אין צו אלא זירוז

נכתב על ידי יניב, 14/3/2019

 

"צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העלה הוא העלה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבקר ואש המזבח תוקד בו" (ויקרא ו,ב). 'אין "צו" אלא זירוז – מיד ולדורות. אמר ר' שמעון: ביותר כל מקום שיש חסרון כיס' (ספרא). מדוע צריך לזרז על קרבן התמיד, אמנם הוא תמידי, אבל עדיין אין זה כ"ך הרבה כסף בכדי לצוות זרוז על כך? לכן הסביר מרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א (ב'תורת המקרא' "צו") שזה מופנה במיוחד לדורות בהם היתה מלחמה והיו צריכים לשלם כסף רב עבוד קרבן התמיד, שלהם מכוון הזירוז. ת"ק מדגיש את העניין של התמידות, שזה קבוע במשך הדורות, ואילו ר"ש מדגיש את חסרון הממון שהכהנים לא מקבלים ממנו כלום, וכן אולי שתמיד צריך לממן אותו, ואמנם העם משלם על זה, אבל יש עניין שהכהנים האחראים על הקרבת הקרבנות יהיו אחראים ויזרזו את העם על כך. כך שת"ק הדגיש את הכהנים, שזה תלוי בהם ולכן הפס' נאמר אליהם, ואילו ר"ש הדגיש את בנ"י, ולכהנים נאמר כאחראים. או שת"ק מדגיש את הזלזול שנעשה בעקבות המעשה התמידי, שמקהה את הרגש של ההתלהבות, אבל לא סובר שבגלל שלא מקבלים שכר גשמי מידי אז יזלזלו. אילו ר"ש מדגיש את העניין שלא מקבלים ממון, ולכן זה פוגע בזריזות, אבל מה שזה נעשה תמידי זה לא פוגע בהתלהבות הרגש, כיון שהכהנים מתחלפים בעשייתו (שלא תמיד אותו אחד), ולכן עדיין מתלהבים להקריבו. בפס' הזה לומדים על אי הורדת פסול מהמזבח: '"זאת תורת העולה וגו'" – הרי הענין הזה בא ללמד על הקטר חלבים ואיברים שיהא כשר כל הלילה, וללמד על הפסולין איזה אם עלה ירד, ואיזה אם עלה לא ירד. שכל תורה לרבות הוא, בא לומר תורה אחת לכל העולים, ואפילו פסולין שאם עלו לא ירדו. "הוא העולה" – למעט את הרובע ואת הנרבע וכיוצא בהן, שלא היה פסולן בקדש, שנפסלו קודם שבאו לעזרה. כל הענין בתורת כהנים (פרק א) וזבחים פ"ג ופ"ד' (רש"י). נראה שנאמר כאן עניין זירוז במיוחד, כיון שקרבנות התמיד הם התוחמים את הקרבנות – שכל שאר הקרבנות ביניהם, כך שהם כעין המסגרת לכל הקרבנות. בקרבנות אנו מקדשים ומעלים את העולם לה' – מקרבים כביכול בין העולם לה'. במתן תורה בנ"י חטאו בעגל, ולכן היה צריך את המשכן שיהיה כעין המשך למתן תורה, להבאת שכינה לעולם לאחר הנפילה בחטא (ראה ב'תורת המקרא' “תרומה", למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). לכן יש חשיבות גדולה לעשות את קרבנות התמיד, שהם מתחמים את כל הקרבנות המקרבות את העולם לה', וכן הם קרבנות תמידיים כרמז להמשך תמידי לקירבה לה' – גם לאחר הנפילה בעגל. לכן יש בהם חשיבות במיוחד שיהיו בהתלהבות ושמחה גדולה כראוי למצוה גדולה שכזו, ובמיוחד שהשמחה זהו מעלת המצוה (כמו שנאמר שהקללות “תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב" [דברים כח,מז] שללא שמחה זה פגם בעשיית המצווה). לכן נראה שהאות מ' ב"מוקדה" קטנה, שהאות מ' (בגימטריה) רומזת לארבעים יום שמשה היה בסיני, שזהו מתן תורה, שהמשכן עכשיו מחבר למעלה ההיא, מעין מתן תורה קטן. (וכן כנגד ארבעים שנה במדבר שבזמן ההוא התורה נספגה בנו [תנחומא "בשלח" סימן א], וכן היה המשך מתן תורה: "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת מבין שני הכרבים אשר על ארון העדת את כל אשר אצוה אותך אל בני ישראל" [שמות כה,כב]. והמקדש הוא המשך של זה במשך הדורות). לכן בפס' הזה נאמר שהעולה למזבח מתקדש ולא יורד, שאפילו פסולים לא ירדו, כנגד שמשה עלה לסיני (כעין עולה למזבח) כשליח בנ"י (ולכן כעין שבנ"י עלו), ולכן אע”פ שחטאו ונפסלו ממעמדם, בכ”ז לא יורדים מקדושתנו – אלא ממשיכים במשכן את מעלת מעמד מתן תורה (אמנם לא בשלמות, שלא חזרו למעמדנו כמלאכים [ע”ז ה,א], עד לעתיד לבא שאז העולם יתוקן ע”י התורה. אבל כן יש את המשך השכינה בישראל). נראה שלכן גם הפס' בא 'ללמד על הקטר חלבים ואיברים שיהא כשר כל הלילה' (רש"י), כרמז שלא עבדו את העגל בלילה, שאהרן עיכבם: “וירא אהרן ויבן מזבח לפניו ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר. וישכימו ממחרת ויעלו עלת ויגשו שלמים" וגו' (שמות לב,ה-ו), כך שכעין היו כשרים בלילה. ולהבדיל מבנ"י שהשכימו וחטאו בהעלת קרבנות לעגל, אהרן לא חטא בזה, ולכן מצווה כנגד מעשיהם – להזדרז בהקרבת קרבן התמיד לה'. וכן יש הבדל של פקיעת האברים מהמזבח, בין לפני חצות ובין לאחריו: 'אברים שפקעו מעל גבי המזבח. קודם חצות יחזיר ומועלין בהן, לאחר חצות לא יחזיר ואין מועלין בהן. מנה"מ?... אמר ר' יוחנן: ממשמע שנאמר "כל הלילה", איני יודע שהוא "עד הבקר"? ומה ת"ל "עד הבקר"? תן בקר לבקרו של לילה' (יומא כ,א-ב). הרי שלמדו מהפס' אצלנו שאם אבר קפץ מהמזבח לפני חצות הלילה, הוא עדיין קדוש כקרבן, שזה כעין רמז למעלת בנ"י שהיו עד חצות היום, שאז באו לעשות את העגל: 'אמר ר' יהושע בן לוי: מ"ד (שמות לב, א) "וירא העם כי בושש משה"? אל תקרי בושש, אלא באו שש. בשעה שעלה משה למרום, אמר להן לישראל: לסוף ארבעים יום בתחלת שש אני בא. לסוף מ' יום בא שטן ועירבב את העולם. אמר להן: משה רבכם היכן הוא? אמרו לו: עלה למרום. אמר להן: באו שש. ולא השגיחו עליו. מת. ולא השגיחו עליו. הראה להן דמות מטתו, והיינו דקאמרי ליה לאהרן (שמות לב, א) "כי זה משה האיש" וגו'' (שבת פט,א). לכן נרמז באברים שעלו למזבח, שדינם כקרבן עד חצות הלילה, כנגד שבנ"י היו במעלתם הגדולה עד חצות היום שאז חטאו. (אמנם זה יום וזה לילה, אבל העיקרון הוא לרמז על חצות). אולי לכן מ' קטנה, כרמז לנפילתם של בנ"י, שטעו במה שמשה אמר שיחזור לאחר ארבעים יום, שבזה ירדו מגדולתם, ולכן ה-מ' קטנה. (אולי במילה "מוקדה" יש רמז שטעו ביום ה-40 – "מ", ובאו לאהרן בשעה השישית – "ו", וזה בשל שלא דקדקו היטב בדברי משה, שלא דקדקו בדקויות – "הדק").

דובר אנגלית? אתר חידוש מתרחב וצריך אותך!

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע