פרשת השבוע במדבר

נכתב על ידי אלון, 28/5/2019

 

"וידבר ה' אל משה במדבר סיני באוהל מועד"... (א,א)

למה ניתנה תורה במדבר? לומר לך – אם אין אדם משים עצמו כמדבר, אינו יכול לידע תורה ומצוות (במדבר רבה א, ז).

חן של ענווה וצניעות

להיות כמו המדבר אנחנו רוצים. שקטים, לא מתבלטים, שכמה שפחות "ידעו מאתנו". העיקר פה זה הענווה, החשיבות הגדולה ביותר של האדם היא כשהוא מצליח להתבטל. מרכין את הראש. מוותר. ממתין. לא מנסה לכפות את רצונו בכוח. רק אז הוא נהיה כלי לקבלת אלוקות.

למה ניתנה תורה בסיני? "למען ילמד אדם להכניע את עצמו ולהיות שפל בעיניו, כדרך שעשה השם יתברך ברוך הוא, שמאס בהרים הגבוהים, ובחר בהר סיני, הנמוך מכולם" (נועם אלימלך).

 

מספר המדרש כי כשבא הקב"ה ליתן תורה בסיני, היו ההרים רצים ומתדיינים אלו עם אלו. זה אומר עלי התורה ניתנת, וזה אומר עלי התורה ניתנת ומי שנבחר זה דווקא הר סיני , הנמוך בהרים, ומי שקיבל את התורה הוא דווקא משה רבינו, עניו מכל אדם.

התורה הקדושה מספרת בתחילת הפרשה על מנין בני ישראל וחלוקתם לשבטים ולקבוצות כשלכל קבוצה יש את הדגל שלה. "איש על מחנהו ואיש על דגלו". מה זה הדגל הזה שהתורה כל כך מאריכה לעסוק בו? דגל זה הכנעה! הכנעה למלך! למלכו של עולם! אני תחת דגל, אני כפוף למלך, אני לא עושה כל מה שמתחשק לי.

 

הכנעה זה אחד הסודות הגדולים של החיים. לדעת לוותר. להרכין ראש. לזכור שהכל מאת ה' והכל לטובה. אני יודע אבא שהכל זה איך שאתה רוצה, לא איך שאני. אני משתדל לקבל בהכנעה גם אם הדברים קורים בדיוק ההפך ממה שרציתי והתפללתי. כי כל פעם שאדם כועס, שהוא נשבר, שהוא נופל ברוחו ממשהו שקרה, זה כאילו שהוא כועס על הקב"ה ח"ו. כאילו שהוא אומר להקב"ה: אתה לא מנהל בסדר את העולם.

 

העבודה הכי גדולה שלנו זה להיות לא כלום. כמו הלבנה, שהיא רק ראי, היא רק מראה שאור החמה משתקף בה, חוץ מזה אין לה כלום. אבל אם מלטשים את הראי, אז כל האורות וכל הגוונים הכי נפלאים משתקפים בתוך הראי הזה. ככל שנקטין את עצמנו, ככל שנסתתר, כך נזכה שיתגלה בנו האור האלוקי האינסופי שיש בעולם. כל החיים זה סולם של הסתרה וגלוי. מסתירים את עצמנו וזוכים לגלוי אלוקות.

אדם מקטין את עצמו בעולם הזה, יהיה גדול בעולם הבא כאומרם: "עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה".

מה יפים הם חיים  של ענווה וצניעות. כמה חן וקסם יהודי נסוכים עליהם. "אין  לך יפה  מן הצניעות" . אומרים חז"ל.

 

 

 

חן של כסופים וגעגועים

לא סתם קיבלנו את התורה במדבר. הרי הקב"ה יכול היה לתת לנו אותה במקום הרבה יותר קדוש. אלא שיש כאן מסר. יש כוונה. כשאדם רוצה להתעלות, כשהוא רוצה שהקדושה תמצא משכן בנפשו, הוא חייב לעבור במקומות נידחים ושם יעמוד ויבקש ויתגעגע. שם תבקש נפשו להתקרב אל הקודש. כי מי שרוצה להידבק בה' הוא במלחמה. מלחמה בתאוות, מלחמה ביישות, באגו הזה שלא רואה כלום, רק את עצמו. וכדי לנצח את המלחמה הזו צריך להרים את הראש אין ספור פעמים ולבקש ולהתחנן אבא תעזור לי. כי קשה לי. כי לבד אני לא יכול. רבינו הקדוש שולח אותנו ליערות, למדבריות, כי דווקא בדממת המדבר, בשממונו, מוצא האדם את רוחו, שם הוא לומד להקשיב לקול הנשמה, שם דווקא הוא שומע את קול השם הקורא לו לשוב אליו ולהשיב את כל העולם לצור מחצבתו.

רבונו של עולם, זכה אותי להישאר  צנוע, ובהסתר, באיזושהיא פינה נסתרת, ומהפינה הזאת להמשיך להתגעגע ולהתגעגע לאותו גלוי של הנשמה האלוקית שנמצאת בתוכי. כי עד שזוכים לגלות אותה, עוד צריכים הרבה לשבת בשקט, ובהצנע, ולכסוף, ולהתגעגע, ולבקש.

 

לא לחינם מאריכה התורה בסיפור תלאותיהם של עם ישראל במדבר. דרך ארוכה רצופה נפילות וכשלונות. זה הכל כדי ללמד אותנו שגם אם הדרך נראית אבודה וחסרת מוצא, היא יכולה להוביל למחוזות נפלאים אם רק לא מתייאשים באמצע הדרך, אם לא משלימים עם המצב השפל, אם ממשיכים לייחל ולבקש ולהתגעגע.

 

יש הסתרה דקדושה שזה להסתיר את עצמנו כדי שנוכל לקבל את האור של ה'. את ההסתרה הזאת צריך לשמור. אך צריך לצאת מן ההסתרה שאנחנו מקופחים, מן ההסתרה הזו שאנחנו לא מצליחים בחיים, שלא הולך לנו, שהחיים שלנו מאד קשים, שהגורל פגע דווקא בנו, לצאת מזה, להגיע לסוג הסתרה אחר, הסתרה דקדושה, שככל שמסתתרים יותר, מגלים לנו יותר.

 

חן של אמת

חן של אמת יש לו למדבר. הוא נעדר צבע, והנוף שבו טבעי ובלתי מתקשט. הוא לא מזייף, הוא לא מנסה להראות שהוא יותר ממה שהוא באמת. המדבר הוא המקום המתאים ביותר עבור אנשים שמאסו בשקר ומבקשים אמת.

מספרים על רבי אליהו מישקובסקי זצ"ל (ראש ישיבת כפר חסידים) שפעם החליטה הנהלת הישיבה אחרי דיונים כואבים על תלמיד פלוני שיש להוציאו מהישיבה. התלמיד שעדיין לא ידע מכך,

בא מעצמו להתייעץ עם ראש הישיבה, רבי אליהו, האם כדאי לו לעבור לישיבה אחרת... למרבה הפלא השיב לו שכדאי לו להשאר בישיבה... הנהלת הישיבה נדהמה מעצתו של רבי אליהו, הרי החליטו לגרשו ומדוע המליץ לו להשאר?! הסביר להם רבי אליהו: אמנם עבור הישיבה ראוי באמת שהתלמיד יעזוב, ויפה שעה אחת קודם, אבל כשבא לשאול אותי מה טוב בשבילו, צריך אני לומר את האמת שבלבי, שוודאי טוב בשבילו להשאר בישיבה... (מתוך מאמר לזכרו).

 

מי שהוא יהודי אמיתי, אם הוא רואה אמת, הוא מייד חוטף אותה. כי אנחנו רוצים לחיות חיים של אמת. "שלח אורך ואמיתך המה ינחוני". האור של האמת, שהוא ינחה אותנו. בשביל זה צריך להשליך מנגד את כל הדברים שמפריעים לנו ומבלבלים אותנו, את הישות, את האגו, את הכבוד, את כל השקר הזה.

לפעמים כשמבזים את האדם, הוא אומר – "מבזים אותי כי אני צדיק! כי אני עובד ה'!". זו גאווה. צריך לא לקבל גאווה מהבזיון, אלא באמת צריך לחשוב מבזים אותי כי זה מגיע לי, כי אני לא צדיק ולא חסיד, לא לומד תורה כראוי, לא שומר את העיניים, לא מתפלל בכוונה, אדם חייב להודות על האמת.

 

חן של שתיקה

המדבר שותק. צריך ללמוד ממנו. לפעמים עשויה שתיקה להרעים בעוצמתה יותר מאלף מילים כמו הסיפור שהיה עם אחד מראשי הישיבות בדור הקודם, שלכבוד החג הגיעו אליו תלמידיו והוא דרש בפניהם. כדוגמא לרעיון שאמר, הוא רצה לספר להם על גדולתם הנפשית של הוריו, הוא החל לספר ומרוב התרגשות זלגו עיניו  דמעות, גרונו נחנק, והוא לא יכול היה להמשיך בספור. פעמים אחדות הוא ניסה להתגבר על הרגש, ולבסוף התייאש ולא סיפר את מה שרצה, אלא המשיך בדרשה ללא אותה דוגמא שלא הצליח לומר. התלמידים מעידים שאת הספור הם אכן אינם יודעים כי הרב לא סיפר, אבל כולם ראו בבהירות מה זה כיבוד הורים ומה זו הערצה. הם לא למדו זאת מהמילים שנאמרו אלא דוקא מהמילים שלא נאמרו.

 

המדבר שותק. אך שתיקתו רועמת. כאשר רבי אליהו לופיאן זצ"ל עלה ירושלימה בחג, לבקר את הרב מבריסק זצ"ל, נכנס לסוכתו, ישב דומם בהביטו על הרב, גם הרב מבריסק הביט באורח בדומיה. אחר רגעים אחדים קם האורח ויצא מהבית בחרדת קודש. כבר יובל שנים מספרים תלמידי שני הרבנים הללו ספור זה, וכל אחד מוצא בו זויות אחרות, חדשות ושונות. לעולם לא נצליח להעלות בדמיון, נושא, שאם היו מדברים עליו ודנים בו, היו כל כך הרבה תלמידים ממשיכים לספר זאת בכזו הערצה. הרי שגדול כוחה של שתיקה מאלף אלפי אלפים של מילים.

 

המדבר שותק. מרכין ראש, נכנע. הכנעה זה סוד גדול של החיים. לוותר, להבליג, להעביר על המדות. אי אפשר לתאר איזו מדריגה גבוהה זאת. כל מה שקורה לך בחיים תוריד את הראש. מי שזוכה יש לו גן עדן כבר בעולם הזה. כמו בסוף הספור הבא:

גשם של חשדות

אנחנו זוג צעיר עם שלושה ילדים בזה אחר זה. עדיין אין לנו דירה, וגם לא מושג כיצד נגיע אליה. ההורים שלנו משני הצדדים רק החלו לחתן ילדים, ואין להם שום אפשרות לתמוך בנו. אני עובדת בחצי משרה, ובעלי לומד בכולל. מעט הכסף שנכנס, הולך להוצאות היומיומיות ולמזון לילדים, זה לא מספיק, לכן אנחנו מגלגלים פה ושם כספים בגמחים. אין ברירה אחרת. לפני חצי שנה, הגענו למצב של "אין לחם בבית". על המקרר עמדו התראות ברורות לניתוק מים, גז וחשמל, ואם זה לא מספיק,  הזדקקתי לטיפול שיניים יקר. היינו צריכים באופן מיידי 8000 ש"ח. לבעלי לא הייתה ברירה. הוא הלך לארבעה גמחים ולווה מכל אחד מהם 500 דולר. הוא הגיע בשעת ערב מאוחרת עם 2000 דולר, והניח זאת מתחת למזרן שלו, מתוך כוונה לפרוט אותם לשקלים ביום המחרת ולשלם את החובות. למחרת הלכתי לעבודה, ובביתנו נשארה עוזרת רומניה, שהייתה מגיעה אלינו פעם בשבוע. לא שהיה לנו כסף עבור עוזרת . מי ששילמה הייתה דודה מבוגרת, שהרומניה הועסקה אצלה כל ימי השבוע, ויום אחד היא תרמה לנו. בעלי הגיע בשעה 1.00 ופנה מיד אל המזרן, כדי להוציא את הכסף וללכת לפרוט אותו. הוא הרים את המזרן והכסף לא היה שם.

הוא הרים גם את המזרן השני, וכשגם שם הכסף לא נמצא, החל לחפש בקדחנות ובבהילות, ועד מהרה התברר לו שהכסף נעלם ואיננו. הוא כמובן חשב מיד על העוזרת והתקשר למקום עבודתי- דבר שלא נהג לעשות. מייד כשניגשתי לטלפון, שאל :"את לקחת את הכסף?" "לא, אמרתי.. אבל הוא לא נמצא במקומו. "אמרתי שזה לא ייתכן, כי בבוקר בדקתי והכסף היה במקום, ואם זה לא הוא ולא אני זו ודאי העוזרת. "מה עושים עכשיו"? שאל. הקול שלו רעד.

 

חשתי היטב בפחד שלו. אם לא נמצא את הכסף, אנחנו בצרה צרורה, פשוטו כמשמעו. אמרתי לו: "תמתין , אני מגיעה". הגעתי לאחר חצי שעה, ומייד ניגשתי אליה ושאלתי אם היא ניקתה את המזרונים. היא הביטה בי, החווירה ואמרה: "לא, זאת אומרת, הורדתי את הסדינים, זה הכל". ולא ראית במקרה כסף?" "לא, לא ראיתי". כעת היא היתה חיוורת לחלוטין. אמרתה לה: "גברת, בבוקר ראיתי את הכסף מתחת למזרן, וכעת הוא לא שם. רק את היית בבית, אולי תסבירי לי איך הוא נעלם?!" בשלב זה, היא פתאום הפסיקה לדבר עברית ועברה לרומנית, תוך כדי בכיות. לנו זה נראה ממש חשוד. וביקשנו לחפש בתיק שלה. היא מסרה לנו את התיק, כולה בוכה, ואנחנו רוקנו את תכולתו והתחלנו לחפש בצורה מדוקדקת. למותר לציין, שלא מצאנו דבר. היא הלכה, ואנחנו נשארנו המומים ומפוחדים. ידענו היטב מה משמעות הדבר לגבינו: או-טו-טו מנתקים לנו את החשמל, הטלפון והגז. אין טיפול שיניים ואין אוכל לילדים.

 

למחרת התקשרנו אל דודתו של בעלי, זו ששלחה אלינו את העוזרת. סיפרנו  לה את כל הסיפור, והיא לא ידעה מה לעשות. היא אמרה לנו שהאישה הזו עומדת לפני גיור ומה שאנחנו מספרים לה, מותיר אותה בהלם.

למחרת היא דברה קשות עם הרומנייה, וזו הכחישה מכל וכל. דודתו של בעלי טענה, שהיא הסתבכה ונשמעה ממש לא אמינה. בינתיים, חיינו על זמן שאול. חבריו של בעלי בכולל ערכו למענו מגבית קטנה, סכום כסף שיוכל לפחות לכסות חשבונות חשמל וגז. על טיפול שיניים לא היה מה לדבר, וידעתי שזה עניין של זמן עד שיתחילו הכאבים, ואני, אנה אני באה? החלטתי שאני איני מוותרת. ברור לי כשמש, שהעוזרת היא הגנבת. אין שום דרך אחרת.

 

פנינו אליה, והודענו שאם לא תחזיר את הכסף – אנחנו נלך לבית הדין בו היא רוצה לערוך את הגיור, ונודיע להם שלא יגיירו אותה, אלא אם כן הם רוצים להרבות בגנבים יהודים. היא התחילה שוב לבכות ולומר שלא עשתה זאת. בעלי אמר לי שאין שום סיכוי, כי ברגע שהיא ננעלה על כך שהיא לא גנבה היא לא תודה.

 

פנינו לבית הדין, ואלה הודיעו לה שעד שלא  יובררו הדברים, הם מנועים מלגיירה. זו היתה פגיעה עצומה בעבורה, מפני שהיא עמדה להתחתן מיד לאחר הגיור עם גר צדק רומני, שעבר את תהליך הגיור יחד עמה. החלו לחצים מכל הכיוונים, כשהיא טוענת שנעשה לה עוול, ואנחנו טוענים שהכסף נגנב. דודתו של בעלי הפסיקה להעסיק אותה, אך היא מצאה עבודה במקומות אחרים, אם כי לחלק מהמעסיקים שלה נודעו הדברים ופיטרו אותה. בשלב מסוים, הציע אחד הדיינים שנלך לבוררות אצל רב מפורסם וחכם, שיכריע אם היא זו שגנבה את הכסף או לא. הלכנו לרב, שטחנו את טענותינו: היכן החבאנו את הכסף, כיצד ראיתי אותו בבוקר וכיצד הוא נעלם בצהריים, ושאיש לא היה בדירה מלבד העוזרת. הרב חקר את בעלי ואותי היטב. בעיקר התעניין מדוע בדקתי בבוקר היכן הכסף, ואמרתי לו כי מפני שבלילה היה לי חשש שאולי זה מקום גלוי מדי. הוא המשיך לחקור אותי מדוע פחדתי מגנבים, ואיך בכלל גנבים יכולים להיכנס. אמרתי לו שאין לי הסבר הגיוני, אבל העובדה היא שהסתכלתי והכסף היה שם.

 

לאחר מכן, חקר את העוזרת בצורה יסודית ביותר, חקירת "שתי וערב" צולבת, ולבסוף הכניס אותנו פנימה. עמדנו מתוחים למוצא פיו. הוא המתין דקה ארוכה, ולאחר מכן אמר כן: "ניכרים דברי אמת. האישה הזו אינה גנבת, ולא היא גנבה מכם. הדברים ברורים לי מאד, ובכל הביטחון אני אומר זאת. לא היא הגנבת". חשתי אכזבה גדולה. איך הוא יכול לומר כך? כל כך ברור שהיא גנבה. האם לכסף היו רגליים והוא יצא לטיול? לא העזתי לדבר, לכן התחלתי לבכות בשקט.

 

חלפו כמה דקות עד שעיכלנו את המידע. בעלי לחש לי: "תשמעי, אם רב כה חשוב אומר זאת בצורה ברורה כל כך, אנחנו צריכים לקבל את זה", הנהנתי בהסכמה, על אף שבלבי הייתי כעוסה מאד. התחלנו לצאת, ואז הרב אומר: "רגע". הסתובבנו. "ומה עם פיוס?" "לפייס? את מי?" "את העוזרת. תבינו, אתם חשדתם בה חשד שווא. היא נפגעה מאד. שמה הטוב נפגם, היא הפסידה את העבודה אצל דודתך ואצל עוד כמה אנשים. הליכי הגיור שלה עוכבו, וגם בעלה לעתיד מפקפק בה". חשתי שבשרי נעשה חידודין חידודין. "אולי נאסוף עוד 2000 דולר וניתן לה, בתור פיצוי, אמרתי בציניות. הרב הביט לעבר בעלי במבט חמור, ובעלי הביט בי באותו מבט, ואני פרצתי בבכי ויצאתי. בעלי נשאר כדי להסביר מה עובר עליי. הרב בהחלט קיבל את דבריו ואמר, שאין תופסין לאדם בשעת צערו.

 

בינתיים, האישה התגיירה, ומועד חתונתה נקבע. מבלי שאדע, הלך בעלי אל הרב ושאל מה עשוי להיות פיצוי נאות. הוא הסביר לרב, שקשה לי לקבל את הדברים. הם ישבו יחד, והרב הציע שאולי נערוך לזוג סעודת "שבע ברכות". החתונה הגיעה. בעלי הגיע רק להגיד "מזל טוב". אני לא הייתי מסוגלת לכך. בשעת החתונה התחלתי עם ההכנות והבישולים ל"שבע ברכות" הראשון, שייערך יום אחרי החתונה. דודתו של בעלי ושכנתי הגיעו לעזור, ויחד הכנו תפריט מעולה, שלא ביטא כלל את הרגשות שהיו לי נגד הכלה. מדי פעם סיננתי משהו, והדודה אמרה לי: "די, די, שקט. תפסיקי עם זה". הערב הגיע. הסעודה נקבעה לשעה שמונה וחצי, שזה אומר כי מתחילים בעשר.

 

בשעה שמונה וחצי, התחלתי לערוך את השולחנות. הייתי צריכה לבחור מפה לשולחן החתן והכלה, פתחתי את הארון ולא ידעתי באיזו מפה לבחור. היו לי שתיים בגודל המתאים. אחת פשוטה ואחת יקרה, כמעט חדשה. לבי אמר להשתמש בפשוטה. מה פתאום שאשתמש בזו החדשה, למען העוזרת הגנבת הזו? מצד שני, היה בי שריד מצפון, שאם כבר אני עושה את זה, אולי משמים יחשיבו לי את ההקרבה ויגמלו לי על כך. בחרתי בחדשה. שלפתי אותה מהארון ופרשתי אותה בתנועה עצבנית. ומה קורה, אם לא כך? עשרות ניירות התעופפו להם בחדר. גשם של ניירות. הגשם היה ירוק. גשם של דולרים. "אני בהלם", צרחתי והתיישבתי על כסא, רועדת כולי. שכנתי ודודתי רצו אליי, לא מבינות מה קרה. הן הקימו אותי, ואני בקושי יכולתי לדבר. "אלו הדולרים", אמרתי. "אני.. אני החבאתי אותם כאן. איך יכולתי לשכוח? רק כעת נזכרתי. זו אני ששמתי כאן את הדולרים באותו בוקר. איך ייתכן ששכחתי?" מסתבר שאנשים עושים לפעמים דברים, שנמחקים מייד מהזיכרון שלהם. נראה שבאותו הבוקר, כשהסתכלתי על 2000 הדולרים, הייתי עם תינוק על יד אחת וטלפון אלחוטי ביד השנייה. דיברתי עם חברה, נדנדתי את התינוק שבכה, ובתנועה בלתי מורגשת לקחת את הכסף, וחיפשתי היכן לשים אותו ודחפתי אותו בין המפות, מבלי לחשוב אף שניה אחר כך. כאילו היה נתק בין מה שידיי עשו, לבין מוחי. האירוע לא נמחק מזכרוני, הוא פשוט לא נכנס לשם מעולם. לא היה סיכוי שאזכר בו. 2000 הדולרים נותרו מבחינתי מתחת למזרן, על אף שידיי הן אלה שהעבירו אותם משם.

 

למותר לציין, שמאותו הרגע נכנסה בי רוח חדשה. סיפרתי מיידית לבעלי ולחתן ולכלה, ואף לרב- את הסיפור. קשה לי לתאר את התרגשות הכלה, שכתם זה רבץ עליה זמן כה רב. ערכתי את ה"שבע ברכות" הכי מקסים שעשיתי מימיי. כולם דיברו על הסמליות בכך, שדווקא בערב שניתן כפיצוי על פי הוראת הרב נתגלתה כאמת, ועוד כאשר בחרתי את המפה היפה יותר, כדי לקיים את רצונו.

 

מכיוון שהסיפור היה מפורסם וכל הנוכחים ידעו אודותיו, לא היססתי לבקש סליחה מהכלה ולספר את הסיפור, ובעיקר להודות לרב שהציל אותי מהעוון החמור של חשד שווא. התרגשתי כשדיברתי, ולרבים מן הנוכחים היו דמעות בעיניים. מאז שמעתי על מקרים רבים של חשדות שווא, בעיקר בעוזרות בית, אך לא רק, גם בשמרטפיות, ואף חשד של הורים בילדיהם. כיום, במבט לאחור, כשאני נזכרת כמה הייתי בטוחה באשמתה, עד כדי כך, שאף דברי הרב לא ביטלו אצלי את החשד – אני ממליצה לכולם לא להיות בטוחים בשום חשד שווא שהוא. "הויי דן את כל האדם לכף זכות".

 

תפילה

רבונו של עולם

מתי אני אזכה סוף סוף להרגיש ולחשוב שזה שעומד מולי, או זה שאני רואה מרחוק, או כל אדם בעולם בכל מקום שהוא, הוא יותר טוב ממני.

 

כי לפעמים אני רואה אנשים שנראים כל כך גרוע, לא בחיצוניות, בהתנהגות שלהם, שאני אוטומאטית חושב כמה טוב שאני שונה. שאני מתנהג אחרת.

המכסימום שאני מצליח זה לא לכעוס, ללמד כף זכות על ההתנהגות שלו. אבל לחשוב שהוא יותר טוב ממני?

 

מתי אני אזכה לזכור שני דברים קריטיים:

אחד, שאני לא יודע עם איזה יצר הרע הוא מתמודד ומי יודע, אם הייתי במקומו, סביר להניח שהייתי פי מליון יותר גרוע.

והדבר השני, שאני לא יודע איפה הוא גדל, באיזה בית, עם איזה הורים, באיזו שכונה, וגם פה להגיד לעצמי, אם הייתי גדל במשפחה שלו, ובשכונה שלו, הייתי פי מיליארד יותר גרוע. אז מה אני מתגאה?!

 

רבונו של עולם, תן לי ענווה ושפלות. תן לי עיניים טובות.

תעזור לי לאהוב את כולם ולחשוב טוב על כולם והכי חשוב, לזכור ש-כ-ו-ל-ם הם ילדיך.

 

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן


חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה