chiddush logo

עיונים לשוניים - פרשת ויקהל: יביאה

נכתב על ידי איתיאל, 31/3/2020

 ספר שמות  -  פרק ל״ה  -  פסוק ה׳:

קְחוּ מֵֽאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה' כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה' זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת:

בפסוק זה יש בעיה תחבירית. במילה "יביאה" נמצא צורן חבור של כינוי מושא - "אותה", המשמש כמאזכר לתרומה שצויינה בראש הפסוק. אם כן המילים הבאות "את תרומת ה'" מיותרות.

הרמב"ן עומד על התופעה ומביא דוגמות נוספות דומות. הסיבה לדבר היא לדבריו "יכנה ויפרש". כלומר: לעתים המאזכר אינו מספיק ברור ונצרך לביאור מפורש. 

מבחינה תחבירית זה קרוב לתופעה הנקראת "חלק יחוד" - בה אחד מחלקי המשפט מופרד (בדרך כלל מועבר לראש המשפט), ויש רמיזה אליו במקומו הטבעי. לדוגמה: "ירושלים - הרים סביב לה" (במקום: "הרים סביב לירושלים"). השימוש בחלק ייחוד נובע מהרצון להדגיש ולהסב את המבט לחלק מסויים במשפט. בדוגמה שהבאנו, אמנם נושא המשפט הוא ההרים הסובבים, אך המשורר מתעסק בירושלים וממנה מפנה את מבטו, לכן הוא מייחד אותה.

למרות שלתופעה דוגמות רבות, הנטייה הדרשנית היא לא להניח לה כך, ולתת פירושים למה נצרכה החזרה.

אצלנו, דעת כמה פרשנים היא שהמילה "את" אינה משמשת כמילית מושא, אלא במשמעות "עם" (כמו בפסוק: את יעקב איש וביתו באו). כלומר: מדובר כאן בשתי תרומות, ויש להביא את הראשונה עם התרומה השניה.

הרמב"ן מפנה להסברים קבליים בדבר התרומה הנוספת. הספורנו מפרש בפשטות שהכוונה לתרומת מחצית השקל הקבועה, שיחד איתה יביא כל אחד כפי נדבת ליבו וכרצונו זהב, כסף ונחושת.

יש להעיר שהשימוש במילה "את" כ"עִם" אינו קיים כמעט בעברית המודרנית. הוא שרד רק בהטיות: אִתי, אִתו, אִתנו וכו'. כמו כן בשמות עסקי שותפים, זאת בהשפעת שפות לטיניות, בהם המילית et משמשת בהקשר זה.

מעשייה משעשעת מספרת על מסעדה שפתחו שני אחים בשם משה ושלמה. לסועדים במסעדה חולקה בסוף הארוחה דבקית (סטיקר) עם הכיתוב: אכלתי במסעדת משה את שלמה😁

פרשנים אחרים ניסו לתת הסברים אחרים לכינוי החבור במילה "יביאה", לפיהן הוא אינו מתייחס לתרומה, אלא לרכיב אחר.

בעל הטורים מפרש שמכיוון שהבאת זהב, כסף ונחושת באה בדרך כלל מתכשיטי הנשים, הצריכה התורה שהנתינה תהיה לרצון האישה. לפיכך אמר הכתוב: יביאה - את האישה, להוכיח שהוא מביא בהסכמתה.

הרש"ר הירש מביא שפסוק זה הובא בגמרא כהוכחה לכך שניתן לעשות התרת נדרים. כלומר: התרומה בפה מחייבת רק אם נדיבות הלב נשארה עד שעת הנתינה. במידה ובשעת הנתינה התורם כבר אינו בחפץ לב - ניתן (בתנאים מסויימים) לעשות התרת נדרים. לפי זה משמעות הכתוב: "יביאה" - את נדיבות הלב.

***

עוד דוגמה יפה לתופעה:

ספר שמות  -  פרק ב׳  -  פסוק ו׳:
וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת־הַיֶּלֶד.

מוזמנים לעיין שם ברש"י שמביא את דרשת חז"ל, ובהסבר נוסף יפה של בעל אור החיים הקדוש

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
lawguide
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע