פרשת השבוע חוקת

נכתב על ידי אלון, 1/7/2019

 "זאת חוקת התורה... ויקחו אליך פרה אדומה תמימה..." (יט, ב)


תמימות היא לידע שדרכי ה' יתברך אין להבין, וממילא אין לו לאדם אלא לעשות את מה שהוא מצווה, ולא עליו מוטל לחקור לדרוש להבין הכל. אלא מה שמבין מבין ומה שלא מבין לא מבין, ולא יהרהר אחר מידותיו יתברך (יד יחזקאל).

להקדים את האמונה לשכל

באמת קשה להבין את המצווה של פרה אדומה. שורפים פרה אדומה ומשתמשים באפר שלה לטהר טמאים וכמו שהיא מטהרת טמאים, כך היא מטמאת טהורים. מובן? כי לא המת מטמא ולא המים מטהרים, זה הכל הקב"ה. העיקר בעולם הזה זה האמונה הקדושה. כל התורה והמצוות, כדי להביא אותנו אל האמונה כמו שכתוב "כל מצוותיך אמונה" (תהילים קי"ט). אמונה שאין שום מציאות בלי ה' יתברך. שבכל מה שקורה לנו , שם ה' נמצא. שהכל מאיתו יתברך והכל לטובה.

לא הכל מובן בחיים. המציאות שלנו מלאה קושיות סתירות ותהיות. עולם לשון נעלם. ה' מגלה לנו טפח ומכסה טפחיים. אפר פרה הוא חוק וחוק זה בלי טעם, בלי הבנה, הקב"ה מנהיג את עולמו מעבר להגיון, ולנו אין סיכוי להבין את המהלכים. מה מצפים מאיתנו? תמימות. "ויקחו אליך פרה אדומה תמימה". פשוט תמימות. לא מבין כלום, רק יודע שהכל מאת ה' והכל לטובה. דרכי ה' נעלמות אבל כולן מובילות אל הסוף הטוב גם אם כל מה שבדרך הוא לא תמיד מובן. מי אמר שכל דבר צריך להבין?

 

אנחנו עושים תוכניות, מתכננים כמה מהלכים קדימה, הכל נראה כל כך טוב, כל כך הגיוני וברגע אחד הכל מתהפך לנו מול העיניים ואנחנו לא מבינים למה. לפעמים מקבלים תשובה מיידית, לפעמים התשובה מתעכבת, ולפעמים אין תשובה. ככה ה' רצה ובודאי טמון פה משהו טוב.

הקב"ה מנהיג את עולמו מעבר להיגיון, ולנו אין הרבה סיכוי להבין, אנחנו אנשים קטנים. קשה לנו למשל לראות איך הצער כאן הוא הכי טוב עבורנו. אבל אפשר להאמין. ולחזור על זה בדיבור, עוד פעם ועוד פעם עד שזה חודר ללב. כל העבודה שלנו בעולם הזה היא לא לנסות להבין, היא לזכור את ה'.

יהודי צריך כל הזמן לשפר ולשכלל את היכולת להתבונן במציאות ולראות בכל מקרה ומקרה את יד ההשגחה, את ידו של הקב"ה. ההצלחה שלנו בחיים זה כמה אנחנו זוכרים את ה', כמה אנחנו זוכרים שהכל ממנו יתברך.

עיקר האמונה שהכל לטובה. וזה הכי קשה, כי זה הכי מתנגש עם השכל. כי אנחנו רואים בחיים דברים קשים, ועוברים בעצמנו דברים קשים, ואם לא נקדים את האמונה לשכל, את האמונה שהכל לטובה, שאין רע בעולם, אז חלילה נפול מהאמונה. ה' רוצה שנתאמץ. נתאמץ להאמין בו. נתאמץ להאמין שהוא לא עושה לנו שום דבר רע בחיים.

 

אנחנו שוכחים שה' הוא כל יכול. אדם מתפלל לה' ותוך כדי התפילה הוא מנסה לחשוב על כל מיני פתרונות לבעיה שלו וחושב שהוא צריך להגיד לה' איך להושיע אותו. ואם הוא לא רואה בשכל שום פתרון, הוא מתייאש מהתפילה כי הוא חושב לעצמו: נכון שה' הוא כל יכול, אבל מה כבר ה' יעשה במצב הזה.

 

אדם זורק את השכל, אז אין סוף לפתרונות שהוא פתאום מאמין שה' יכול להושיע אותו.

 

אני רוצה להתקדש וכמעט לא זז. למה כל כך הרבה זמן אבא? כמה שנים צריכות לעבור עד שמשהו יתחיל לזוז אצלי? מילא בגשמיות, אבל ברוחניות? ביראת שמים? למה כזאת המתנה ארוכה? כי את הקדושה בונים לאט לאט. נדבך אחרי נדבך. כל הפגמים באים אך ורק מדחיקת השעה.

התורה הקדושה בפרשת השבוע מספרת על "הטעות" שטעה כביכול רבן של ישראל משה רבינו כשהכה את הצור, הכאה שהיה בה משהו מדחיקת השעה, אף כי לאף אחד מאיתנו אין שמץ של השגה באותה פרשה עלומה.

אדם יש לו כל הזמן שאיפות להשיג השגות וכל הזמן אומרים לו המתן! אתה לא יכול לקבל מה שאתה רוצה מיד. אתה רוצה? יפה מאד שאתה רוצה, תמתין! חז"ל אומרים "הבא להיטהר אומרים לו המתן!" אי אפשר לקבל בלי הכנות. בלי לבנות כלים. אם אדם יקבל את הדבר בלי הכנות, "בחינם", הוא לא ידע להעריך, הוא יתמלא גאווה.

 

מצוות פרה אדומה היא חוקה, אנחנו לא יודעים את הטעם שלה. האמת היא שכל המצוות הן חוקה, ואפילו שאנחנו יודעים ומבינים איזה טעם למצוות מסויימות, מכל מקום בכל מצוה מונחת כל כך הרבה חוכמה עד שאי אפשר לצמצם ולהבין את הטעם האמיתי שבה, ומה שאנחנו כן מבינים זה טיפה בים כלפי מה שהדורות שלפנינו הבינו ואף הם כנראה לא השיגו את מה שהשיגו קודמיהם. הרי לנו קצת מושג עד כמה גדול עומקה של תורה שהיא בלי גבול ובלי תכלית.

 

על הפרה האדומה אומרת התורה הקדושה בפרשת השבוע "פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום", איך נהפכת הפרה האדומה, אדום זה דינים קשים, לפרה תמימה? איך ממתיקים את הדין? איך מכניעים את הרע? ע"י שמוצאים נקודה טובה, בעצמנו ובאחרים. "אשר אין בה מום" זוהי הנקודה הטובה שהיא אומנם רק נקודה, אך היא בכלל לא קטנה, היא עוצמתית. אדם לומד להסתכל על העולם בעיניים טובות, אדם זוכה לראות את הטוב שיש בשני, ותמיד יש טוב, אז הוא זוכה לגן עדן כבר בעולם הזה. אנחנו באמת לא יכולים לשפוט, אנחנו אף פעם לא רואים את כל התמונה, האדם יראה לעיניים ורק ה' יראה ללבב.

העין הטובה היא זאת שתוביל אותנו לחיים טובים ומאושרים וכל פעם שקורה משהו לא טוב, אז נבין שזה בעצם נובע מהעין הלא טובה שלנו, שהסתכלנו לא טוב על העניינים, וצריך אז ללכת קצת הצידה ולהרהר, לחשוב, מה בעצם קרה פה עד שנגיע למסקנה שהכל תלוי בעיניים שלנו. מסופר על דין תורה שבא לפני הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, וכך היה: נהג הסעות שמסיע ילדים לתלמוד תורה, היה לו מלווה שהיה מעלה ומוריד את הילדים ושומר עליהם בזמן הנסיעה ומדי פעם התפתח ביניהם ויכוח מי יפתח את דלת הטנדר כדי שהילדים ירדו לתלמוד תורה, עד שבאו אל הרב לשטוח טענותיהם. התפלא הרב ואמר: עוד לא ראיתי מימי ויכוח כשפותחים את ארון הקודש, שאחד יאמר לחברו קשה לי לפתוח, תפתח אתה! אלא להיפך מתווכחים מי יזכה לפתוח, ולכם הרי יש כאן זכות לפתוח את הדלת לילדי תשב"ר שיזכו ללמוד תורה, והרי זה כפתיחת ארון הקודש! אחרי ששמעו את הסתכלות הרב על הענין, הסתיים הויכוח ועשו זאת בשמחה.

תפילה זה דבר שכל הזמן צריך לחזק. כי אנחנו נחלשים. כי יש הסתרה על עבודת התפילה. וגם אם טרם הגיעה הישועה, הכוח של התפילה הוא כל כך גדול, שהוא מסוגל לרפא את הנפש, להרגיע את הכאב. אנחנו צריכים לדעת כי גם אם לא נענינו, התפילות שלנו לא הולכות לאיבוד. כל תפילה, כל תחינה ובקשה נאגרות בבית גנזיו של הקב"ה וסופן לשאת פרי ביום מן הימים. ה' יתברך, אבינו האוהב אותנו עד אין סוף ישתמש בודאי בתפילות הללו בכדי להשפיע עלינו ברכה והצלחה בזמן בו נהיה זקוקים להן בדחיפות. מי יודע כמה אסונות וצרות נחסכו מעם ישראל, וכמה אסונות וצרות נחסכו מכל אחד בפרטיות, בשל כל אותן תפילות אבודות לכאורה, אותן תפילות אשר בעליהן סבורים כי לא התקבלו, את זאת לא נדע, אולם בדבר אחד אנחנו יכולים להיות משוכנעים, כי בלי ספק תפילה אינה חוזרת ריקם.

צריך כל הזמן להתחזק ברצונות ובתפילות. הקב"ה הוא כל יכול, שום דבר לא קשה לו, צריכים רק להתפלל ועוד פעם להתפלל. הקב"ה לא רוצה שנרים ידיים. הוא רוצה שנתעקש בתפילות, כמו לאה אמנו, ששמעה איך כולם אומרים "הגדולה לגדול" שזה הכוונה אליה ולעשיו הרשע, והיא לא מרימה ידיים. היא בוכה, ובוכה, ובסוף, כנגד כל הסיכויים, היא זוכה להיות אמא של מלכות בית דוד ומלך המשיח. והכל בכוח הדמעה היהודית שלא פסקה. רצונות ותפילות בלי סוף.

כשילד רוצה מתנה, הוא בוכה ובוכה עד שמקבל. הילד לא לוקח בחשבון אם לאבא יש כסף, ומהיכן ישיג את הכסף, הוא יודע דבר אחד, שהוא מוכרח חפץ זה והוא בוכה עד שהאבא בסופו של דבר נעתר לבקשה. כך אנו, בניו של הקב"ה. הקב"ה לא רוצה שירימו ידיים, הוא רוצה שימשיכו לבקש, לא מתוך תביעה, לא כמתעקש, כמגיע לי, אלא מתוך הכנעה אמיתית, וראינו כבר אנשים שברגע אחד נבנה עולמם.

צריך להתחזק בכוח של התפילות כי יש פה הסתרה גדולה. רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, רבה של ירושלים, כשחש בשנתו האחרונה לחייו כי חולשתו מתגברת עליו, נשא עיניו למרום והתפלל: "רבונו של עולם! את כל היסורים שנתת לי קיבלתי באהבה, ומוכן אני גם להבא להמשיך לקבלם. רק דבר אחד אל תייסרני: אנא, עזור לי שלא אזדקק לכך שהבריות ישרתוני, כי מעולם לא הטרחתי אחרים למעני". ואמנם שעה ה' לתפילתו, וכמעט עד יומו האחרון עשה את כל צרכיו בעצמו ולא נזקק לעזרת אחרים. ומסופר על אחד מתלמידיו הקרובים של רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, שהשתפך לפני הרב והשיח את לבו על מכאוביו ועל סבלו. אמר לו רבי שלמה זלמן בקול רך ובחיבה: "דע לך, תלמידי היקר, כי מעולם לא פרטתי את צרותי ואת תחלואיי בפני בן אדם. כל אימת שכאב לי משהו, כשהפריע לי דבר מה, הייתי עומד ומתפלל לפני הקב"ה ומבקש ממנו שייטיב עמי ברוב חסדיו.

 

אתה רוצה את התורה? צריך מסירות נפש. "זאת התורה אדם כי ימות באוהל" (יט,יד). אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. הקב"ה לא רוצה מצליחנים, הוא רוצה אנשים שמתמידים, שמתעקשים, שלא מתייאשים, וגם על זה יש הסתרה גדולה. רבנו הקדוש מאד הקפיד על אלו שסוברים שעיקר מעלת הצדיק וההשגות שלו זה בגלל הנשמה הגבוהה שיש לו, הוא אמר שזה לא כך, שהעיקר תלוי במעשים, ביגיעות, בעבודות, וכל אדם בעולם יכול לזכות למדרגה הכי גבוהה, הכל לפי רוב המעשה. ויחד עם זה לא לשכוח שלפעמים יש מי שקונה את עולמו בשעה אחת. כמו בסיפור הבא:

שברי מילים, שברי לבבות

נולדתי לזוג הורים מתחזקים. הם נתנו לנו חינוך טוב עם המון חום ואהבה. כשהיתי כבן שש נסעתי עם אבי באוטובוס, ולפתע עלה עליו איש עם מסיכה מפחידה, ובלי  להתבלבל התיישב מולנו. קשה להסביר כמה נבהלתי. כל כך נבהלתי, שאפילו לא השמעתי קול. אבי לא חשב שמשהו קורה לי. אני זוכר את הדקות הארוכות שהייתי קפוא בלי יכולת להביע את פחדיי, וכשירדנו, אבי שאל אותי: "מה קורה?" ואני לא עניתי. לקח לו מספר שניות להבין שאני לא סתם לא עונה. הוא החל לנסות לדובב אותי, אני פשוט הפסקתי לדבר. לקח  מספר שבועות עד שבכלל התחלתי להוציא הגה מהפה, וכשעשיתי זאת, התברר להוריי כי הבן שלהם אמנם מדבר, אבל סובל מגמגום כבד.

אם בתחילה חשבו שזה יעבור כמו שהשתיקה עברה – הם טעו. בכל ילדותי סבלתי מגמגום כבד. לא יכולתי לומר משפט אחד בצורה משולמת. לדבר לפני ציבור לא היה אופציה, וכשהגעתי למצוות, היה ברור לכולם שאין מצב שאקרא את הפרשה או שאהיה חזן. בשלב מסוים הלכתי עם אמי לקלינאית תקשורת, אישה מיוחדת בשם תמר ברגר, שהיתה אחת המיוחדות בתחום. מדי שבוע הגעתי עם אמי, והטיפול החל לסייע לי להתגבר על הגמגום בדרכים יצירתיות. הרגשתי שאני מתקדם, אם כי לאט לאט.

 

סיימתי את לימודיי בבית הספר ונכנסתי לישיבה קטנה. ואז הופיע בחיי גורם, שהחזיר הכל למצב הקודם ואף החמיר אותו. היה זה ילד בשם מאיר (שם בדוי). כבר בשבוע הראשון בישיבה הוא קלט את פגם הדיבור שלי  והחל לחקות אותי. הוא היה שם כדי להלבין את פניי, כדי לשפוך את דמי, כדי לחקות אותי וכדי להפוך את הגמגום שלי למשהו מצחיק ומבדר ומשונה מכפי שהוא. הוא היה מחקה אותי בשם המשפחה שלי, שתמיד הייתי נתקע בו, היה נעמד בפתח חדר האוכל וצועק בקול שלא ניתן לפספס "משה כו כו כו הן" (שם בדוי, הבאתי שם נפוץ למען הדוגמא) והגמגום שלי, שכבר השתפר בעשרות אחוזים, נסוג לאחור והחמיר. הרגשתי שאני עומד מול אויב אכזר שאינו מניח לנפשי. קשה להבין כמה שנאתי אותו. בחדר האוכל, בפנימייה, בכל מקום היה צורח מקצה העולם עד קצהו: "משה כו.. כו... הן" ולבי היה מתרסק לרסיסים פעם אחר פעם.

 

כשהגעתי לשיעור ג', אמרה קלינאית התקשורת לאמי שאני צריך להיות חזן בתפילה. מובן שהתנגדתי. "אני לא יכול", אמרתי לאמי. "איך אוכל להיות חזן אם אני נתקע בכל שורה?" היא אמרה לאמי: "אני מציעה שתלכו לכותל, זה מקום שאיש אינו מכיר אותו, ושם תעקבו איפה הוא נתקע ואחר כך הוא יעבוד על זה". עשינו כדבריה. הלכנו לכותל, התחלתי להתפלל לפני העמוד, סמוך לעזרת הנשים בעוד קלינאית התקשורת נמצאת בצדה האחר של המחיצה ורושמת בפנקס היכן אני נתקע. נתקעתי די הרבה. סיימתי את התפילה כשכולי שטוף זעה, עם אבן ענקית בתוך הלב, חשתי שאני חייב לזעוק לבורא עולם על מצבי ופתאום שאגתי בקול: "רבונו של עולם, תן לו להרגיש את מה שאני עובר!!!" היום אני יודע שלמרות הצער והכאב שמאיר גרם לי, לא הייתי צריך להתפלל כך, אולם אז, במצבי הקשה, הדברים היו חזקים ממני ולא יכולתי לשלוט ברוחי.

סיימנו את שלוש השנים של הישיבה. מכל חברי השיעור אני הייתי זה שהתקבל לישיבה הטובה מכולם, בעוד מאיר התקבל, יחד עם עוד חבר, לישיבה פחות טובה. יומיים בדיוק לאחר תחילת הלימודים בישיבה הגדולה, מתקשר אליי חברי מהישיבה הקטנה, זה שנכנס יחד עם מאיר לישיבה אחרת, ואומר לי: "אתה לא תאמין מה קרה". "מה קרה"? "מאיר התחיל לגמגם", הוא אמר לי. טרקתי את הטלפון. הבנתי שמאיר גייס חבר נוסף כדי לצחוק עליי. הוא שוב התקשר. "איני עובד עליך, הוא באמת החל לגמגם". האמת, גם אם קצת האמנתי לו, לא רציתי לשמוע על זה. לא התאים לי לחשוב כעת על מאיר או על כל מה שקשור בעבר שלי. האמת, ברגע שנכנסתי לישיבה גדולה קיבלתי כוחות גדולים. גם רוחנית, גם לימודית, ותתפלא, גם חברתית. בשיעור מעליי היו שני בחורים שסבלו מגמגום כבד פי כמה משלי, ואני פשוט התחלתי ללמד אותם איך למשוך את המילה כמו מסטיק, איך לנגן את המילים, איך לעצור ולנשום אויר. בעצם הפכתי לקלינאי תקשורת שלהם והייתי גאה בכל. שבועיים לאחר שהגעתי לישיבה, מודיעים לי: "יש כאן איזה ראש ישיבה שמחפש אותך" היה זה ראש הישיבה שבה למד מאיר, הבחור שהתעלל בי. הוא הגיע לפגוש אותי ואני הבנתי מה הוא רוצה. ברחתי מהישיבה הביתה לא לפני ששלחתי חבר שיאמר לראש הישיבה מדוע ברחתי. אמרתי לאבא שלי: "איני רוצה לחזור לעבר. הם רוצים להחזיר אותי בכוח". עודי מדבר, וראש הישיבה שלי מתקשר ומבקש: "תגיע למשרד".

 

הלכתי עם אבי. הגענו למשרד וראינו את שני ראשי הישיבות יושבים יחד. "אתה יודע מה קרה? הוא לקה בגמגום כבד, הוא כמעט לא יכול להוציא מילה מהפה. אנחנו מבקשים שתסלח לו". התחלתי לבכות. הכל התפוצץ לי בפנים. הורי השקיעו בי הון. הוא רצח אותי. האם גם אז באו אלי משלחות כדי שיפסיק? מה אתה רוצים ממני?" הם היו המומים. אבי ביקש ממני לצאת והוא נשאר. כעבור מחצית השעה הם יצאו ואמרו: "אנחנו מבקשים את סליחתך, לא ידענו מה עברת. אין לנו שום טענה אליך".

הימים חולפים. החבר מהישיבה התקשר אליי מספר פעמים. "הוא מגמגם כבד", אמר לי, "הוא אינו יכול להוציא מילה מהפה. אתה לא מבין אילו חרדות יש לו. הוא מבין היטב היטב מאיפה זה מגיע". באחת השיחות ביקשתי ממנו: "תביא לי את מאיר לטלפון". אני אומר לו: "בוקר טוב, מה שלומך?" הוא עושה אאאאאא. חשבתי שהוא שוב צוחק עליי. פשוט לא התרגלתי לשמוע אותו מגמגם. שוב אאאאאא. שתקתי. לא יכולתי להאמין שזה אמיתי. הוא איכשהו הוציא שברי מילים. בכה. אמר שהוא מבקש סליחה ושהוא מאד רוצה שאמחל לו.

 

ראש הישיבה החל לדבר איתי יום יום. הוא לא לחץ. בזכותו הסכמתי להיפגש עם מאיר ולדבר אתו. ראיתי מולי שבר כלי, שלא מצליח להוציא חצי משפט מהפה. לא יכולתי שלא לרחם עליו. ישבתי לידו, הקשבתי לדברי מילותיו, אמרתי לו כי אני עושה הכל כדי למחול לו, אבל ייקח זמן. אם היו לי מחשבות לפני המפגש להטיח בו דברים, הן חלפו ברגע שראיתיו. לא היה צורך להטיח בו שום דבר. אמרתי למאיר: "תראה, אני מאמין שאמצא כוחות לסלוח לך, וכדי שתראה את רצינות כוונותיי, אני מתכוון לשלוח את אמי לדבר עם קלינאית התקשורת שלי, שהיא מהמיוחדות בתחום, שתסכים לקבל אותך למרות התור הארוך של המבקשים להיעזר בה". ראיתי שהוא הופתע. הוא מלמל בקושי רב דברי תודה.

לא תאמין מה שקרה בימם שלאחר מכן. היינו בתהליך של סיום טיפול, כי אני כבר דיברתי כאחד האדם. ואז, במפגש שלפני האחרון, אמי אומרת לה: "תראי, יש לי מטופל חדש שאני רוצה להפנות אלייך. אני מדברת על מאיר". השתררה שתיקה. היא הביטה בי ואמרה: "אתה צדיק אמיתי. אין הרבה נערים שהיו מוכנים כך לסייע למי שפגע בהם. בעוד שבוע יש לי תור אחרון עם אחד המטופלים, שברוך ה' כבר מדבר באופן שוטף ולא צריך אותי. אני מתכוונת אליך. אני חושבת שזה יהיה מאד סמלי שברגע שאני מסיימת איתך, אתחיל לסייע לנער שגרם לך לכל ההפרעות הנוראות שלך".

 

שלושה ימים לפני המפגש האחרון, אירסה תמר, קלינאית התקשורת, את בנה הבכור. הוזמנו לאירוסין, ממש כבני משפחה. היינו שם, הוריי ואני, ושמחנו עם כולם, תמר מצאה זמן לומר לאמי שהיא מחכה למפגש האחרון שלה עם משפחתנו, וכמה שהמפגש משמח כך הוא עצוב. אלו המילים שהיא אמרה. אלא שתכניות לחוד ומציאות לחוד. באותו לילה שאירסה תמר את בנה בכורה, היא הלכה לישון ובבוקר לא קמה. נפטרה במיתת נשיקה. אין מילים שיתארו את עוצמת ההלם והכאב שהיו מנת חלקנו, המשפחה כולה. היינו בהלוויה, ואיש  לא הבין מי המשפחה שמתייפחת שם לא פחות מהילדים.

חברי התקשרי אליי ואמר שמאיר נמצא במצב נורא. מבחינתו, הוא מרגיש שאלוקים מעניש אותו, כך אמר. קודם כל הטיל עליו עונש כל כך קשה, מידה כנגד מידה, וכעת קטף את מי שהיה יכול לסייע לו. הוא תלה כל כך הרבה תקווה בטיפול הזה וכעת אבדה תקוותו. זה נגע ללבי. הבנתי שמאיר נמצא במקום הנמוך ביותר שאדם יכול להגיע אליו. החלטה גמלה בלבי.

נכנסתי לראש הישיבה ואמרתי לו שאני מרגיש שאני יכול לסלוח לו. הוא חקר היטב אם אני בטוח שאני יכול לסלוח לו מכל הלב. הוא בא אליי הפוך על הפוך. "שלוש שנים הוא עינה אותך ופגע בך כל כך, אתה באמת מרגיש שאתה יכול לסלוח לו?, אמרתי לו כי אני מרגיש שכן ואני רוצה שזה יהיה לעילוי נשמתה של תמר, קלינאית התקשורת. הוא חיבק אותי. ואז הוא הוציא נוסח מחילה של הגר"א כדי שאומר אותו. וכך עשיתי. פתחתי את הדף והתחלתי לקרוא מתוכו. איני זוכר את הנוסח, רק כמה מילים: "אני מוחל וסולח בכל ליבי ובכל מאודי לפלוני בן פלונית..." ואת זה הייתי צריך לומר שלוש פעמים. וכך עשיתי. ברגע שעשיתי זאת, ירדה אבן ענקית מלבי.

 

בפעם השנייה אכתוב כאן: לא תאמין מה קרה. למחרת בצהריים מתקשר אליי חברי לשעבר: "תגיד, מה עשית בימים האחרונים?" "למה אתה שואל"? "מאתמול בערב חל שינוי אדיר אצל מאיר. הוא אמנם עדיין מגמגם, אבל הוא לפחות יכול לדבר. זה שינוי של מאות אחוזים וזה הגיע בשנייה". אמרתי לו: "כן, אתמול בבוקר סלחתי לו,. חברי לא האמין למשמע אוזניו, עד שסיפרתי לו בפרוטרוט כל מה שאירע, והאמת, אני בטוח שגם אתה לא מאמין. דברים כאלה פשוט לא מתרחשים.

בתוך שעה הגיע ראש הישיבה של מאיר בבהילות לישיבה. הוא רצה לדעת אם אכן מה שסיפרתי נכון. הוא לא יכול היה להאמין. הוא התיישב מולי ומול ראש הישיבה שלי, וזה אמר לו: "הכל נכון. שלשום בלילה נתתי לו את נוסח הגר"א למחילה, ואתמול בבוקר הוא  סלח לו בלב שלם". ראש הישבה אמר לי: " מה אתה חנון אף הוא חנון" והעתיר עליי תשבוחות וברכות. אמר שבכל שנותיו לא נתקל במסר כל כך ישיר משמים על עניין של בין אדם לחברו. "זהו מסר כפול. גם העונש שלו וגם המחילה שלך". אמר.

ועם המסר הגדול הזה אני מסיים את סיפורי ורוצה לקרוא לכל בני האדם, בעיקר לילדים ולבני נוער: שימרו על עצמכם מכל משמר מלפגוע בזולתכם. אם חלילה פגעתם במישהו, רוצו ובקשו את סליחתו פן יהיה מאוחר.

סוף דבר: כיום אני עוסק בחנוך ומצליח מאד בעבודתי. בכל שנה כבר בשיעורים הראשונים אני מספר לתלמידיי את הסיפור המיוחד הזה. והאמן לי. אולי בגלל הרושם האדיר של הסיפור, אני כמעט ולא פוגש במהלך השנה בתלמידים שלי הפוגעים במתכוון בזולתם. לע"נ תמר ברגר ז"ל מחלוצות קלינאיות תקשורת במגזר החרדי (כולל דוברי אידיש). שבי"ג בתמוז תשע"ד מלאו 17 שנים לפטירתה הפתאומית בגיל 57 ביום אירוסי בנה הרב שמואל ברגר הי"ו. הותירה דור ישרים מבורך וזכתה שאלפי מטופלים זכו לבטא עצמם בזכותה. (חיים ולדר, אנשים מספרים על עצמם 8).

 

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי לשמוח עם כל דבר שאני זוכה לעשות לכבודך גם אם זה לא מתקרב בכלל למה שאחרים עושים.

כי אם אתה אבא שמח במעט שאני עושה, אז איך אני יכול לא לשמוח?

תעזור לי לשמוח בתפילה שהתפללתי היום גם אם רק חלק קטן ממנה היה בכוונה וכל השאר בפזור נפש. אני רוצה שכל התפילה תהייה בכוונה, שאני אשמיע לאוזני את כל מה שפי מדבר כי הרבה פעמים אני מתפלל וחושב על דברים אחרים. אך בינתיים, זכה אותי לשמוח בקצת שאני זוכה לו. שאני אזכור שגם אם התפילה שלי רחוקה מזו של מי שמתפלל לידי כי הוא מאד מאריך ונראה שהוא בדבקות, שגם התפילה שלי שווה. שהיא לא אפס.

 

תעזור לי לשמוח בעין הטובה שהיתה לי כששמעתי על הצלחה של מישהו ויכולתי לפרגן לו אבל באמת, עם כל הלב. גם אם הרבה פעמים אני סובל מההצלחה של השני כי אני עדיין בתוך הגאווה שלי.

תעזור לי לשמוח בזה שעצרתי את הרכב ולקחתי איתי היום שני אנשים שהושיטו יד לצד הכביש ועשיתי את זה עם כל הלב. גם אם בימים אחרים אין לי כוח ואין לי חשק ואני לא תמיד עוצר אך לפחות מייד מתחרט על זה.

וככה עם כל דבר ודבר.

אתה אבא שלי ואני אוהב אותך, ואני גם בטוח שאתה אוהב אותי, לך אני מספר מה שאני לא מספר לאף אדם בעולם, אז בזה עצמו לשמוח, בקשר המיוחד והמתוק הזה שיש לי איתך אבא.

רבונו של עולם, תעזור לי לשמוח גם עם הקצת, ולהגיד תודה.

 

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן

חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע