהפה אל החוץ. אי אפשר להרגיש באמת את הצער של הזולת אם לא נצייר לעצמנו שכל מה שקורה לו, כל היסורים והמכאובים, כאילו קרה לי עצמי ח"ו. גם משה רבינו לא הסתפק בעצם הידיעה על הסבל של בני עמו אלא יצא מארמונו המפואר של פרעה כדי להרגיש בגופו את העינויים שלהם. צריך ללמוד מגדולי ישראל בכל הדורות שזכו להרגיש את הכאב של כל יהודי, ששפכו דמעות כמים על כל צער של יהודי עד שקרעו שערי שמים ובאה הישועה לאותו אדם.

 

 

אנחנו ערבים זה לזה. עם ישראל, כל אחד ערב בשביל השני. אנחנו חלק מעם שלם שהוא עם סגולה, שיש לו שליחות קודש וכדי שנזכה למלא את השליחות הזו צריך כל אחד להרגיש שאכפת לו מכולם, שהוא כלול בכולם, שכואב לו אם מישהו עושה משהו לא טוב. צריך הרבה לדבר בלשון רבים, לבקש על כל עם ישראל, לצאת מההסתכלות העצמית אל ההסתכלות הרחבה יותר. כל העניין של עם ישראל זה שהם ערבים זה לזה, זה סוד הגאולה. יהודי צריך להרגיש את הסבל של השכינה מכל חסרון של כל אחד ואחד. לבכות על זה, להתפלל על זה, לעשות כל מה שהוא יכול כדי לקרב עוד יהודי.

 

צריך שלכל אחד תהיה מסירות נפש בשביל עם ישראל. ללמוד ממשה רבינו. כמה שאדם יזכה להיות מחובר עם עם ישראל, ככה הוא יהיה מחובר עם הקב"ה. אי אפשר להפריד את הקב"ה מעם ישראל! אי אפשר! עם ישראל והקב"ה זה דבר אחד! אם אתה רוצה להתחבר עם הקב"ה את חייב לאהוב את עם ישראל.

 

כל כך הקפידו גדולי ישראל על אהבת כל יהודי ויהודי. כי כמו שכל אבא אוהב בנו אהבה עזה, זה הטבע שלו, אין כאן בכלל בחירה, כך הקב"ה אוהב אותנו, את בניו. וכשם שכל אב תהיה לו תרעומת על מי ששונא את בנו, כך גם הקב"ה יש לו תרעומת על כל מי ששונא את אחד מבניו. מי שאוהב את האב, אוהב גם את בניו. אם הקב"ה לא יכול לוותר על אף יהודי, אז איך אני יכול להרשות לעצמי לוותר על איזשהו יהודי?! איך אני יכול לא לסבול את השני אם הקב"ה דווקא כן סובל אותו? זאת המשימה של החיים שלנו. צריך להשקיע בזה את כל המאמצים.

 

אף על פי שאנחנו מרגישים שכל אחד הוא משהו אחר, ויש קהילות, ויש קבוצות, אפילו בתוך המשפחה כל אחד הוא משהו אחר, אחד במדרגה כזו ואחד במדרגה אחרת, אבל אצל הקב"ה זה לא הולך ככה, הוא כמו אבא, אצלו כל הילדים שווים. הוא לא עושה עכשיו חשבון, זה ילד שלי יותר מוצלח וזה פחות, אז לזה אני אתן כך וכך מתנות ולזה כך וכך עונשים. לא, הוא רץ אחרי הילד עם הבעיה והוא מנסה לטפל בו, ודוקא מנסה לתת לו יותר דברים, יותר תשומת לב, אדרבא, לקרב אותו יותר. אצל הקב"ה זה הכל אחד. אצלי אתם כולם שווים, אני אבא של כולם.

 

מורנו הרב: "ברגע שהגיע רבי נחמן מברסלב לעולם, נגמר עידן הרשעים בעולם! הוא גילה ש"עוד מעט ואין רשע" עוד מעט, היום, מחר, מחרתיים כבר לא יהיו רשעים בעם ישראל כולם יחזרו בתשובה, אחד חזר אתמול בתשובה, אחד חוזר היום, אחד יחזור בתשובה מחר, כולם בתהליך תשובה. רבינו מפרש את הפסוק בתהילים כפשוטו! "ועוד מעט ואין רשע" – עוד מעט כולם יהיו צדיקים, "ועמך כולם צדיקים", אחד יהיה צדיק היום, אחד יהיה צדיק מחר, אחד מחרתיים, וזה שיהיה צדיק מחרתיים עוד ישיג את כולם כי כמה שהנשמות יותר גדולות, יותר נעלות, יותר עדינות אז ככה יש להם יותר קשיים ועכובים לעשות תשובה. רבינו אומר בתורה רפב שאפילו שאתה רואה רשע גמור שאין בו שום נקודת יהדות, כולו אנטי ח"ו, אפילו נדמה לך  שאין רשע כמותו בכל הדורות, תדע שהכל אצלו זה רק מחוסר דעת אבל בפנים לוהטת בו אש קודש, בכל יהודי בוערת אש להבה לה' יתברך רק הרים של חול מכסים לו את האש. אין דבר כזה שהוא רשע מכף רגל ועד ראש, זה רק נדמה לך! תמיד תחפש איזה דבר טוב שהוא עשה, איזה חסד שהוא עשה למישהו, ועל ידי שאתה מוצא בו מעט טוב ודן אותו לכף זכות, על ידי זה אתה יכול להחזיר אותו בתשובה". (עד כאן מורנו הרב)

 

נשמה יהודית חמה טמונה עמוק בלב כל אחד מאתנו. האתגר שלנו הוא לפתוח נתיב לאותה נקודה עמוקה. ללבות בעדינות ובהרבה אהבה את הגחלת הפנימית הזאת. כל אחד מאיתנו נדרש לפעול כדי לעורר את ליבו של עוד יהודי ועד יהודי. יש אלפי דרכים בהם אנחנו יכולים להשפיע. דרכים פשוטות להפליא. אפילו לומר שלום בחיוך לאדם רחוק זה שובר מחיצות שלצערנו קיימות ביננו. ובגמרא מסופר שרבי יוחנן היה מקדים שלום אפילו לגוי. בורא עולם ריחם עליך וזיכה אותך להכיר אותו, להתקרב אליו. לא מין הראוי שמצד חיוב הכרת הטוב אתה צריך לעזור גם לאחרים להתקרב?

 

אהבה וכבוד לשני זו הנתינה הכי חשובה ומנתינה –אף פעם לא מפסידים. את המילה "ונתנו " (ונתנו איש כופר נפשו) אפשר לקרוא גם מימין לשמאל וגם משמאל לימין. ללמדך שכל מה שאדם נותן, בסופו של דבר חוזר אליו (בעל הטורים). אתה נותן כבוד ואהבה לשני, הכבוד ואהבה יחזרו אליך. כמו בסיפור הבא:

"מתחת לעץ החרוב"

ימי השלטון הבריטי בארץ ישראל. תושבי ירושלים סבלו אז סבל נורא. גם מהבריטים וגם מהערבים. אולם, כמו תמיד ועל אף הפרעות ושפך הדם, השכינה לא זזה מן הכותל המערבי והוד הקדומים של העיר היפה בעולם, הקדושה בתבל, מרחף מעל החומות והסימטאות וביניהן, נוסק בין הגאיות ופסגות ההרים. ירושלים של ימי המנדט.

 

זעקות נוראות פילחו את ערפילי הבוקר של יום סתווי בכניסה לירושלים, ליד ליפתא. אלה היו צעקות משוגעות, שלא מעלמא – הדין. אכן כן, הרעש המטריד הזה פילח את כותלי בית חולי הנפש שניצב לו באירוניה חצופה משהו, דווקא בואכה עיר הקודש. ללמדך אולי, שמכאן ואילך חשוב שתהא הנפש בריאה.  מי צועק? למה צועק? תשובה בהמשך.

 

הם צעדו שלושה. האבא הגדול הרב אריה, שזקנו יורד על פי מידותיו, ולידו שני בניו הקטנים, עדיין לא בני מצוות, רפאל בן ה 8 ושמעון בן ה- 6. "המתינו כאן", ביקש האב הצדיק וניגש לחנות מכולת ליד תחנת האוטובוס. הוא שלף שילינג מכיסו, תחבו ביד הקמעונאי והחל לבחור ולמלא את שקית הנייר בממתקים, בעוגות ובסוכריות צבעוניות, הא כן, כמובן, הוא לא שכח לטמון גם חתיכת חלבה שראוי להתכבד בה. "לאן הולכים אבא?" שאלו הקטנים.  "לתת מתנה קטנה ומתוקה לקרוב משפחה" השיב.

 

אחרי 20 דקות של הליכה מזורזת, הם ניצבו מול בית החולים לחולי נפש סמוך ונראה לכפר ליפתא.  האב ר' אריה ביקש משני בניו לנוח תחת עץ החרוב, בשיפולי המורד בואכה בית החולים. "אני חוזר בתוך עשר דקות, ובינתיים שננו את משניות מסכת שבת ואבחן אתכם כשאחזור".

 

המחזה הזה חזר על עצמו במשך שנים מספר. בכל ראש חודש צעדו האב ובניו מן הבית למכולת, שם התמלאה שקית הנייר בממתקים, אחר כך צעדו בזריזות לעבר בית החולים, השניים שיננו משניות תחת עץ החרוב, ואבא חזר אחרי 10 דקות או רבע שעה ובחן אותם.

 

הם ידעו ששם בתוך הבית הגדול הזה, גרים אנשים לא יציבים בנפשם, "משוגעים". הם ידעו שיש שם אדם שאבא שלהם אוהב ודואג לו, הם הבינו שמדובר בקרוב משפחה ותו לא.

 

אחרי 4 שנים הבריטים עזבו. בית החולים לחולי נפש פונה, החולים פוזרו, חלק מהם נפטרו בצוק העתים. אבא ר' אריה כבר לא עשה את הציר הקבוע של כל ראש חודש, ורפאל ושמעון לא שאלו הרבה שאלות. הם תארו לעצמם שקרוב משפחתם כנראה נפטר. וגם הסיפור הזה שקע אט אט אל מעמקי התודעה, מבלי לתת לו תשומת לב מיוחדת. הם שכחו אותו.

 

לימים, כשאבא ר' אריה נפטר, הם ישבו שבעה, כאשר כל איש מזרם המנחמים מספר על זוית חסד חדשה שנבעה ממעיינותיו של אביהם הנערץ.

ואז הגיע אביגדור. איש קשיש חבוש כובע מצחיה ובידו סל מפלסטיק ובו ירקות.

 

"שלום, קוראים לי אביגדור, אתם לא מכירים אותי, אבל אני הכרתי את אבא שלכם לפני 25 שנה ויותר. הייתי אח בבית החולים לחולי נפש בליפתא. בוקר אחד ניצב אביכם בפתח בית החולים ושאל: תסלחו לי, אני שומע מכאן צעקות נוראות, מחרישות אזניים... מי צועק? רבי אריה אביכם הבחין מיד עם כניסתו למחלקה באותו חולה גבה קומה אך כפוף שצעק כמו מטורף, מילים בלי פשר בלי קשר, כשהוא מקפץ ובועט ונוגח בראשו בקיר הבטון, ניגשתי אליו, ואז הוא שאל: למה הוא צועק? ולמה חוץ ממנו כולם שקטים? הסברתי לו כיצד מתנהל כאן בית החולים על פי הנחיות הממשל הבריטי. ובכן, לא כל חולה זכאי לתרופות הרגעה. על פי הנחיית הבריטים, רק חולה שיש לו קרובי משפחה שמגלים בו ענין, והם קצת לוחצים במקומות הנכונים, זוכה החולה לקבל תרופות הרגעה, תבין אדוני, אמרתי לאביכם, לחולה הזה נחמיה בודלבסקי, אין שום מכר או קרוב. הוא ניצול שואה בן בלי בית..."

 

המשיך אביגדור בסיפורו: "נחמיה בודלבסקי? צעק אביכם ר' אריה בהתרגשות, אני קרוב משפחה שלו. אני לא מאמין, ריבונו של עולם, נחמיה ניצל מהשואה והרי הוא לפני".

 

ואז ניגש אביכם אל נחמיה המטורף, חיבק ונישק אותו בחום ובאהבה הוציא מכיסו כמה סוכריות, והורה לי להודיע לממשל הבריטי שהוא דורש במפגיע לדאוג לו לתרופות, והוא גם שלף שני שילינג כדי לעזור במימון התרופות.

 

וכך מידי ראש חודש היה מגיע אביכם אל נחמיה החולה, שרוב הזמן בהה באויר, פה ושם השמיע משפט מבולבל, עם שקית נייר מלאה ממתקים. יושב מולו רבע שעה, משוחח עמו בחמימות רבה. אביכם דיבר, ונחמיה שתק ולעס, רגוע וניחוח. לפני שנפרד ממנו נישק ר' אריה את נחמיה במצחו וברך אותו שיזכה לרפואה שלמה. נחמיה היה מחייך באושר, אבל הוא מעולם לא הבריא. יומיים לפני פינוי בית החולים, הוא לקה בלבו ופרפר בין חיים למוות. הצלחנו לייצב את מצבו, וכשהוא  חזר להכרה, הוא סימן לעברי וביקש להשמיע כמה מילים:

 

אביגדור, אני רוצה שתדע , הרב עם הזקן הארוך שהביא לי כל חודש ממתקים, הוא צדיק. הוא בכלל לא קרוב משפחה שלי. מעולם לא נפגשתי אתו עד ליום שהוא בא לבית החולים עם סוכריות. אני יודע, אביגדור, שרק בזכותו נתנו לי תרופות הרגעה, לפני שהוא הגיע שאגתי כמו אריה רעב בכלוב, ואם היו לי כמה דקות של אושר בחיים האיומים שעברתי אחרי השואה הנוראה, אלו היו הדקות עם ר' אריה, עם הסוכריות וחתיכת החלבה, עם הנשיקה במצח והברכה מהלב. אני מבקש ממך אביגדור שתגיד לו שאני אוהב אותו, ואני מבקש ממנו סליחה על כך שמעולם לא אמרתי לו תודה. תגיד לו אביגדור את האמת, שחוץ מהדקות האלה, דקות הגסיסה שלי, לא יכולתי להוציא משפט אחד שלם. תגיד לו תודה בשמי, אביגדור. זו הצוואה שלי".

 

רפאל ושמעון מחו דמעה סוררת. "ואנחנו , כשאבא עשה חסד של אמת עם יהודי אומלל ניצול שואה, שיננו משניות מתחת לעץ החרוב" .(מתוך סדרת ספריו של הרב יעקב (קובי) לוי).

 

 

 

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי להקשיב לנשמה שלי.

בהתבודדות למשל, נכון, צריך לעשות תשובה על כל הדברים הלא טובים שעשיתי היום, וצריך להגיד תודה על כל הדברים הטובים והלא טובים שעברו עלי היום, וצריך להקדיש זמן לנקודה המסויימת שאני מתרכז בה באותו זמן שזה בדרך כלל קשור לתאוות ולמדות הרעות שרוצים לתקן.

 

הכל צריך והכל נכון, אבל הנשמה שלי רוצה לפעמים משהו אחר. למשל, לשיר ולרקוד בשמחה ובהתלהבות כמעט כל השעה. או לנגן ניגון של דבקות שוב ושוב ולא לרצות להפסיק.

 

או לעמוד ככה מתחת לעצים חבוק עם עצמי ולהיות אתך אבא, בשתיקה, בלי מילים, בשתיקה שהיא יותר חזקה מכל הצעקות שבעולם, שתיקה שמרגישה אותך בכל מילימטר של הגוף והנשמה ביחד.

 

רבונו של עולם, תעזור לי להקשיב לנשמה שלי. ואפילו שאני חי סביב השעון, ומשתדל לנצל כל רגע, לפעמים הנשמה צריכה לחרוג מהשיגרה ולעשות דברים שמעבר, שזה לכאורה ההפך מנצול הזמן.

 

או כשאני באיזו התלבטות קשה, והשכל אומר לי לעשות כך וכך, ויש הרבה נימוקים למה באמת צריך לעשות מה שהשכל אומר אך הנשמה שלי צועקת ההפך, היא רוצה משהו אחר לגמרי ואני צריך להקשיב לה.

 

או כשחלילה פגעתי במישהו, אמרתי דבר שלא הייתי צריך לומר, ואני מחזק את עצמי שהפעם אני באמת צודק, שהייתי חייב להגיב, אבל הנשמה מתחילה להציק לי, היא רוצה שאני אבקש סליחה, היא רוצה שאני אוריד  את הראש, היא רוצה שלום ואהבה ולא מחלוקת ושנאה.

רבונו של עולם, תעזור לי להקשיב לנשמה שלי.

 

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי


להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה