פרשת קרח [מורחב]

נכתב על ידי יהודה ברקאי, 28/6/2019

כ"ה סיון תשע"ט 

פתיחה - מחלוקת בין דעות ובין בעלי דעות[1]

אמרו בעלי דרשה: פרשה זו נדרשת יפה בכל עת, והטעם שעוסקת היא במחלוקת, ולצערנו בעלי מחלוקת ישנם תמיד. מרגלא מליצה בפי אבי מורי ז"ל (איני יודע מקורה) על הכתוב (במדבר פינחס כ"ו י"א) 'בני קרח לא מתו', באשר קרח כסמל המחלוקת, תמיד יש לו 'בנים' שמציתים מחלוקות בכל הדורות. אנו נצא כדרכנו בקודש בעקבות גדולי הדורות במחוזותיהם ולדורותיהם, ללמוד כיצד ומה הם למדו מפרשה זו, ואולי נזכה במשהו לתקן פגם זה, בהראות יפי והשתלבות הפירושים השונים בביאור סוגיה זו, עד שיהיו כזֵר 'פרחי גן עדן' של תורה, ויה"ר שיעלו לריח נחוח לפני ה' יתברך.

הרב משה אביגדור עמיאל זצ"ל בספרו דרשות אל עמי (ח"ג דרוש י"ט) מבאר בדרכו היחודית את ההבדל בין מחלוקת לשם שמים ושלא לשם שמים ואלו דבריו: ... כשם שאין פרצופיהם של בני אדם שווים, כך אין דעותיהם של בני אדם שווים [עפ"י ברכות נ"ח ע"א] זהו באמת דבר טבעי וגם מועיל מאוד להתפתחות והשתלמות האנושיות [באשר כך תהיה הפריה ובניה הדדית, בחינת 'מקבלין דין מן דין']... פירוד דעות הוא מועיל להשתלמות האנושית. ברם דא עקא, שעפ"י רוב אנו רואים לא פירוד דעות, אך פירוד הבעלי דעות, זאת אומרת שב'גופא דעובדא' אצל הבעלי פלוגתא בעצמם אין שום חילוקי דעות, אלא כיוון שפלוני הוא בעל דעה זו, צריך להיות אלמוני בעל דעה אחרת...כאן הוא נותן הסבר דרשני-מליצי לדברי דרוש המובאים בספרים בשם 'מדרש פליאה'[2] (מאמר פ"ז): מה ראה קרח לחלוק על משה? פרה אדומה ראה. [ביאורו] פרה אדומה אומרת על הכל 'איפכא מסתברא'. על טהור היא אומרת טמא - מטמאת טהורים, ועל טמא היא אומרת טהור –מטהרת טמאים, והכל בלי שום טעם. אמנם כך היא דרכם של בעלי מחלוקת, שמחלוקתם באה 'לשמה' כלומר לשם מחלוקת בעצמה – פירוד הבעלי דעות, שהם יודעים רק לומר 'איפכא מסתברא' בלי שום טעם...ע"כ מדברי הרב עמיאל.

נחזור ב'מנהרת הזמן' לדורות קדומים לדבריו של הריטב"א (עירובין י"ג ע"ב)[3] על דברי הגמרא במחלוקת בית הלל ובית שמאי: אלו ואלו דברי אלקים חיים. שאלו רבני צרפת ז"ל היאך אפשר שיהו שניהם דברי אלקים חיים וזה אוסר וזה מתיר?! ותירצו כי כשעלה משה למרום לקבל תורה הראו לו על כל דבר ודבר מ"ט פנים לאיסור ומ"ט פנים להיתר, ושאל להקב"ה על זה, ואמר שיהא זה מסור לחכמי ישראל שבכל דור ודור ויהיה הכרעה כמותם, ונכון הוא לפי הדרש ובדרך האמת יש טעם וסוד בדבר. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדברי בית הלל. וכדרך שעשו במשנה זו שהוא מביא שאמרו בית הלל, לא כך היה מעשה שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל[4]. הרי שהקדימו בדיבורם זקני ב"ש לזקני ב"ה, ועל דרך זה הלך רבינו הקדוש שהיה מזרע הלל שהקדים בכל מקום דברי ב"ש לדברי ב"ה. עכ"ל הריטב"א.

ומה יפים הדברים כפי שאמרנו לעיל, הרי שבית הלל ובית שמאי הינם כדוגמא למחלוקת בדעות ולא בבעלי דעות, וביותר (עפ"י הערות המהדיר הוצאת מוסד הרב קוק) כמובא ביבמות (י"ג ע"ב) שלא נמנעו מלישא נשים ביניהם. ורמז בדבר שתי המימרות הללו נמצאים בגמרא בדף י"ג גימטריה אח"ד, אהב"ה למרות שהם בע"ב דהיינו עמוד שני דהיינו שהיו חלוקים לשתי דעות...

טלית שכולה תכלת ובית מלא ספרים

במנחת יהודה לרב יהודה בן עטר[5] זצוק"ל מבאר סמיכות לפרשת ציצית המובאת בסוף פרשת שלח. אביא תחילה את דבריו היפים שזורים בלשון מליצה במעלת השלום וגנות המחלוקת, ואלו דבריו: אם נבוא לפרסם גודל מעלת השלום ולהגדיל גודל גנות הפכו, אלפים בת לא יכיל[6] [ראה הערה למטה] להעלות על ספר מה שהזכירו ראשונים...ואפשר יובן דאיתא בדברי רבותינו ז"ל [במדבר רבה י"ח ג'-ד'] שהלבישם טליתות, ובא לשאול על טלית שכולה תכלת, וג"כ על בית שהוא מלא ספרים [מדרש לקח טוב (פסיקתא זוטרתא) בפרשתנו]. וראוי לשאול מאי איריא קרח לא בא לתפוס את משה רק בשתים אלו? וג"כ רבותינו ז"ל, בשלמא טלית נפקא במה דכתיב למעלה מן הענין [פרשת ציצית] אלא אידך דבית שהוא מלא ספרים, מנא להו? ותו אמאי אצטריך ליה שתי שאלות, ודי באחת?!

אלא ודאי כוונת קרח בזה על ענין פנימי, והוא בא נגד משה מצד שתי בחינות אולי יסיר השררה ממנו, הראשונה היא מהיות הוא משבט לוי, רצה לעורר בעד כל השבט כאילו מינוהו מורשה לעורר בעדם לאמור שהם לא היו צריכים לשיהיה שום פרנס ממונה עליהם. זהו שאמרו 'בית מלא ספרים' ירמוז לשבט לוי כמו שדרשו רבותינו ז"ל [ספרי ברכה שנ"א] בפסוק [דברים ל"ג י'] יורו משפטיך ליעקב, שההוראה היא משבט לוי, וזהו 'מלא ספרים'. 'חייב במזוזה'  רמז למנהיג הממונה עליהם אשר יוציאם ואשר יביאם להורות הממונה עליהם אשר יוציאם ואשר יביאם להורות להם הדרך ילכו בה, הרחקת נזק והקרבת תועלת, כמזוזה אשר היא שומרת הפתח מן המשטינים, כלומר מי צריך עוד מנהיג אחר עליהם, הא ודאי אין צריך, ולמה אתם מתנשאים עליהם. הבחינה השנית היא במה ששיתף עמו גם בני ראובן, וזה היה מצד הבכורה, אשר לו משפט הבכורה ואין ראוי להיות מלך רק מזרעו, ועם היות שנטלה הבכורה ממנו, כדכתיב [דברי הימים-א ה' א'] ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף, מכל מקום אפשר לומר דנהי שהיא נטלה הימנו אפשר שתחזור לבניו מהיות שהיה תמיד בשקו ותעניתו אולי זה יועיל לבניו, וזה שאמרו טלית שכולה תכלת, לרמוז לו על ראובן אביהם שהיה כל ימיו בשקו ותעניתו. וסתמא ודאי טליתו היה עליו כל היום, ולכן לא הספיק לו לקרח לשאול דין זה על פה כבית מלא ספרים, רק השתדל להלבישם, להורות שבאופן זה היה ראובן אביהם כל ימיו מעוטף בטליתו, ומסתמא אפשרות הוא שתחזור העטרה לבניו להיותם ראויים לעבודה מחמת בכורת אביהם, או לפחות תחזור העבודה לבכורות, כאשר הביא הרא"ם ז"ל, וזהו שאמר חייבת בציצית או פטורה כדלעיל...עכ"ל המנחת יהודה לרב יהודה בן עטר זיע"א.

בליעת הממון על שום מה

בפרשתנו נאמר (במדבר ט"ז ל"ב) וַתִּפְתַּ֤ח הָאָ֙רֶץ֙ אֶת־פִּ֔יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֖ם וְאֶת־בָּתֵּיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כָּל־הָאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר לְקֹ֔רַח וְאֵ֖ת כָּל־הָרֲכֽוּשׁ. ובפרשת עקב כתיב (דברים י"א ו') אֲשֶׁ֨ר פָּצְתָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ אֶת־פִּ֔יהָ וַתִּבְלָעֵ֥ם וְאֶת־בָּתֵּיהֶ֖ם וְאֶת־אָהֳלֵיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כָּל־הַיְקוּם֙ אֲשֶׁ֣ר בְּרַגְלֵיהֶ֔ם. כותב רבי פינחס הלוי הורוויץ בעהמ"ח 'הפלאה'[7] בספרו עה"ת בפרשתנו: נראה ד'בתיהם' לאו בתים ממש הוא, דלא היה להם בתים במדבר אלא אהלים, אלא נשותיהם, כדכתיב (במדבר שם כ"ז) ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם ונשיהם, וכדאיתא בעלמא (יומא ב' ע"א) ביתו זו אשתו. והא דלא כתיב בפרשת עקב 'ואת כל רכושם' יש לומר משום דבאמת לא היה בדין להפסיד רכושם, משום דקיימא לן (כתובות ל"ז ע"א) דאין מיתה וממון בדבר אחד, משום דאי אתה מחייב משום שתי רשעיות. אלא הטעם של טביעת הממון, משום שהוא גרם להם להתגאות, ואמרינן בסנהדרין (נ"ד ע"א) ואת הבהמה תהרוגו (קדושים כ' ט"ו) משום שבאה [לאדם] תקלה על ידה, וכיוון שנתגאו על ידי רכושם היה ראוי הרכוש להטבע מחמת עצמן ולא מחמת חיוב של בעלים, מפני שבאה תקלה על ידן. והיינו דכתיב (בפרשת עקב שם) ואת כל היקום אשר ברגליהם – שהעמידן על רגלם (פסחים קי"ט ע"א) שהם העמידו על יקומם למרוד במשה רבינו ע"ה. ולפי דעת רבי יוחנן (סנהדרין ק"י ע"א)...שקרח לא היה מן הבלועים ולא מן השרופין, מובן הא דכתיב הכא ואת כל הרכוש אשר לקרח, ולא כתיב בלשון 'את כל היקום אשר ברגליו'. משום דקרח לא מת, משום דלא היתה לו התראה, ממילא אתי שפיר, דממונא אין צריך התראה, ולא הוי שתי רשעיות...עכ"ל ההפלאה.

ביאור מסורה והיא המבחן לקרח ולכל אדם

בעל הטורים מביא מסורה על הכתוב בפרשתנו (במדבר ט"ז י') וּבִקַּשְׁתֶּ֖ם גַּם כְּהֻנָּֽה: ג' במסורה: [א'] ובקשתם גם כהונה, [ב'] ובקשתם משם את ה' אלקיך (דברים ט' כ"ט), [ג'] ובקשתם אותי (ירמיהו כ"ט י"ג) [ומבאר דבריו על המסורה] על הגלות כשתבקשו אותי בגלות בתשובה ותגאלו, אז [בפרשתנו] ובקשתם גם כהונה, שהיא בטלה מכם כל זמן שאתם בגלות.[עכ"ל בעה"ט]. מרחיב דבר האדמו"ר מסאטמר הרב יואל טיילבוים זצ"ל בספרו דברי יואל בפרשתנו [ד"ה במסורה]: ...ובקשתם גם כהונה, כהונה מלשון שררה ונשיאות על הצבור, יש תנאי בדבר ובקשתם אותי שיהא כוונתו לשם שמים. והבחינה בזה אם באמת כוונתו לשם שמים – ובקשתם משם את ה' אלקיך, היינו באותו מעמד ומצב שהוא עומד כעת, אם גם משם מבקש את ה', אז גם אחר שישיג הנשיאות יוסיף דעת ויראת ה'. [זה הסימן שכונתו ובקשתו לשם שמים היא] עכ"ל הדברי יואל זיע"א.  

מלאכים הנבראים ממחלוקת לשם שמים

עפ"י דבריו של הרב אריה לייב צינץ זצ"ל (בעהמ"ח ברכת השיר להגדה, וספרים רבים נוספים) בליקוטים למסכת אבות (פ"ה משנה י"ז כל מחלוקת) מבוארת מחלוקת בית שמאי ובית הלל, וכן הסיבה להבדל בין קיומה של מחלוקת לשם שמים שסופה להתקיים, למחלוקת שלא לשם שמים. בכמה מקומות בגמרא (חגיגה ט"ו ע"ב, עירובין י"ג ע"ב) מבואר שהקב"ה חוזר על שמועותיהם של לומדי התורה. כידוע [בהערות המלבה"ד (מכון להוצאת ספרי  מהרא"ל צינץ, אשדוד) הביא דברי רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן, כל דבור ודבור שיוצא מפי הקב"ה נברא ממנו מלאך אחד (חגיגה י"ד ע"א)] מכל דבור של הקב"ה נברא מלאך שנאמר (תהלים ל"ג ו') וברוח פיו כל צבאם. נמצא א"כ שכשהקב"ה שונה דבריהם של ת"ח כמחלוקת בית שמאי ובית הלל נבראים מלאכים קדושים, כל אחד לפי שרשו...שבית שמאי הם מסטרא דדינא ובית הלל מסטרא דרחמי (זהר פינחס רמ"ה ע"א) ולכן יש קיום למחלוקת. כך גם מובן כיצד שני הפכים בנושא אחד לומר ששניהם 'דברי אלקים חיים', והלא אם אחד כיוון להלכה, במה יצדק שדברי שכנגדו הם דברי אלקים חיים? התשובה, לפי מה שאמרנו לעיל כי מדבורו יתברך יוצא לפועל בריאת מלאך, וכל מלאך יש לו קיום לפי שרשו אם בחסד או בגבורה, וזה אומרו אלו ואלו דברי אלקים חיים, כי הקב"ה חוזר על דברי שניהם, א"כ גם מדברי שניהם נבראים מלאכים קדושים. מ'דברי' דייקא [מלשון דיבור] בית שמאי מלאך מסטרא דדינא, ומ'דברי' בית הלל מסטרא דרחמי, על כל פנים יש מציאות וצדקו שניהם יחדיו. שונה היא מחלוקתו של קרח, כי גם הטועה בדבר הלכה ומי שאין נפסקת הלכה כמותו, מכל מקום גם דבריו הם תורה, לא כן היה אצל קרח. [כמובא בחז"ל (במדבר רבה י"ח ג'-ד') שקרח עטף את עדתו בטליתות תכלת] מדוע בחר דוקא בשאלה זו? אלא קרח רצה רק עילה לחלוק על משה...ובודאי ידע הלכה זו [שפטורה מציצית] אלא חיפש ענין שמשה ודאי יאמר ההיפך ממנו ויפתח פתח למחלוקת....וכוונתה לא לשם שמים אלא רק לקנטר [וממחלוקת כזו לא נבראים שום מלאכים (הוסיף המלקט, מלאכים טובים ודאי שלא, ואם חלילה נבראים הרי שאלו רק מלאכי חבלה, ר"ל)] ע"כ עפ"י דבריו של הרב אריה לייב צינץ זצוק"ל.

ביאור 'הפגנת' השמש והירח לזכותו של משה

הגמרא בנדרים (ל"ט ע"ב) מביאה דרשה מופלאה: דרש רבא, ואמרי לה: אמר ר' יצחק, מאי דכתיב (חבקוק ג' י"א): שמש ירח עמד זבולה, שמש וירח בזבול מאי בעיין? והא ברקיע קביעי! מלמד, שעלו שמש וירח מרקיע לזבול ואמרו לפניו: רבונו של עולם, אם אתה עושה דין לבן עמרם אנו מאירים, ואם לאו - אין אנו מאירין!... עכ"ל הגמרא. בספר נדיר לרב משה בנימין מבגדאד[8] מעשה רב, מבאר דברי חז"ל, ואלו דבריו הקדושים: כתבתי בספרי הואיל משה אשר לי [דרשות עה"ת שאבד, חע"ד] שהוקשה לרבא שאמר מאי דכתיב שמש ירח וכו' אלא מלמד שעלו לזבול וכו' לפי שכתוב 'שמש ירח' ולא אמר וירח, ועוד שאמר עמד ולא אמר עמדו [בלשון רבים]. אלא הכוונה לומר שהשמש רצה שיחשיך אורו לכבוד משה ולא יאיר רק יהא דומה לירח שאין לו אור מצד עצמו רק מה שמקבל מהשמש, וזהו שאמר שמש ירח, כלומר שהשמש רצה להחשיך אורו כמו הירח וכיוון שהשמש יחשך אורו, ממילא גם הירח לא יאיר כלל. ופירשתי שזהו כוונת משה שאמר לעדת קרח (במדבר ט"ז ה')  בֹּ֠קֶר וְיֹדַ֨ע ה' אֶת־אֲשֶׁר ל֛וֹ [וְאֶת הַקָּד֖וֹשׁ וְהִקְרִ֣יב אֵלָ֑יו וְאֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר יִבְחַר־בּ֖וֹ יַקְרִ֥יב אֵלָֽיו],...כי נתגלה לו הדבר הזה שיש בכוונת השמש והירח לא לעלות לזבול ולא יאירו, לכך אמר 'בקר' שהוא זמן זריחת החמה שתאיר לעולם, תראו שיעלו לזבול השמש והירח ולא יאירו, ובזה תדעו שדברי כנים ואמיתיים ולא מלבי עשיתי. וכן הוה שעשה השמש עצמו דומיא דירח שאין לו אור ולכך אמר עמד זבולה ולא אמר 'עמדו' לפי שנתוועדו שניהם כאחד ואין חילוק ופירוד ביניהם, רק שניהם בהסכמה אחת, כמו ויחן שם ישראל נגד ההר, ודרשו רז"ל...שהיו כולם בלב אחד ובעצה אחת. עכ"ל הרב משה בנימין זלה"ה.

ומוסיף המלקט בשולי גלימתו, שאפשר שכאן זהו תקון המחלוקת של הירח על השמש מזמן הבריאה 'אפשר שני מלכים משמשים בכתר אחד'?! גם שם הטענה היתה ששניהם שווים לכאורה. וכטענתו של קרח היא גם 'כל העדה כולם קדושים'. כאן יצאו ותקנו הדבר בהגנתם על משה, (ומשה גם הוא בחינת 'שמש' ביחס ליהושע ואכמ"ל), אם החדוש נכון, מן הסתם מובא בספרים קודמים, ואם לא, ה' הטוב יכפר בעדי.

פריחת המטות – פריחת הודעת בחירת משה ואהרן

בספר זקן אהרן לרב אהרן הכהן (רב באגוזא שבאיטליה לפני כשלש מאות וחמישים שנה, הספר הינו משולב עם שמן הטוב של סבו הרב שלמה אוהב) מבאר את הכתוב (במדבר י"ז כ', כ"ג) וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר אֶבְחַר־בּ֖וֹ מַטֵּ֣הוּ יִפְרָ֑ח וַהֲשִׁכֹּתִ֣י מֵֽעָלַ֗י אֶת־תְּלֻנּוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם מַלִּינִ֖ם עֲלֵיכֶֽם... וְהִנֵּ֛ה פָּרַ֥ח מַטֵּֽה אַהֲרֹ֣ן לְבֵ֣ית לֵוִ֑י להיות שבכל מטה היה כתוב שם הנשיא ושם שבטו, כלומר על שם לוי היה כתוב אהרן לבית לוי, ועל של ראובן היה כתוב אליצור לבית ראובן, וכן כולם, היה האות והמופת במטה של שבט לוי שפרח המטה במקום הכתוב בו אהרן לבית לוי, ועשה פרח ויצץ ציץ דהיינו שהפריחה היתה יוצאת משמו של אהרן ומשמו של בית לוי, כי המטה פרח במקום השמות ממש ולא בשאר המטה פנוי מהכתיבה, באופן שכיוון שראו שהפריחה יוצאה משם אהרן ויוצאם גם משם בית לוי, נחה דעתם שלא בלבד את אהרן בחר ה' לכהונה אלא גם בלויים בחר, שאילו היה בוחר באהרן בלבד היתה הפריחה משמו של אהרן בלבד, ועל כן ויראו ויקחו איש מטהו ושככה תלונותם...האיש אשר אבחר בו, מטהו של אותו האיש כלומר מקומו במטה יפרח, לאות כי באותו האיש אשר ממנו פורח אני בוחר, ואם כן כשפרח בשם אהרן ופרח בשם לבית לוי, היתה הוראה שבשניהם בחר, וזו היא כוונת פרח מטה אהרן לבית לוי. עכ"ל זקן אהרן.        

בלוחות אבן למו"ר הרב אברהם צוקרמן זצ"ל (ישיבת כפר הרא"ה. הרב היה משרידי תלמידי ישיבת 'נובהרדוק')  ביאר הסיבה שהקב"ה 'מוכיח' שוב שאהרן הוא הנבחר, לאחר 'השיעור הקשה' של מיתת קרח ואנשיו, היא ראשית, מפני שאז ההוכחה היתה 'על דרך השלילה' של מיתת אנשים מבני ישראל, וכעת הקב"ה רוצה להוכיח ב'דרך חיובית' שהנה מטה אהרן הוא שפורח כי הוא הראוי. עוד יש לומר, שחז"ל מעידים בכמה מקומות שאהרן ומשה שווים, אף שבנבואה משה היה גדול מאהרן כנלמד בפרשיות הקודמות, ובעיקר ממעשה מרים, הרי שגם לאהרן היתה גדולה מיוחדת והיא האהבה שלו. ובכך מבאר מדוע בברכת כהנים, במטבע הברכה מוזכרת 'קדושתו של אהרן' ולא די 'אשר קדשנו במצוותיו וציונו לברך את עמו ישראל באהבה'. אלא, כשם שיש כח נבואה מיוחד במשה, כך יש קדושה מיוחדת באהרן, פריחת המטה הדומם מבטאת חיוניות זו וקדושה העוברת בירושה לכל כהן...ע"כ עפ"י לוחות אבן.

רמיזת פריחת המטות לתולדות ישראל

בספר ישמח ישראל לרב יעקב חיים סופר זצ"ל (בעהמ"ח כף החיים) מלמד כי תהלוכות חייהם של ישראל, בפריחת המטות רמוזה ואלו דבריו הקדושים: הא דהוציא המטה שלשה מינים פרח, ציץ ושקדים, נראה שבא לרמוז אל שלשה פעמים שנתקרבו הכהנים לעבודה. אחד כשהוקם המשכן, ואחד בבית שני, ואחד לעתיד. זהו שאמר ויוצא פרח – על זמן שהוקם המשכן, שהיא היתה התחלת העבודה בכהנים כמו הפרח שהוא התחלת הפרי, ויצץ ציץ – כנגד מה שחזרו ונתקרבו הכהנים לעבודה בבית שני, והיא לא היתה גאולה שלימה, אלא כמו הציץ שאינו גמר פרי. ויגמול שקדים – כנגד מה שעתידים הכהנים להתקרב לעבודה לעתיד בביאת הגואל, וזו תהיה גאולה שלימה כמו השקדים שהם גמר פרי, כן גאולה העתידה להיות בגמר כל השעבוד אשר אין עוד אחריה כלום...

עוד יש לפרש הטעם שהוציא המטה שלשה מינים הללו פרח ציץ ושקדים, לרמוז אל העתיד, שהגאולה תהיה ע"י שלשה: אליהו הנביא, ומשיח בן יוסף, ומשיח בן דוד, שהם שלשה. וזה שאמר, ויוצא פרח – שהוא התחלת הפרי, רומז אל אליהו הנביא שהוא יבוא תחלה לבשר הגאולה, כמו שכתוב 'הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' וכו'. ויצץ ציץ – רומז אל משיח בן יוסף שהוא יבוא קודם  משיח בן דוד. ויגמול שקדים – רומז אל משיח בן דוד שהוא עיקר וגמר הגאולה, ודוד עבדי נשיא להם לעולם. עכ"ל הישמח ישראל לרב יעקב חיים סופר זלה"ה.    

מזמורי בני קרח ללמדנו מעלת תשובתם והוראתה לישראל

בספר התהלים שנאמרו ע"י עשרה זקנים וכתבם דוד המלך (בבא בתרא י"ד ע"ב) מצינו גם את בני קרח בכמה מזמורים (מ"ב-נ') במזמור מ"ה למנצח על שושנים לבני קורח, מבאר הרב אברהם חיים כהן (נכד הסמ"ע) בספרו ארץ החיים לתהלים (החיד"א מביאו פעמים הרבה בספריו): בני קרח לא מתו ונצולו מן החוֹחִים לאש[9] ומפני שקמו לפני משה רבינו ע"ה ונתנו כבוד לתורה, זכו לרוח הקודש ודברו בשבח התורה ולומדיה. והיו מדמים הת"ח לשושנה (עיין שיר השירים רבה פרק ב' פס' ב') כמו אם רוצים לנגוע בשושנה צריך שמירה יתירה מן החוחים הסובבים אותה, כך הוי מתאבק בעפר רגליהם של ת"ח. והוי זהיר בגחלתן (אבות פ"א משנה ד', פ"ב משנה ט"ו) אל תקרי שוֹשָנִים אלא שְשׁונִים [שבת פ"ח ע"ב]. מה שושנה אית בה י"ג עלין נגד י"ג מכילין דרחמי [פתיחת הזה"ק] כך הת"ח צריך להיות ממולא מחסד ורחמים כמו שאמר בתקונים (הקדמה דף ב' ע"א) על פסוק [משלי ל' כ"ב]  נבל כי ישבע לחם, ר"ל ת"ח שיש בו תורה הנקרא לחם, הוא נבל קמצן אינו עושה צדקה כראוי באומרו שהוא ת"ח ופטור הוא. וגם יש בשושנה ה' 'עלין תקיפין' שיושבות עליהן, הם סוד ה' גבורות, כך צריך להיות הת"ח במה שנוגע לכבוד שמים יהיה קשה כארז. ולכן יש בהתחלת התורה מ'אלקים' קדמאה עד 'אלקים' תניינא י"ג תיבין, ומ'אלקים' תניינא עד 'אלקים' תליתאה ה' תיבין. עכ"ל הארץ החיים זיע"א.     

בספר אביהם של ישראל מאמרים עפ"י תורתו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל, כתב בפרשתנו רעיון נפלא ומרומם. ותורף דבריו: הזכרת שמות בני קרח בי"א מזמורים בתהלים ובמיוחד שיעקב אבינו ביקש שלא יזכר שמו עם קרח, באה ללמדנו כי גדול כוחה של תשובה. קרח בעל כשרון גדול למשיכת אנשים היה, הוא עצמו השתמש בו לרעה, אבל תכונה זו השתמשו בניו לחיוב ועליה. הראשון היה אלקנה שזירז אנשים לעלות למקום המשכן, לשילה. בנו שמואל הנביא סבב מעיר לעיר ללמד תורה ולהכין מלכות בית דוד, בני קרח השתמשו בכשרונם וכח עבודתם בביהמ"ק לשורר ולפתוח לב ישראל לתשובה ולעבודת ה' יתברך. בגמרא (מגילה י"ד ע"א) בני אדם שעומדין ברומו של עולם אלו בני קרח. ע"ד הדרש מבאר הרב, שני הסברים ל'רומו של עולם', האחד מקום המקדש, והשני מעלתם הרוחנית כבעלי תשובה. והמשיך לדרוש תפלת חנה, מוריד שאול ויעל, אלו בניה שבכח תשובתם ושירתם הורו דרך עליה מכל מצב תמיד.

משירת בני קרח למדים שיבת ישראל לארצם

בספרו של הרב ישכר טייכטאל זצ"ל הי"ד משנה שכיר על התורה (נדפס מכת"י תשע"ה ע"י קרן רא"ם ירושלים) ביאר בדרך דרוש נפלאה, צורת יציאת ישראל מהגלות הנלמדת ממזמור בתהלים שנאמר ע"י בני קרח: לַמְנַצֵּ֬חַ׀ לִבְנֵי־קֹ֬רַח מִזְמֽוֹר רָצִ֣יתָ ה' אַרְצֶ֑ךָ שַׁ֝֗בְתָּ [שבות] יַעֲקֹֽב (תהלים פ"ה א'-ב').

מפורש במדרש תהילים [שוחר טוב פרק פ"ה] וז"ל: למנצח לבני קרח מזמור וגו' רצית ה' ארצך", אמרו בני קרח עד מתי אתה אומר "שובו בנים שובבים" [ירמיהו ג, ד], והם אומרים לך שוב אתה תחילה, שנאמר "שובה ה' עד מתי והנחם" [תהלים צ, יג], ואתה אומר - לא כי אלא ישראל תחילה. לא אתה תשוב לעצמך ולא אנו נשוב לעצמנו, אלא שניהם כאחת, שנאמר: "שבת שבות יעקב שובנו אלקי ישענו", עכ"ד המדרש.

והיינו שיעקב ישוב גם אלקינו ישוב ויהיו שניהם כאחת. ומדהביא המדרש טענותיהם של כנסת ישראל וקב"ה, וגם השוואת בני קרח על קרא ד"רצית ה' ארצך" וכו', משמע בהדיא, דבשובנו אל ארץ ישראל בודאי נקיים ה"שובו אלי" דקאמר לנו הקדוש ברוך הוא.

ואם כי במדרש מבואר, דבני קרח עשו פשרה בינינו ובין הקדוש ברוך הוא, דלא הוא יעשה ההתחלה וגם אנו לא נעשה תחילה, אלא שנינו כאחת, מ"מ ראיתי בספר "תפארת הגרשוני" לרבנו ר' גרשון ממיץ חברו של הש"ך ז"ל, שכתב, דמ"מ אנו צריכים לעשות ההתחלה, דאם ה' יתברך יעשה ההתחלה אין אנו יכולים לכוון הרגע ולהתחיל ג"כ בפעם הזאת כדי שיהיה שניהם כאחת, משא"כ אם אנו נתחיל תחילה, ה' יתברך שפיר יכול לכוון להתחיל ג"כ בשעה הזאת [עיין שם בפרשת וזאת הברכה].

ובזה פרשתי מאמר הנביא "ישיש עליך אלקיך כמשוש חתן על כלה" [ישעיהו סב, ב]. דלמה דימה שמחתינו דבעתיד לשמחת חתן וכלה דוקא, ולהנ"ל, אתי שפיר. דידוע, דאחר שהתחילה הכלה לילך לחופה מכריז השמש: 'לקראת כלה', היינו שהחתן ילך לקראתה, וכן עוד נוהגין כעת אצל חסידים ואנשי מעשה. וקאמר הנביא, דכן יהיה ג"כ בינינו ובין אבינו שבשמים, שאחר שנתחיל לשוב לארץ ישראל יכריז משה רבנו שהוא הסרסור בינינו ובין ה' יתברך: 'לקראת כלה', ואז יבא לקראתינו ה' יתברך ויגמור עלינו לטובה[10].

 

 

בלועי קרח באגדות רבב"ח[11]

בפרשתנו אחת מאגדות רבב"ח המפורסמות בהסתרתן (שני הפכים בנושא אחד...). מבקש להסיר המסוה ולגלות מעט זהרורי אורה מאגדה זו. לגילוי הר"ז-או"ר אצעד בהארותיהם של גדולי הדורות בסוגיה זו. ראשית דברינו בהבאת טיפי טיפין מעולם האגדה בכלל.  ברצוננו להדגיש שלא נלך שולל אחר משמעות המילה 'אגדה' בלשון המדוברת כיום,  שמשמעותה ספור דמיוני!

נפתח דברינו עפ"י אנציקלופדיה תלמודית בערך 'אגדה' (ח"א טור קכ"ט-קל"ב, ומקורותיהם) בתחילת הערך הגדרה: מהותה - האגדה היא חלק מחלקי התורה שבע"פ: דברי תורה כולם כאחת, מקרא ומשנה הלכות ואגדות (ספרי האזינו). ואמרו משנה משולשת, תלמוד הלכות ואגדות (תנחומא יתרו י'). וכולם נאמרו למשה מסיני, וניתנה מן השמים כשאר תושבע"פ (שו"ת הרדב"ז ח"ד רל"ב)...הוראת השם [אגדה, לשון המשכה] ...ויגד משה, דברים שמושכין לבו של אדם כאגדה (שבת פ"ז ע"א). עכ"ל האנציקלופדיה תלמודית.

מהחיבורים החשובים ביותר בתחום האגדה הוא חיבור-ליקוט העין יעקב שנעשה ע"י הרב יעקב בן שלמה בן חביב שהיה ממגורשי ספרד וסבל ענויים קשים ביותר מתחת ידה של האנקוויזציה הארורה. לאחר הגירוש עבר לשאלוניקי שביוון (ולא לירושלים כפי שדחה זאת החיד"א בספרו שם הגדולים) שם חיבר ביאור לטור או"ח ויו"ד ולעת זקנתו חיבר את חבורו שהקנה לו תהלת עולם בעולמה של תורה - עין יעקב. מטרתו עפ"י הקדמתו: ... להבין אמרי בינה, מעקרי ושרשי האמונה, וגם דרכי התשובה בהם עולים ונושעים תשועת עולמים...להשיג קנין כל תכונה זכה וברה וכל מדה טובה, מתוקה לנפש ועריבה...בהמשך דבריו כותב כי רצה לברר ולבאר את החלק האגדי שבש"ס, ושרובם לא כתבם רבינו הגדול הרי"ף. נוסף לליקוט הוא כתב פירוש לאגדות הש"ס שנקרא בשם 'הכותב' ונמצא בדפוסי העין יעקב. בתחילת המהדורה המודפסת כיום הובאו כמה מאמרי יסוד בהבנת עולם האגדה ודרכי למודה של גדולי עולם ביניהם רבינו אברהם בן הרמב"ם, השל"ה הקדוש, הרמח"ל הצל"ח והמהר"ל בספרו באר הגולה'. בדורותינו התפרסם רבינו יוסף חיים בספרו בן יהוידע על אגדות הש"ס. אולי יזכנו ה' יתברך ובעתיד נפרוש גליונות אור עפ"י הקדמות אלו. (נערך עפ"י הקדמת עין יעקב המבואר לרב חיים יוסף ולדמן זצ"ל ירושלים תשנ"ה).

בבבא בתרא מצויות כמה דרשות הידועות בהעלמן – אגדות רבה בר בר חנה בתחילת פרק חמישי, המוכר את הספינה (דף ע"ג ע"א). האגדה הנוגעת לפרשתנו שעליה מעט נרחיב את הדברים היא האגדה הבאה. תחילתה רבה בר בר חנה פוגש סוחר ישמעאלי שמראה לו כמה דברים. אח"כ א"ל [הסוחר הישמעאלי]: תא אחוי לך בלועי דקרח. חזאי תרי ביזעי והוו קא מפקי קוטרא, שקל גבבא דעמרא ואמשינה במיא ודעציתה בראשה דרומחא ועייליה התם, וכי אפיק הוה איחרך איחרוכי. אמר לי: אצית מאי שמעת, ושמעית דהוו אמרין: משה ותורתו אמת והן בדאין. אמר לי: כל תלתין יומי מהדר להו גיהנם להכא כבשר בקלחת, ואמרי הכי: משה ותורתו אמת והן בדאין. עכ"ל הגמרא.

ביאור עפ"י ש"ס המאור: בוא ואראה לך היכן עדת קרח בלועים באדמה. ראיתי שני בקעים ויצא משם עשן. נטל הסוחר הישמעאלי גיזת צמר והניחה במים, נעץ אותה בראש הרומח והכניסה למקום הבקעים. כאשר הוציאה, היתה הגיזה שרופה אעפ"י שהיתה שרויה במים, מפני שהגיהנם מצוי שם. אמר לו הסוחר, הסכת ושמע, מה אתה שומע? ענה לו כי שומע שהם אומרים משה אמת ותורתו אמת, והם עדת קרח – שקרנים. הוסיף וסיפר לו הסוחר הישמעאלי כי בכל ראש חודש, מחזיר אותם הגיהנם לכאן כמו בשר בקלחת שהופכים אותו בקדירה כדי שיתבשל, והם אומרים כך, משה אמת ותורתו אמת והם בדאים. ע"כ ביאור פשט דברי הגמרא.

תחילת האגדה הזאת היא התהלכותו של רבב"ח במדבר שם פגש את סוחר הישמעאלי. מבאר המהרש"א (בתיאור הפגישה עם הסוחר הישמעאלי) ההתהלכות במדבר היא בדרך ההתבודדות, וה'סוחר' הוא לפי הנמשל חכם בחכמת התורה, ולפי המשל הוא חכם בחכמת הטבע...וכן המהר"ל בחידושי אגדות (ב"ב שם ד"ה וכמו שביאר רבב"ח) הסוחר זהו כינוי ל'כח המשיג לפי שהוא בעל משא ומתן בדברי חכמה עד שיקנה הדברים שהם בחוץ אליו, כי החכמה הוא קנין בכל מקום כדכתיב 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו' ואמרו חכמים (קדושין ל"ב ע"ב) מפני שיבה תקום והדרת פני זקן, אין זקן אלא שקנה חכמה, ולכך נקרא זק"ן – ז"ה קנ"ה, ומפני זה נקרא כח המשיג והקונה חכמה בשם הסוחר המחזיר אחר קנין דברים להביא את הדברים אל עצם נפש המקבל, וכן קראו השכל, שכל נקנה. וא"כ כח המשיג נקרא 'קונה'...

ואת ענין בלועי קרח מבאר המהר"ל שם בהמשך: התחלת יסוד הגיהנם הוא נמשך מן השניות, ודבר זה ביארו חכמים בחכמתם במה שאמרו כי לכך לא נאמר 'כי טוב' ביום השני של בריאת העולם שבו נברא הגיהנם אין בו השלימות, שאילו היה בו שלימות לא באו שם הרשעים שאינם שלימים בעצמם. [כאן המהר"ל עובר להעמיק במשמעות המספרית כדרכו בקודש ולא נביא מדבריו אלו] אח"כ מסביר שלכן ראה שני בקעים, שה'שנים' מלמדים על התחלת הדבר שאין בו שלימות. מדגיש המהר"ל בדבריו: ואין הדברים האלו גשמיים כלל רק הכל מושכל...[הטעם שהיה מגיע להם הגיהנם יותר מכל יורדי שאולה] מפני שהיו חולקים על התורה שהוא השכל האמיתי המחוייב, ולכך היה עונשם שהיו נבלעים בארץ...לכך ראוי להם ההעדר לגמרי כי התורה היא מציאות מחוייב, והגיהנם העדר גמור. עכ"ל המהר"ל.

[יש לדעת כי במהר"ל מושג ה'שכל' אינו המושג האינטלקטואלי כפי הרווח בעולם, אלא במשמעות רוחנית, ולמהר"ל יש 'מילון' ומערכת מושגים עצמאית שיש ללומדה כדי להבין דבריו, יה"ר שיהיה חלקי עם המבינים ומעמיקים בדבריו הקדושים]

בביאור אגדות הש"ס לרב אליהו שיק עין אליהו מבאר כי שני יסודות בעבודת ה' יש, תורה ועבודה. משה היה בחינת 'תורה' ואהרן בחינת 'עבודה' וקרח שכיחש בהם הפגם שלו גרם ליציאת העשן שמרמז על דבר לא טוב, כמבואר בהמשך הגמרא עשן בחופה למה, שכל מי שעיניו צרות בת"ח בעוה"ז עיניו מתמלאות עשן לעוה"ב. הצמר שהוזכר במעשה, הוא לפי שביאר שם רמז לנפש שדומה לשיער עפ"י דניאל ז' ועתיק יומין יתיב וגו' ושער ראשה כעמר [צמר] נקי, והנפש חלק אלוק ממעל. והוציאה מהמים דהיינו מן התורה שנמשלה למים...ע"כ מדבריו.

נגענו נגיעה מעטה וזעירה בראשו שרביטו של המלך, בכתרה של תורה וסתריה. נציין שישנם ספרים נוספים שנתחברו במיוחד על אגדות אלו, מהם: מעשה רב לרב משה בנימין מבגדאד ע"ד הפרד"ס,  חלק גדול ממנו מושתת על יסודות תורת פנים של האר"י ז"ל. (הוצאת אהבת שלום מהדורת צלום מלפני כמאתים ושבעים שנה). בשנים אחרונות נדפס מבחר פירושים לאגדות אלו בשם אגדתא דבי רב, בו שלשה פירושים המובאים בשלימותם (רפדוני בתפוחים לרב אליקים געץ הילדסהיים, לבנימין אמר לרב בנימין וולף מבוסקוביץ, צפנת פענח לרבי אליהו גוטמכר מגריידיץ) כמו כן ישנו ביאור של הגר"א לחלק מאגדות אלו (לצערי לאגדת 'בלועי קרח' לא מצאתי וכמובן לא הבאתי. מהדורה מיוחדת וטובה היא 'פירוש על כמה אגדות' מהגר"א, המהדיר הרב אהרן פלדמן שליט"א). כמו"כ במאמרי הראי"ה ישנו ביאור נרחב לכל מערכת האגדות הזו.

מתוך תפלה לבורא עולם שנזכה ללמוד ולדבוק בנותן התורה בקדושה ובטהרה, ונזכה לעשות רצונו כרצונו.      



[1] הלימוד בגליון לקיים מצות בוראי יתברך, ולעילוי נשמות אבי מורי אוד מוצל מאש ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה, אמי חוה בת ר יהודה הכ"מ, חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה), אשתו זהבה בת רבקה ובנם יצחק משה ז"ל.

ולעילוי נשמות סבי יהודה ב"ר נחום הי"ד וסבתי לאה בת ר' יום טוב הי"ד, שנספו על קדוש ה' באושויץ בכ"ז בסיון תש"ד.

[2] מדרש פליאה נדפס כספר לראשונה בוורשה תרנ"ה מעוטר בביאור מלוקט בשם 'בינת נבונים'. בשנים האחרונות נדפס מחדש בשני כרכים. איני נכנס במסגרת זו לדון בסמכותו ובמקוריותו. עכ"פ יש בו לקט מעניין מאוד של דברי דרוש מעוטרים בביאורים מוסריים דרשניים יפים כשלעצמם. אציין כי בתורת משה לחתם סופר בפרשתנו, ביאר מדרש זה עצמו. אוסיף ואומר קיים ספר קדמון ומוסמך בשם זה והוא למעשה 'ספר הקנה' או חלק ממנו.   

[3] אוקיר טובה ותודה לרעי הרב יעקב מורלי הי"ו (מאנשי תל ציון) שהראה לי דברי הריטב"א החשובים כל כך הללו, וכה יפה וחשוב לאומרם בסוגיה זו של מחלוקת.

[4]  כאותה ששנינו [סוכה פ"ב משנה ז']: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית, בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין. אמרו בית הלל לבית שמאי: לא כך היה מעשה שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל...

[5] רבי יהודה בן עטר (תט"ו-תצ"ג) נולד בפאס שבמרוקו. רבי חיים בן עטר המפורסם בכל קהלות ישראל ע"ש ספרו 'אור החיים' עה"ת הינו ענף אחר מאותה שושלת פאר, שהתגוררה גם במקום שונה לגמרי בעיר סאלי. עם זאת מוצאים אנו הסכמה שכתב הרב יהודה בן עטר לרב חיים בן עטר לספרו חפץ ה', ללמדך על גדלות מחברנו. רבי יהודה למד אצל רבי וידאל הצרפתי ורבי מנחם סירירו, משפחות מיוחסות אלו שבמרוקו, ענפיהם משתרגים אל על שבעה דורות מדורו של רבי יהודה בן עטר, הוא עצמו נהיה ראש שושלת ששימש ברבנות ובדיינות. מתוך שימת לב שבמקומות אלו תפקידים אלו עברו בירושה, נבין גדלותו שהיתה ידועה לחכמי ורבני דורו שהניחו כתר תורה על ראשו. בשם הגדולים לחיד"א כתב בערכו (מערכת גדולים אות י':... הרב הגדול והקדוש אב"ד ור"מ בעיר פיס. חיבר פירוש למדרש רבה בכת"י [נראה שכונתו לספרנו מנחת יהודה, שסובב הולך בכל פרשה לבאר מדברי המדרש רבה. נדפס לראשונה במכנאס שנת ת"ש] ושמעתי מרב אחד הי"ו שהוא סולת נקיה. והרב ז"ל היה מלומד בנסים וכמה נפלאות, אזני תשמענה שאירעו לו הן בעודנו חי וגם אחר פטירתו, הן למתפלל על מצבתו...ושמעתי מפי רבנן קדישי חכמי המערב כי היה איש אלקים קדוש ולא נהנה בכבוד תורה, ולא קיבל הספקה מהקהל...עכ"ל החיד"א.

על דברים אלו כתב הרה"ג הרב יעקב משה הלל שליט"א, שתחת עיניו הפקוחות בקדושה, הספר יצא לאור בשנית ברוב פאר והדר ע"י חברת אהבת שלום (ירושלים תש"ס) מתוך השוואה לכמה כת"י, וביניהם לכתיבת יד המחבר עצמו, ואלו דבריו: וקצרנותו ודייקנותו של ג"ע [גאון עוזנו] החיד"א הם ידועים, ומזה יבין כל חכם במי הדברים אמורים.

 

[6] מליצה עפ"י הכתוב (מלכים-א ז' כ"ו) אלפים בת יכיל. מבאר המצודות: בת – מדת הלח, והיא שיעור ג' סאין. מדובר על ה'ים של שלמה' בבית המקדש, שהכיל שיעור של מאה וחמישים מקואות (!) זהו נפח עצום בגדלו, וכאן השתמש במליצה של גודל זה, על מנת להראות כמה חשיבות גודל מעלת השלום וגנות המחלוקת יותר מ'שיעור' ה'ים של שלמה'.

[7] רבי פינחס הלוי הורוויץ רב ואב"ד דקהילת פרנקפורט, (אחיו רבי שמעלק'ה מניקלשבורג היה מגדולי החסידות בדורו). חיבורו הפלאה כולל בתוכו חידושי ש"ס, חיבור גדול עה"ת המכונה גם 'פנים יפות' בשנת תשע"ב יצא חלק נוסף עה"ת מכת"י שלא נדפס עדנה. חיבורו נקרא 'הפלאה' כפי שכתב בעצמו: כי הוא נאות לו לעצם הכוונה, כי הפלאה היא לשון פירוש ובירור, כתרגומו וכפירוש רש"י בפרשת נשא 'כי יפליא' כי יפריש, וכמו שאמרו חז"ל, לא נתנה נזירות אלא להפלאה, והוא לפרש בבירור. כי זה כל כוונתי לברר ולפרש את דברי חז"ל וזה יגיעתי תמיד כל הימים. גם יש בלשון הזה זכרון לחכמים הראשונים אשר נאמר בסילוקן 'הפלאה'. וזכרון לבית המקדש שמשם יצאה תורה שנאמר בה ג"כ הפלאה... 

[8] הרב משה בנימין מבגדאד תולדותיו לוטים בערפל. ספר זה נדפס לראשונה בקושטנדינא תצ"ו, לפני כמאתים ושבעים שנה. הספר ממנו הובאו הדברים הוא מהדורת צילום של הדפוס הראשון, שיצאה לאור ע"י חברת אהבת שלום ירושלים תשמ"ב. התולדות שיבואו לקמן מבוססים על המבוא במהדורה זו ובעיקר על תולדות מורחבים שנדפסו בקובץ מן הגנזים ח"ח שיצאה ע"י הוצאה הנ"ל תשע"ז.

היה בעל יסורים, בהקדמתו לספרו שערי ירושלים (ביאור דברי נבואות הנחמה מקצת על דרך הפשט ורובו ע"ד הסוד. עפ"י רישום אוצר כת"י, נמצא בכת"י אצל משפחת ששון) כותב: ובהיות שבעוה"ר גברה עלי יד ה', ומתו כל נפשות ביתי במגפה ואוותר אני לבדי, עלה בדעתי לילך ולשכון כבוד בירושלים תוב"ב ולא אסתייע מלתא...לכן עלה בדעתי לתת נפשי רוחי וכל רעיוני לבבי לעיין בנסתרות ולחבר מעט ספר כדי שיהיה לי לזכרון הן מחמת זכרון ירושלים תוב"ב והן מחמת הבנים...עכ"ל המחבר.

הספר ממנו הובאו הדברים לעיל מעשה רב הינו פירוש על אגדות רבב"ח (ב"ב ע"ג-ע"ד) ע"ד הפרד"ס, בהקדמתו שם כתב: ...להודיע שאעפ"י שהם נראים מעשיות בעלמא, מ"מ כח עצום ורב יש להם שהם מדברים למטה וכוונתם ברזין דלעילא מלין לצד עילאה ברזא דזהר העליון שכולל שם מ"ה וש"ע נהורין כחושבן שם הספר, ולכן קראתיו מעשה רב. עכ"ל. ספר נוסף שלו שנחשב כאבוד תפלה למשה, נמצא לאחרונה. הספר עוסק בביאור אחד עשר פרקים מתהלים (צ'-ק'), תפלת חנה, תפלת חזקיהו (מודפסת בספר מן הגנזים הנ"ל) ועוד. הפירוש הוא כפול על דרך הפשט ועל דרך הסוד. הספר והמאמר נערך ע"י שאול רגב הי"ו, ונדפס ע"י חברת אהבת שלום, ירושלים תשע"ט.

[9]  בהערת המלבה"ד הפנה למדרש שוחר טוב לפרקנו וזו לשונו: למנצח על שושנים לבני קרח משכיל שיר ידידות. זה שאמר הכתוב (שיר השירים ו' ב') דודי ירד לגנו, אלו בני קרח ולא היו ניכרים, וכל מי שרואה אותן אומר קוצים הם. למה שהיו עם הקוצים. ומה דרכם של קוצים, לאש, שנאמר (ישעיה ל"ג י"ב) קוצים כסוחים באש יִצַתוּ....ובני קרח שהיו שושנים, נלקטו מבין הקוצים שלא יאכלו עמהם, וקפץ הקב"ה עליהם והצילם. משל למלך שנכנס למדינה, ובאו בני המדינה לעשות לו עטרה של זהב מקובעת באבנים טובות ומרגליות. יצאו ואמרו להם, אין המלך מבקש עטרה של זהב, יש כאן שושנים. מיד שמחו בני המדינה. כך קרח ועדתו אומרים, מבקש הקב"ה מחתות של זהב. ואמר להם הקב"ה 'לי הכסף ולי הזהב' (חגי ב' ח') ואפילו הקטורת 'קטורת תועבה היא לי' (ישעיהו א' י"ג). ומה אני מבקש, [עטרה] של שושנים. אמרו בני קרח אנו שושנים, אמר להם הקב"ה, נצחתם. הוי – למנצח על שושנים שיר ידידות. עכ"ל השוחר טוב.

[10] לאחר כותבי זאת הסתכלתי בספרו המפורסם אם הבנים שמחה, ואכן שמחתי למצוא אותו רעיון מופלא בפתיחת הספר בהסכמות שהביא  לספרו של הרב צבי קלישר דרישת ציון. הסיבה שהביא בראש ספרו את ההסכמות לספר אחר היא כפי שכתב וזלה"ק: ...[שהרב צבי קלישר] שהיה ראש המתעוררים על בנין הארץ, ועל דבר זה חיבר ספרו זה. וספר זה בא לידי, פה עיר הבירה, אחר שכבר גמרתי ספרי, ובהרבה דברים זכיתי לכוון לדעתו, ומשנה לא זזה ממקומה. ויען שהלכתי בעקבותיו, ידעתי בטח שאילו הגאונים והקדושים הנ"ל בחיים, היו נותנים מהודם עלי והיו מסכימים ג"כ לספרי, ע"כ אני לוקח הסכמתם שבספר הנ"ל גם על ספרי...עכ"ל הרב טייכטאל בהבאת ההסכמות בתחילת ספרו אם הבנים שמחה. (יסוד הרעיון נמצא בהסכמת הרב אליהו גוטמכר לספר דרישת ציון, בצורה שונה הדומה מאוד לפירושו כאן בגליון, הביא בספר עצמו בפרק שני אות ח').

להזכירנו שמדובר בגדול עולם שיצא שמו בעולם ההלכה בספרו שו"ת משנה שכיר, בשנים שקדמו לשנות האפילה והזעם של השואה. וספרו זה אם הבנים שמחה, נכתב בעצומה של השואה (נדפס בהונגריה תש"ג בשעה שרוב יהודי אירופה כבר הושמדו ע"י הנאצים ימ"ש).

[11] המאמר נערך ונכתב לעלון 'מבי מדרשא' תמוז תשע"ז ע"י קהילת 'אבי עזרי' תל ציון. תשוח"ח לעורך הרב אברהם דיסקין שליט"א, שבזכות שקידתו בעריכת העלון נערך מאמר זה.

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן


חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע