ראש השנה התשס"ז

ראש השנה הוא גם ראש חודש, וכראש חודש הוא שונה משאר ראשי חודשים.

בשבת שלפני כל ראש חודש, מכריזים על התאריך בו יחול ראש חודש ("יהי רצון"),
והשבת נקראת "שבת מברכין".

ראש חודש תשרי שונה משאר החודשים, ובשבת האחרונה של חודש אלול,
לא מכריזים על חודש תשרי.

מדוע?

חז"ל מונים כמה סיבות לכך. נזכיר חלק מהן.

1)       לא כולם יודעים מתי ראש חודש, ולכן יש צורך להזכיר בשבת שלפני, אך כולם יודעים מתי ראש השנה, ואין צורך להכריז לפניו.

2)       כתוב בספר תהילים (כ"א,ד') "תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו", ודרשו חז"ל במסכת ראש השנה (דף ח' עמ' א') "איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה".
בפשטות הכוונה היא, שראש השנה זהו החג היחיד החל בתחילת החודש, ולכן הירח מכוסה בצורה מלאה, אך חז"ל דרשו שראש השנה זהו חג שבו ראש חודש אמור להיות מכוסה ומוסתר, ולכן אין מכריזים עליו.

3)       מביא בעל ספר התודעה (כרך א', עמ' י'), כי אין מברכין על חדש תשרי, "כדי לערבב את השטן שלא ידע מתי חל ראש השנה ולא יקטרג על ישראל".

הטעם השלישי נראה לי קצת תמוה. איך אפשר לחשוב שכל שנה אנחנו מצליחים לבלבל את השטן, והוא לא יודע מתי ראש השנה, ולכן אינו בא לקטרג על עם ישראל. הרי אפילו אם נניח שהצליחו לבלבל את השטן בשנה אחת, חזקה עליו שבשאר השנים יזכור את התעלול, וידע להיזהר ולדעת מתי בדיוק ראש השנה.

אז כיצד בכלל ניתן לערבב את השטן?

השאלה הופכת לתמוהה יותר, כשאנו רואים שזה שאנו לא מכריזים על ראש חודש תשרי, אינו הדבר היחיד שאנו עושים, כדי לערבב את השטן בראש השנה.

הגמרא במסכת ראש השנה, דף ט"ז עמ' ב', שואלת "למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדים" - נסביר את שאלת הגמרא.
הרי מן התורה מצוות התקיעה בשופר בראש השנה היא בתשע קולות בלבד - שלוש תרועות, כאשר כל תרועה מלווה בתקיעה לפניה ואחריה. אך כיוון שנסתפק לנו מהי התרועה מן התורה, האם זה השברים שלנו, או התרועה שלנו, או אולי שילוב של שברים - תרועה, אנו תוקעים שלושים קולות - כל הצירופים האפשריים. אבל אנחנו יודעים שבראש השנה אנו תוקעים מאה קולות. זוהי שאלת הגמרא - מדוע לא ניתן להסתפק בשלושים?

עונה הגמרא: "כדי לערבב השטן".

כאן באים רש"י ותוספות לעזרתנו, ומסבירים לנו מה הכוונה בערבוב השטן.

רש"י אומר (ד"ה "כדי לערבב") - "שלא ישטין, כשישמע ישראל מחבבין את המצוות
מסתתמין דבריו".

דבריו של רש"י לכאורה פשוטים, השטן רואה שעם ישראל אינו מסתפק בחובת התקיעה מהתורה, אלא, בגלל חיבוב המצווה מוסיף על התקיעות, וכשעם ישראל מחבב את המצוות זה גורם לשטן להפסיק להשטין.

אבל נימוק זה קצת קשה. וכי מה נשתנתה מצוות התקיעה בשופר משאר המצוות?

הרי לא נאמר,מפני מה מקפידים עם ישראל לברך ברכת המזון על כזית פת, והרי מן התורה חובת הברכה היא רק לאחר שביעה - אלא כדי לערבב השטן?

מדברי רש"י אין אנו מבינים את הייחוד במצוות תקיעת השופר, שדווקא חיבוב מצווה זו מביא לערבוב השטן.

נראה את דברי התוספות (ד"ה "כדי לערבב"). תוספות מסביר שהשטן יודע שיש פסוק שאומר "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול", כלומר בעת ביאת המשיח יתקע בשופר גדול, והמשיח ישחט את השטן, אז השטן חושב שעכשיו בתקיעה הנוספת הגיע הזמן של התקיעה בשופר הגדול, ואם כך הוא נמצא בסכנה, ואין לו פנאי לקטרג.

אך גם הסבר זה קשה. הרי בכל שנה אנו תוקעים כמה פעמים בשופר בראש השנה, והשטן בטח כבר למד להבחין שהתקיעות השניות די דומות לתקיעות הראשונות, ואפילו די דומות לתקיעות של השנה שעברה, ואם כך, מדוע הוא מצליח להתבלבל?

כדי לנסות ולענות על שאלות אלה, ננסה להבין מדוע נבחר ראש השנה להיות דווקא בזמן שבו הירח מתכסה? מדוע אי אפשר היה לקבוע את ראש השנה נניח כשהירח מלא (הקב"ה היה מוצא דרך לסדר זאת על הלוח העברי)?

ללבנה יש תכונה מיוחדת, ממנה ניתן ללמוד רבות. הלבנה אינה נשארת קבועה במצבה, אלא משתנה במהלך כל החודש, עוברת ממצב של העלם מוחלט, מתמלאת אט אט עד להיראות מלאה, ומתמעטת אט אט עד שמגיעה שוב להעלם מלא.

היהדות אינה אדישה לתכונה זו, וקבעה ברכה על חידוש הלבנה בכל חודש - "ברכת הלבנה".

בברכה אנו משבחים את הקב"ה שברא מאורות שאינם משנים את תפקידם, אך בתוך הברכה יש התייחסות גם אלינו "עטרת תפארת לעמוסי בטן שגם הם עתידים להתחדש כמותה.." -
כמו שהלבנה מתחדשת בכל חודש, גם עם ישראל עתיד לחזור לגדולתו לאחר כל מצבי השפל בהם הוא נמצא.

והדבר נכון לא רק לעם ישראל בכללותו, אלא גם לכל יחיד ויחיד, שיכול ללמוד מהלבנה, ולדעת שגם אם הוא נמצא ברגעי חושך, יש לו לצפות לרגעי האור הגדול שוודאי יגיעו אח"כ.

הלבנה מלמדת אותנו לא ליפול לייאוש, שגם אם חלילה חטאנו, יש בנו את הכוח לשוב בתשובה שלמה ולהפוך את החטאים לזכויות, וזה מה שמלמדת אותנו התורה, בכך שקבעה את ראש השנה לזמן בו הלבנה מכוסה כדי שנזכור ביום הדין שניתן תמיד לתקן.

זה גם מה שגורם לשטן להתערבב. השטן יודע שתפקידו לקטרג את בני ישראל ולהזכיר את כל חטאיהם, כדי שחלילה יצאו חייבים בדין. אך כשהוא רואה שלעם ישראל יש אפשרות להפוך את החטאים לזכויות, הוא מתבלבל. הרי השטן רוצה להזכיר כמה שיותר חטאים, אך אם בינתיים יחזור האיש בתשובה, כל חטאים אלה יהפכו לזכויות, ויצא שכרו של השטן בהפסדו -
כך קבלנו שטן מבולבל.

מאותה הסיבה מתבלבל השטן בעת התקיעות. אם עד עכשיו דברנו על תשובה פרטית, השטן יודע שבעת התקיעות, יכולה התשובה הציבורית, להביא למצב של הבאת המשיח באופן מיידי.

איך אמר הפסוק "ביום ההוא יתקע בשופר גדול" - ומהו אותו יום?

זה מזכיר אגדתא במסכת סנהדרין, דף צ"ח עמ' א'. פגש ר' יהושע בן לוי (ריב"ל) את אליהו הנביא, שאל אותו "מתי יבוא המשיח?" אמר לו "לך שאל אותו" והסביר לו היכן יוכל למצוא את המשיח. הלך ריב"ל, מצא את המשיח ושאל אותו "מתי יבוא אדוני", ענה לו המשיח "היום". הלך ריב"ל בשמחה, התרחץ, התגלח, לבש בגדים לבנים וחיכה למשיח. אפשר רק לתאר כמה גדולה הייתה אכזבתו, כאשר הגיע זמן ערבית ולא הגיע המשיח. הלך ריב"ל להתלונן לאליהו הנביא ואמר "שיקר לי המשיח" שאל אותו אליהו "מה אמר לך המשיח", אמר לו ריב"ל "שיגיע היום". הסביר לו אליהו - "כוונתו של המשיח הייתה ע"פ הפסוק בתהילים צ"ה, פסוק ז', "היום אם בקולו תשמעו" - כלומר המשיח יכול להגיע היום, אם רק אנו מבחינתנו נבצע את המוטל עלינו.

אם כך, מה הוא היום בו יתקע בשופר גדול? היום בו יתקיים "בקולו תשמעו" - והשטן יודע,
שעת התקיעה בשופר, זהו רגע שבו יכולים כולם יחד לחזור בתשובה!

ולכן גם ברגע זה מתבלבל השטן, ואינו יודע האם לעסוק בקטרוג, או אולי לנסות ולהציל את עורו.

בראש השנה שחל ביום חול, ניתן להפסיק כאן את השיחה ולהסתפק במסרים שנבחנו עד כאן.

אך בראש השנה שחל להיות בשבת, קורה משהו מאוד חמור - כל עם ישראל עובר על מצוות עשה מן התורה של שמיעת קול שופר בראש השנה.

וזאת עוד, לאחר שהבנו את הגדולה של התקיעה בשופר, שיכולה להביא את המשיח.

ומדוע לא תוקעים בשופר בראש השנה שחל להיות בשבת?

שמא יש למישהו שופר, והוא אינו בקי בתקיעות, וירצה ללכת למישהו בקי, ואז יעביר את השופר ארבע אמות ברשות הרבים.

האם בגלל החשש הרחוק הזה, כדאי לוותר על מצווה חשובה זו של תקיעה בשופר?

האם בגלל החשש הרחוק הזה, כדאי לוותר על הרגע הנשגב בו ניתן להביא את המשיח?

אלא חז"ל ידעו, שתנאי חשוב למימוש הרגע, הוא שיתוף ואחדות של כל בני ישראל, ואם אחד נאלץ לחלל שבת בשביל הרגע, אבדנו את תוקפו וגבורתו של הרגע.

מכאן, שבעת התקיעות, עלינו לכוון מצד אחד לשפר את מעשינו כדי שיתקיים בנו "היום אם בקולו תשמעו", ומצד שני, עלינו לחשוב על כך שאנו וזה שיושב לידינו, בעירנו ובכלל כל עם ישראל, כולנו גוף אחד, וכך נוכל להביא את משיח צדקנו, אכי"ר.