לקט מ"תורה ככתבה\, - פרשת אמור

נכתב על ידי אורן מס, 10/5/2019

סוף מעשה במחשבה תחילה

הצהרה אישית על החזון והיעדים אשר מדריכים אותך בעולם התורה
"התורה שבכתב היא המחייבת את כל עם ישראל, דתי וחילוני."
אורן מס (‏יום שני ‏24 ‏אוגוסט ‏2015)

 

----------------------------------------------------------------------------------

לקט מ"תורה ככתבה" לאי"ם – פרשת אמור

כא, א: אמור אל הכהנים: ש: מדוע דווקא 'אמור אל' ולא 'דַבר אל'? ת: 'אמור' מבטא העברת מסר חד וברור ולא ניתן לוויכוח, ואילו 'דַבר' מבטא שיחה והחלפת דברים. התורה נוטה להשתמש יותר ב'אמור אל' מאשר 'דַבר אל' (144 פעמים מול 81), והרבה פעמים שני הביטויים מופיעים באותו פסוק או באותו עניין, אך הכיוון הכללי הוא אמירה וציווי מול דיבור ושיחה. המופע הראשון של 'אמירה' הוא "ויאמר אלהים יהי אור" (בראשית א, ג), שזו אמירה של ציווי ברור וללא ויכוח. המופע הראשון של 'דיבור' הוא בעניין נח והיציאה מן התיבה (בראשית ח, טו), ונראה שאין כאן ציווי אלא המלצה ופתח של שיחה. ה' מעביר לכהנים מסר ברור בעניין טומאה למת קרוב, ולכן דווקא 'אמור אל' ולא 'דבר אל'.

 

כא, א: לנפש לא יטמא בעמיו: ש: מדוע דווקא 'בעמיו' ולא 'בעמו'? ת: עם ישראל שמתוכו באים הכהנים, מורכב מתריסר שבטים, ולכן 'בעמיו'. הביטוי 'עמיו' מופיע בתורה 13 פעמים, וכולם בהקשר של כמה שבטים ועמים (לעומת 25 פעמים 'עַמו'), כגון הביטוי 'ויאסף אל עמיו' מופיע אצל אברהם (בראשית כה, ח) ומורה שיצאו ממנו שני עמים (יצחק וישמעאל), ישמעאל (בראשית כה,יז) ומורה שהוא השתייך לשני עמים (זרע אברהם וזרעו שלו שהפך לעַם אחר בן 12 שבטים), יצחק (בראשית לה, כט) ומורה שיצאו ממנו שני עמים (עשו ויעקב), יעקב (בראשית מט, לג), ומורה שיצאו ממנו 12 שבטים, וכן הביטוי 'ונכרת מעמיו' (כגון שמות ל, לג; ל, לח; ויקרא יז, ט) המורה על כריתה מעם ישראל על כל 12 שבטיו. הביטוי 'עַמו' מופיע (יש כמה יוצאים מן הכלל, שניתן להסבירם) כאשר ברור שמדובר בעם או שבט אחד, כגון 'דן ידין עמו' (בראשית מט, טז), ובעמי הגויים, כגון פרעה ומצרים עַמו (שמות א, ח), סיחון ועמו (במדבר כא, כד), עוג ועמו (במדבר כא, לג), ועוד.

 

כא, יז: אשר יהיה בו מום – לא יקרב: ש: מדוע בעל מום פסול מלהקריב ולשרת בקודש? ת: ה' הוא זה שנותן מום באדם (וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם, אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם, אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר--הֲלֹא אָנֹכִי, יְהוָה; שמות ד, יא), ויש כאן הכוונה אלוהית שבעלי מום לא ישרתו בקודש. ה' מנמק זאת בפסוק כ"ג: "כי אני ה' מקדשם", כלומר ה' הוא זה שמקדש את עובדיו והוא זה שפוסלם מלעבדו. אמירה זאת כוונה אל אהרן בלבד ("דבר אל אהרן לאמר"), אך משה העדיף לאמרה לעם כולו (וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו, וְאֶל-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; פסוק כ"ד), כדי לא לבזות את בעלי המומים בעיני העם, כדי שיֵדעו כולם שלא עצם מומם מונע מהם להצליח בתפקיד, אלא זה רצון ה' בלבד.

 

כג, טז: תספרו חמישים יום: תובנה: יש לספור חמישים ימים בימי 'ספירת העומר', ויש לספור ביום. הספירה מתחילה ביום ("ממחרת השבת"; פסוק ט"ו), ומסתיימת ביום ("חמישים יום"). מיד לאחר הספירה, בבוקרו של יום החמישים, מתחיל מועד יום הביכורים, התלוי ביום ראשית הקציר עליו החליט הציבור ("ראשית קצירכם", בְרבים; פסוק י'). יום זה אינו בתאריך קבוע (בניגוד לשאר המועדים), אלא תלוי במזג האוויר, תנאי הגידול וכד'. הכהן יניף את העומר תמיד ביום ראשון בשבוע ("ממחרת השבת"), וממילא מועד יום הביכורים יחול תמיד ביום ראשון בשבוע.

.

כג, לב: בתשעה לחודש בערב, מערב עד ערב: ש: האם רק ביום הכיפורים המועד מתחיל מהערב וביתר המועדים מתחיל ביום? ת: כן, כך כתוב רק לגבי יום הכיפורים, וזהו ניסוח חריג לגבי שאר המועדים, כגון שבת: "וביום השביעי שבת שבתון", פסח: "ביום הראשון מקרא קודש... וביום השביעי מקרא קודש", שבועות: "עד ממחרת השבת השביעית... והקרבתם", וכן בסוכות: "ביום הראשון מקרא קודש... וביום השמיני מקרא קודש". לגבי ראש החודש השביעי לא צוין 'יום' דווקא אלא סתם 'באחד לחודש', וכאשר מציינים את יום הכיפורים, מצוין שיש כאן מקרה חריג, המצוין בלשון 'אך': "אך בעשור לחודש השביעי הזה", כלומר מועד זה שונה משאר המועדים, והשוני הוא בכך שתחילת המועד הוא מהערב, ומסתיים בערב שלמחרת. כדי לחזק את הדין, התורה מציינת "בתשעה לחודש בערב", כלומר הערב של תשעה בחודש שייך עדיין לתאריך התשעה ולא לעשרה.

 

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה