מאת ה' בידי אדם

נכתב על ידי איתיאל, 27/1/2019

 

רבים עמדו על ההשוואה בין המרגלים ששלח משה למרגלים ששלח יהושע. אני רוצה להציע התבוננות נוספת:


משה, הוא משבט לוי, מייצג את ההנהגה הרוחנית ("איש הא-להים"), שולח את השבטים, נציגי העם, ההנהגה הגשמית.


לעומתו, יהושע, מבני יוסף המייצג את ההנהגה הטבעית ("ויוסף הוא המשביר"), שולח את פנחס[1] משבט לוי, המייצג את ההנהגה הרוחנית ("כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו") ואת כלב, משבט יהודה, האחראי גם הוא על ההנהגה הרוחנית (בחינת משה בן דוד, "ואת יהודה שלח לפניו גושנה" - להקים בית הוראה).


כנראה שהחדירה הראשונה לארץ צריכה להיות רוחנית, ורק אחריה יגיע כיבוש גשמי.


כך גם מצאנו בהמשך - תחילת הכניסה לארץ בניסי מעבר הירדן וכיבוש יריחו, ורק בהמשך כיבוש טבעי.


מעניין הדבר שגם בפרשת משפטים אנו מוצאים שתי פרשיות סמוכות זו לזו עם הבטחות לכניסה לארץ.


הראשונה ניסית, עם מלאך שנשלח מאת ה' ושם ה' בקרבו, והשמדת טוטאלית של שישה עמים.

מיד אחריה הבטחה טבעית: נשלחת לעזרה רק הצרעה (נס שמתלבש בתוך הטבע), נצחון רק על שלושה עמים, אין השמדה אלא גירוש בלבד, וגם זה רק מעט מעט.


נראה שזהו מהלך מכוון. בהתחלה הכניסה לארץ תהיה כמתנה מאת ה', ורק בהמשך יכבשו אותה בני ישראל בכוחם שלהם. תחילת הכיבוש יהיה ניסי-אלוקי כדי לזכור שבעצם כול הארץ באה מאת ה' והכול נס, שהרי מצד עצמנו אין בנו כוח כלל. אך ההמשך בידי ישראל, כיוון שכיבוש אלוקי היה חיצוני לעם, לא שייך להם באמת, כמתנה ולא כמכר. ועוד, שאין הקב"ה נותן ללא זכות, אלא כשהאדם עושה את שלו הוא זכאי לסיוע מלמעלה. וזו בחינת פתגמו של הלל: "אם אין אני לי - מי לי, וכשאני לעצמי - מה אני".


בהמשך לציר זה אנו רואים את התבררות העניין בהמשך בין מלחמת יריחו למלחמת העי. בשתי המלחמות נשלחו לפניהם מרגלים לעיר, אך ההבדל ביניהם הוא גדול:


מרגלי יריחו טענו שה' נתן את פחדו וחיתתו על כל יושבי הארץ, ובעזרתו בוודאי ננצח. לעומתם, טענו מרגלים העי שבכוחנו לבד לנצחם. כנראה שהם היו שיכורי כוח מהנצחון הקל והפלאי ביריחו. אמנם הניצחון בעי היה צריך להיות בידי אדם ולא ניסי כמו ביריחו, אך הוא היה צריך להיות מתוך ההבנה שמצד האמת אין בנו כוח, אלא כל כוחנו הוא רק מאת ה' - "כי ה' א-להיך הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".


השאננות המופרזת של מרגלי העי, מתוך הסמיכה על כוחם העצמי, מתבטאת באמירה שפלוגה אחת לבד תספיק - "אל יעל כל העם, כאלפים איש או כשלשת אלפים איש יעלו ויכו את העי, אל תיגע שמה את כל העם, כי מעט המה". אמנם "אין מעצור לה' מלהושיע ברב או במעט" - אך בתנאי שזה מגיע מאמונה וביטחון בה' ולא מאשליית כוח עצמית.


לכן אמר ה' כביכול: אם אתם חושבים שאתם יכולים לבד - אתן לכם להסתדר לבד ותראו מה יקרו, ואכן ברחו הלוחמים מהקרב ואנשי העי היכו בהם כשלושים ושישה איש[2].


למפלה בעי ניתנו שני טעמים. הטעם הטבעי הוא השאננות במלחמה, ואילו הטעם הפנימי הוא מעילת עכן בחרם. אולם מדובר בטעמים שמשלימים זה את זה. מעילת עכן בחרם היא סימפטום למצב הרוחני של העם המתבטא בשאננותם במלחמת העי.


כיוון שכיבוש יריחו לא בא מכוחנו אלא מאת ה' לבד ואין לנו חלק בו - אין לנו זכות מוסרית לקחת שלל, ויש להחרים את כולו לה'. הלקיחה מהשלל היא אמירה שהכיבוש הוא מכוחי ולכן יש לי חלק בשלל. כשעכן לקח את השלל שחמד, הוא ביטא את זה שהוא הרגיש שמגיע לו לקבל, כיוון שהוא כבש. מהלך נפשי זה בדיוק קרה אצל העם, שסברו שבכוחם כבש את יריחו ולכן יוכלו בקלות לכבוש את העי.


בכיבוש הבא של העי מפיקים לקחים. ראשית כול מודגש כי אמנם הכיבוש הוא בידי אדם, בתחבולות ובמארב, אך הוא מאת ה' - "והיה כתפשכם את העיר תציתו את העיר באש, כדבר ה' תעשו, ראו צויתי אתכם"[3]. יש לנהוג בעיר מנהג מתנת חינם מאת ה', כיוון שכוחנו בא מאת ה' בלבד, לכן גם אותה יש לשרוף ולא להינות ממנה (ואכן היא נהיתה תל שממה, כמו יריחו), ורק את שללה המנותק מהקרקע הותר לבזוז, כיוון שבכל זאת בא הכיבוש במאמץ של הלוחמים.


שנית, המלחמה היא בכוח גדול, כלומר: אנו מכירים בכך שלא בטוח שיש לנו כוח עצמי, וצריכים לירא שמא יגרום החטא, לכן לא יכולים להסתכן בשליחת לוחמים לוחמים בודדים, מנהג גיבור שאנן, אלא נשלחים 30,000 איש (בהם 5,000 במארב).


כמו כן, יהושע דואג ללכידות בין הלוחמים, לכן למרות שהוא מחלק את הלוחמים לכוח מרכזי ולמארב, הוא עובר ביניהם בלילה: "וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העם"[4], "וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק"[5] - כלומר: הוא לן עם כל חלקי העם, הן החלק העיקרי שממערב לעיר, והן האורב שמצפון לעיר, זאת ע"י כך שהלך בלילה בעמק כדי לעבור מחלק לחלק. כוח הציבור כולו נותן קישור גדול לקב"ה, שהרי השכינה שרוייה בציבור, וחטאי היחיד אינן ניכרים בתוך הכלל.


במלחמה זו התהפכו היוצרות. אם במלחמת העי הראשונה היו בני ישראל שאננים ולכן הפסידו, במלחמה השנייה הייתה השאננות חלקם של תושבי העי, שהיו בטוחים כל כך בכוחם אחרי ניצחונם הקל במלחמה הראשונה, עד שהעיזו לצאת מהעיר לרדוף ולהפקירה ללא שמירה. המסקנה היא לעולם לא להיות שאנן, אלא רק סמוך על נותן הכוח, שממנו הכוח.




[1] תנחומא שלח א': "אין לך חביב לפני הקדוש ברוך הוא כשליח שהוא משתלח לעשות מצוה, ונותן נפשו להצליחותו, ואין לך אדם שנשתלחו לעשות מצוה ונתנו את נפשם להצליח בשליחותן, כאותן שנים ששלח יהושע בן נון, [שנאמר וישלח וגו'] שנים אנשים מרגלים חרש לאמר (יהושע ב א). מי היו? שנו רבותינו: אלו היו פנחס וכלב... אמר לה פנחס: אני כהן, והכהנים דומין למלאכים, שנאמר: כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא (מלאכי ב ז), והמלאך מבקש נראה, מבקש אינו נראה, ומנין שהנביאים נקראו מלאכים, שנאמר וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים (במדבר כ טז), והלא משה היה, מיכאן שנמשלו הנביאים למלאכים, ומנין שלא הטמינה אלא לכלב, שנאמר ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו (יהושע ב ד)".

[2] יש להזכיר מעין זה את אשליית הכוח שבאה אחרי מלחמת ששת הימים, שתוצאותיה ניכרו במלחמת יום הכיפורים.

[3] יהושע ח', ח'.

[4] יהושע ח', ט'.

[5] יהושע ח', י"ג.

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן


חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע