סקירה על ספר קהלת

נכתב על ידי איתיאל, 26/10/2019

 

1. ספר "חילוני". כל שאר ספרי התנ"ך מגיעים מתוך נקודת מוצא שמתחילה מאלוקים מתגלה ונותן תכנית, דרך ומצוות ואנחנו בטבעיות מקבלים זאת. "בראשית ברא אלוקים"," וידבר ה'". קהלת מתחיל בחקירת מהות משמעות החיים בלי אמונה. הוא לא מקבל שום דבר כמובן מאליו.


אפשר לומר שכל התנ"ך בנוי "מלמעלה למטה" - האלוקים הוא מובן מאליו והוא מוסר דבריו למטה (פשוט כך בתורה שהיא כולה דבר ה', אך גם בנביאים שכתובים לעתים מנקודת מבט אנושית, העולם הוא עולם בו הנבואה קיימת ועומדת, דבר ה' נוכח ומתגלה ופשוט), וקהלת בנוי "מלמטה למעלה" - מהאדם כשלעצמו ועד ההכרה באלוקים.


קהלת מוכן לשאול את כל השאלות, הוא מפשיט את האמונה מכל בגדיה ומערער על כל הנחת יסוד. הוא מוכן להוציא בשפתיו את המחשבה המנקרת שלעולם לא תצא מפי אדם דתי: "כל אשר נעשה תחת השמיים הוא עניין רע נתן אלוקים לבני אדם לענות בו". הוא לא כופר בתחיית המתים, אך גם לא מקבלה כעובדה, שכן לולי אמונה לא ניתן להוכיחה (עוד לא היה אדם חי שביקר בגן עדן וחזר לספר על כך, כך שלא ניתן לבסס השקפה על בסיס זה), ומבטא את הפסוק הקשה לאוזניים דתיות: "מקרה האדם ומקרה הבהמה אחד המה, כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל, ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל... מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ?". גם הוא מקשה את קושיית צדיק ורע לו ורשע וטוב לו. אמנם קושייה זו מופיעה בעוד מקומות בתנ"ך, אך המיוחד בקהלת הוא שהוא מביא את התשובה הדתית הקלאסית ודוחה אותה ומעדיף להישאר בקושייה וטרוניה, ומסכם: "גם זה הבל" (תחילת פרק ח'), ולבסוף אומר כעובדה: "הכל כאשר לכל, מקרה אחד לצדיק ולרשע". בכלל, לשאול מה משמעות החיים היא שאלה מוזרה לאוזניים דתיות. כל רב רגיל היה מיד שולף: תכלית האדם לעבוד את ה', "הנה אנכי נותן לפניכם היום את החיים ואת המוות ובחרת בחיים", ומדלג מיד לסוף הספר: "את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור".


אפילו ספר משלי שיש דמיון בינו לקהלת בתחום העיסוק, שונה מהותית. מחבר משלי יודע את הדרך, הוא האב המנוסה המלמד את בנו חכמת חיים. קהלת הוא ספר החיפוש. המחבר, לא יודע כלום, הוא בודק הכול מאפס.


2. בהשאלה ניתן לומר שמרבית התנ"ך כתוב ב"כוזרית", במתודה של ריה"ל: אלוקים התגלה ונתן לנו דרך. מעתה החקירה הפילוסופית מתייתרת והיא רק בשביל ההעשרה. לעומתו, קהלת כתוב במתודה של הרמב"ם המתמקד בחקירה השכלית. לדעתו השגות הנבואה היא בעיקר שיא של חכמה (מה שאין כן לריה"ל שהם בחירה אלוקית שאינה קשורה לחקירה, ולכן מוגבלת לעם ישראל). לרמב"ם אברהם אבינו היה פילוסוף שגילה את האמונה בעומדו על דעתו, בהיותו בן 40 לבינה. לריה"ל ה' בחר באברהם לא בגלל חכמתו אלא מבחירה סגולית. אברהם זנח את הפילוסופיה לאחר ההתגלות (פירוש ספר יצירה לכוזרי). אברהם הכיר את בוראו בגיל 3, לפני שום דעת וחקירה (השגת הראב"ד בשם רבותינו).


3. היתרון של מתודת ריה"ל היא בקיצורה. אפשר למקד את הכוזרי בעשר דקות, ואידך פירושא הוא. לעומתו את מורה נבוכים אי אפשר לתמצת. למעשה, יש האומרים שמורה נבוכים קצר מדי, והיה אפשר להוסיף הרבה לתוספת הבהרה. יש גם דמיון בין קהלת למורה נבוכים בחידתיות, בעמימות ובסתירות לכאורה לאורך הספר.


היתרון ברמב"ם הוא האיכות. האמונה הריה"לית תמיד תהיה חיצונית לאדם (זאת בהנחה ואנו מקבלים שהשכל הוא עיקר מהות האדם. הראשונים קיבלו הנחה זאת). האדם לא הכיר מעצמו, אלא מכפייה של התגלות - כפה עליהם הר כגיגית.


כשאדם חקר והגיע לאמונה היא אמונה הרבה יותר פנימית ומהותית. היא אמונתו שלו. מההכרה שלו, זו אמונה מחוברת, שהאדם הכיר בה וקנה אותה.


4. נחלקו בגמרא בסדר בו כתב שלמה המלך את שלושת ספריו. 

לכו"ע קהלת נכתב אחרון. יש אומרים ששיר השירים ראשון ואחריו משלי, ויש מקדימים את משלי לשיר השירים. 

המקדימים את שיר השירים מביאים ראיה מסדרו של עולם, בנערותו הוא מאוהב, בבגרותו ממשיל משלי חכמה ומוסר, ובזקנותו אומר שהכול הבל. 

לדעה השניה יש לבאר שסובר שאין קוהלת סתם ספר דכאון של זקנים (אדרבה, ראה בתוכו כמה הוא מזלזל בזקנה. "אל תאמר מה המה, שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זה", "טוב ילד מסכן מזקן כסיל" ופרק שלם על חוסר האונים והתוחלת שבזקנה). הוא סובר שקהלת הוא פסגת יצירתו של שלמה המלך. אחרי ששלמה עבר הרבה, רכש ניסיון וליבן את סוגיית משמעות החיים מכל צדדיה - נמצאת כאן פסגת היצירה. בן אדם צעיר אינו מסוגל להכיר את בוראו מעצמו, רק מהתגלות (ובכלל זה מה שהוריו משמיעים לו, כדוגמת ספר משלי). אדם מבוגר כבר עבר מספיק כדי לרכוש אמונה אישית.


5. התנאים נחלקו בקדושת הספר. דעת בית שמאי שהספר אינו קדוש, שהוא חכמת שלמה גרידא, ודעת בית הלל שהוא קדוש, שנאמר ברוח הקודש.


יש כאן "לשיטתם". נחלקו בית שמאי והלל מי נברא ראשון, השמים או הארץ. לב"ש שמים תחילה ולב"ה הארץ תחילה (אגב, המסקנה מעניינת, שלבסוף נמנו וגמרו שנבראו כאחד). לב"ש העיקר הוא מלמעלה למטה, ולב"ה העיקר הוא מלמטה למעלה. זה מתקשר גם לנטייה להחמיר או להקל. כשמתחילים מלמעלה הנטייה היא להחמיר, כי אינך סומך על עצמך, אך מלמטה - אתה קשור ומחובר בטבע ולא אוסר עד שמשוכנע בכך.


6. הגמרא מביאה גם שביקשו לגנוז את הספר מפני שמצאו בו סתירות. כבר עמדו על זה שהסתירות אינן כל כך מורכבות. הגמרא מתרצת בדרך של אוקימתות מקומיות. נראה שמאחוריהן התשובה היסודית היא: חלק מהספר מייצג גישות לא תורניות: כאן בשמחה שאינה של מצווה. גם הראב"ע מביא בתחילת הספר כמה דרכים לתרץ קושיות בספר.


נראה שההסבר הוא שבניגוד לספר משלי, שהוא ספר מסקנות, ספר קוהלת הוא ספר חקירה, והוא מציג את כל הדרך (בדומה לדוגמה לגמרא, שגם בה היה אפשר לומר שיש בה אלפי סתירות. אלא שפשוט לנו שהגמרא היא לא ספר מסקנות, אלא ספר לימוד, שמתעד גם את שלב ה"הווא-אמינא" וגם את המסקנה, וגם דעות חולקות).


7. ישנם דרכים רבות להסביר את המהלך בקוהלת. הדרשנות הקלאסית (וכך רש"י) דוחקים את הפסוקים בצורה כזו שכל הפסוקים יהיו מכוונים למעשה. כלומר: אין כאן מהלך, הווא-אמינא ומסקנה, אלא הכול למסקנה, כמו ספר משלי. בשביל זה צריך הרבה "הכא במאי עסקינן" ודחוקים נוספים. נראה שדרך זו נועדה להמון העם, שעלול לטעות במהלך הארוך ולהתמקד בקושיות שבדרך. וכבר ידוע שהמדרש ככלל אינו מחוייב לפשוטו של מקרא, אלא הינו בעל מגמה חינוכית.


הדרך השנייה היא לטעון שכל הספר הוא ההווא-אמינא, ורק הפסוק האחרון – "סוף דבר" – הוא המסקנה. וכך נראה מהגמרא שאומרת שרק בגלל פסוק זה לא גנזו את הספר. הבעייתיות בפירוש זה היא שהיא אומרת פותרת את הבעייה האמונית, אך לא את הסתירות לאורך הספר. הטענות לאורך הספר יוצאות לא ממוקדות, והן בבחינת: "המנות לא טעימות וגם קטנות כל כך". עוד נקודה היא שיש פסוקים בקוהלת שמתאימים למסקנה, ואם כן, למה הובאו בשלב הנדחה?


איני רואה עניין להאריך באסכולת החוקרים מבקרי המקרא, שכרגיל עושים לעצמם עבודה קלה. לדעתם הספר שייך למחבר דיכאוני וכופר, ורק בטעות הוכנס לתנ"ך. הם מסבירים שאת סיום הספר כתב מחבר אחר כדי "להכשיר" את הספר. מלבד העובדה שהתירוץ דחוק, יש בו בעיות לוגיות רבות מתבקשות. נראה יותר בשיטה זו שהוגיה דיברו מליבם, כשאהבו את החלק הראשון של המגילה ולא אהבו את סופה...


כבר נודע מדרכי הלוגיקה של רבותינו כיצד מטפלים בסתירות: הדרך הטובה ביותר היא על ידי אוקימתא. כל משפט מתייחס למקרה אחר. כשאי אפשר לתר. כך, עוברים לתירוץ מחלוקת (הא כמ"ד והא כמ"ד). רק כשאין כל תירוץ אחר אומרים "משבשתא" ו"חסורי מחסרא". החוקרים מעדיפים להפך את הסדר. כמה קל היה לומר שיש שני רמב"ם, או שמישהו שתל דברים בתוך הרמב"ם, ולתרץ בכך את כל הסתירות לכאורה בו...


המהלך שאליו התחברתי ביותר הוא שהובא בפירוט אצל הרב בן נון והרב מדן, לפיהם ספר קוהלת מייצג ארבעה שיטות שונות הדנות ביניהם. לא בהכרח שמדובר באנשים שונים, אלא בהקצנה של ארבע גישות העוברות בתוך האדם. מדובר בקולות שונים בתוך הראש של שלמה. תמיכה לגישה זו היא הנתוח הלשוני של המילה "קוהלת". מקובל לפרש שזה משמותיו של שלמה ("קוהלת בן דוד מלך בירושלים").

אך יש כמה ראיות חזקות לדחות את הפירוש הזה:

א.   א. צורת הנקבה, המתבטאת בסיומת Xֶת. יש חוסר עקיבות דקדוקית מבחינת המין לומר "קוהלת בן דוד".

ב.  ב. בסוף הספר מופיע "הקהלת" בה"א הידיעה. לא ניתן ליידע שם פרטי (האברהם וכדומה), מפני ששם פרטי כבר מיודע במהותו.

לכן נראה שמדובר בת"ו הסמיכות, והכוונה: "הקהילה של בן דוד", כלומר: אסיפת החכמים שכינס שלמה. בהמשך הספר מופיעה המילה קהלת ככינוי סמיכות חסר (ללא הנסמך "בן דוד"), וכמו שאומרים היום: "המועצת הכריזה", כשהכוונה "מועצת גדולי התורה".

בסוף הספר מופיעות מילות שבח לחכמים (בלשון רבים): "דברי חכמים כדרבנות וכמסמרות נטועים וכו'" – הדבר מתאים להסבר שהספר מייצג דיון בין כמה חכמים שונים.


אגב, יש לציין שכך מקובל גם בספרי חכמה נוספים. גם ספר משלי הוא קובץ מכמה זקנים (שהעיקרי והחשוב ביניהם הוא שלמה המלך), ככתוב בתוכו. (אגב, הגמרא בבבא בתרא אומרת שחזקיהו וסיעתו הם שחיברו את הספר. יתכן אם כן ש"בן דוד מלך בירושלים" הוא בכלל חזקיה, והכוונה בביטוי "בן דוד" הוא למלך מזרע דוד. אם כי, התיאורים על עושרו של המלך בספר אינם תואמים את תקופת חזקיהו, ותאומים להפליא את תקופת שלמה. יתכן כי סיעתו של חזקיהו כתבו ספר חכמה בשימוש באמצעי ספרותי של חצרו של שלמה [כמו שעושה הכוזרי בשימוש בסיפור ההיסטורי של מלך כוזר והחכם], או שהם אלה שערכו את הספר שאכן נאמר על ידי שלמה [כפי ששיר השירים המיוחס ודאי לשלמה, נכרך שם בגמרא עם הספרים שכתבו חזקיהו וסיעתו, וכן משלי, שרובו משלמה, אלא שהועתק ונוסף עליו מחכמי חזקיהו]).


לפי הסבר זה, בספר מיוצגים ארבעה קולות: החכם, העמל, הנהנתן וירא האלוקים. המילה האחרונה בספר ("סוף דבר") היא של ירא האלוקים, המנצח את הויכוח לאחר שכל הגישות מגיעות למסקנה: גם זה הבל.


8. את ארבעה הגישות ניתן לחלק לפי הזמנים:


העמל הוא איש העתיד. הוא לא רואה כעת ברכה לעמלו, אלא מאמין שהעמל ישתלם לו בעתיד. הוא אוגר בחורף כדי לאכול בקיץ. הביקורת על שיטתו באה מכך שכעת ודאי אין האדם נהנה, והעתיד אינו בידו. אין הוא יודע מתי ימות ומי ירשנו.


הנהנתן הוא ההיפך, הוא איש ההווה. לדעתו אין טעם לאגור לעתיד שאינו ידוע ולהפסיד את ההווה. הוא קורא לסוך את בשרו, בכל עת יהיו בגדיו לבנים לשמוח בילדותו. טוב ציפור אחת ביד משניים על העץ (אגב, שלמה המלך לא מציג גישה זו בצורה תיאורטית, אלא עברו בדיקה מעשית. המילים "עשיתי לי גנים וכו'" מאושרים על ידי התיאורים בספר מלכים על חצרו של שלמה). הביקורת על שיטתו היא בחוסר המשמעות שבה. האדם אינו מצליח להיות מאושר לאורך זמן ללא שירגיש משמעות גדולה יותר. כששיטה זו לא מצליחה לפתור את בעיות הצדק והעוול החברתי הבעיה מחריפה.


החכם הוא איש העבר. לדעתו כבר אין משמעות בעולם, לא בהווה ולא בעתיד. הוא צבר די ניסיון כדי להודות בעצמו שלמרות ש"יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך", בסופו של דבר מקרה אחד לחכם ולכסיל, ואף שהחכם מציל בחכמתו את העיר – חכמת המסכן בזויה. החכם מציע לטעום קצת מכל הגישות, אך מבין שבסופו של דבר אין מנוס מהזקנה והחדלות שבמוות, זוהי הטענה המנצחת את הכול, עד שהחכם אומר שהעולם כולו הוא עניין רע שנתן האלוקים לבני האדם לענות בו.


רבים חושבים ששיטת החכם היא סתם דכאון (ומתקשים לשמוע את הספר המדהים הזה בסוכות... כמו שאמר אחד: הפתרון לסיבה שקוראים קהלת בסוכות הוא בכך שהספרדים אינם קוראים אותו... כל אחד והאופי שלו, ואיך שהוא שמח...). האופטימים טוענים כלפי הפסימים שפסימיות היא סתם עצלנות מלהאמין בטוב. הכי קל לראות רק את הרע, אבל למה להתמקד דווקא בו? (כמו שאומר פו הדוב לחזרזיר, כשהוא חושש שאולי יפול עליו אצטרובל מהעץ. עונה פו הדוב: ונניח שלא יפול עליך אצטרובל?"). מנגד משיבים הפסימים שאופטימיות היא פחדנות מלהכיר בעובדות של העולם.


האמת היא בשני הצדדים. ספר קהלת מקבל את דברי החכם. למעשה החכם מעז להסתכל למציאות בעיניים פקוחות ולא לטמון עיניים בחול. התשובה של ירא האלוקים שהאלוקים יבקש את נרדף לא נשארת למסקנה. לאורך התנ"ך ניתנו תשובות שונות לשאלת "צדיק ורע לו", אך התשובה היחידה שניתנה מאת האלוקים מופיעה בספר איוב והיא שהאדם אינו יכול לרדת לעומק השיקולים האלוקיים, ולכן תפקידו לקבל את המציאות והוא יוכל לשמוח בה.


סוף הדבר של ירא האלוקים אינו דוחה את השיטות הקודמות, אלא רק את החסרונות שלהם. אכן אופטימיות היא לחלשים, אך כאשר יש אלוקים לסמוך עליו היא לא סתם עצימת עיניים, אלא אמונה. אכן העולם נראה פסימי ללא אמונה, אך עם האמונה יש משמעות לאדם וכוח לקבל את המציאות.


בלשונו של קוהלת: "סוף דבר: הכול נשמע, את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור, כי זה כל האדם". "הכול נשמע" פירושו שיש משמעות לכול, גם לעמל, גם להנאה, גם לחכמה, וזה רק כאשר יש שם יראת אלוקים. יראת אלוקים כזאת, שמגיעה בהכרה שלולי היא האדם היה נמצא בדיכאון טוטאלי וללא שום כוח לעבור את העולם שכולו הבל, היא אמונה שונה לחלוטין. זו אמונה שמגיעה מ"כל האדם", היא כוללת את כל כולו.


קהלת כולו הוא ספר יסודי מאוד. גם החלקים הראשונים. חז"ל לא הכריעו לגנוז את כל הספר ולהשאיר רק את הפסוק האחרון. אמנם הוא הכי חשוב, הוא אבן הראשה מעל המגדל, אך אי אפשר לדלג על התהליך. חייבים לתור בחכמה את כל השיטות עד שמגיעים לאמונה שלמה כזאת (כמו שאמר חכם אחד שהדרך לגן עדן היא ליסוע לגיהנום ואז לעשות פרסה). בלעדיה האמונה חסרה ולא חזקה ובעלת חיים.


אחרי שקונים את האמונה הזאת ניתן להתחיל להתקדם בתוך עבודת האלוקים. וסימנך: ספר קהלת מתחיל בעולם ללא אמונה, קר ואכזר (ראה לדוגמה את התיאור לבן היורש: אשר יבוא אחריו). בסופו, עם גישת האמונה, נכנסת האמונה בטוב וברחמים (ושם מופיעה לראשונה הפנייה "בני" – ויותר מהנה בני היזהר). יראת האלוקים מופיעה שם כ"סוף דבר".


לעומת זאת, ספר משלי ממשיך במובן זה את ספר קהלת, ופותח מתוך אמונה וסיכוי לאהבה. הוא פונה לבן: "שמע בני", ומה שהיה סוף דבר בקהלת, אצלו הוא רק הראשית: "ראשית חכמה יראת ה'". קהלת חוקר את משמעות העולם עם כוח עליון כללי – אלוקים (שם הוי"ה אינו מופיע כלל בספר). משלי כבר חי בעולם של התגלות אלוקים אוהב פרטי – שם הוי"ה.

 

מקורות:

ספר קהלת

שבת ל

בבא בתרא טו

הרב מדן והרב בן נון – מקהלת קהלת

שיעורי הרב שרקי על הספר

ד"ר טל בן שחר "באושר ואושר"

ד"ר חיים שפירא "קהלת"

ניסיון אישי

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן


חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע