חקת התשס"ו

במדרש רבה, על פרשת במדבר, פרשה א' ד"ה ב' "וידבר ה'", מספר המדרש, כי שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לעם ישראל במדבר, ושלושתם בזכות שלושת המנהיגים:

א)      מן בזכות משה.

ב)      ענני כבוד בזכות אהרון.

ג)        הבאר בזכות מרים.

מפרשתנו לומדים שענני הכבוד היו בזכות אהרון, ושהבאר הייתה בזכות מרים.

כיצד?

הלימוד נובע מכך, שלאחר מותם של אהרון ומרים, המתואר בפרשתנו, מורגש החוסר
במתנות אלה.

לאחר מות מרים, אומרת התורה (במדבר כ', א') "...ותמת שם מרים ותקבר שם" ומיד בפסוק אחריו "ולא היה מים לעדה". מכאן שהמים היו בזכות מרים עד מותה.

לאחר מות אהרון, אומרת התורה (במדבר כ"א,ד') "...ותקצר נפש העם בדרך", והמדרש מסביר שנפש העם קצרה, כי נעלמו ענני הכבוד, וכעת כאשר הם חשופים לשמש, קצרה נפשם.

במסכת תענית, דף ט' עמ' א', למדים זאת מפרשה שאף קרובה יותר לפרשת מות אהרון, הפרשה שמיד לאחר תיאור מות אהרון, פותחת במילים (במדבר כ"א, א') "וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים", ומסבירה הגמרא "מה שמועה שמע- שמע שמת אהרון ונסתלקו ענני הכבוד".

אם כך, בפרשתנו מתואר, שבני ישראל איבדו את שתי המתנות הטובות של הבאר וענני הכבוד, לאחר מיתתם של שני הרועים, אהרון ומרים.

מעניין לראות, שמפרשתנו גם ניתן ללמוד, שמתנות אלה חזרו לעם ישראל.

כיצד?

ישנה פרשיה בפרשה, המתחילה בפרק כ"א, פסוק י', המתארת את המשך מסעות בנ"י בדרך לארץ ישראל, אך פס' י"ד לא מובן "על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה ואת הנחלים ארנון".

וקשה - על איזה מלחמה מדובר? הרי לא מתוארת בפסוקים שום מלחמה.

ועוד, מה משמעות המילים "את והב בסופה ואת הנחלים ארנון"?

הגמרא במסכת ברכות, דף נ"ד א', משלימה לנו את התמונה.

הגמרא מספרת על שני מצורעים, שהלכו בסוף המחנה, כיוון שהיו מצורעים,
ושמם "את" ו- "הב".

כאשר עברו בני ישראל במעברות ארנון - שהם שני הרים שלמעשה היו פעם הר אחד. כשנפרד ההר לשני חלקים, בצד אחד היו בליטות, ובצד השני היו נקיקים בהתאמה - אמרו האמוריים, שזוהי הזדמנות לתקוף את בני ישראל. האמוריים יתחבאו בנקיקים, וכשיגיעו בני ישראל, יתקיפו אותם באבנים וכד', ללא שיהיו מאוימים בגלל עמדתם העדיפה.

מה שלא ידעו האמוריים, הוא שהענן שהלך לפני המחנה, היה דואג לשטח את ההרים, כדי שלא יקשו על הליכתם של בני ישראל.

כך, שכאשר התחבאו האמוריים בנקיקים, נצמדו של חלקי ההר, והבליטות בצד האחד, חדרו לנקיקים בצד השני, ומחצו את כל מי שהיה בהם. לאחר מכן נשתטח ההר, ולמעשה לא היה שום סימן לנס הגדול שעשה הקב"ה.

מה עשה הקב"ה כדי שבנ"י יכירו בנס? הבאר עברה שם בנחל ארנון, והוציאה את איברי ודם ההרוגים, אותם ראו את והב, והודיעו לשאר העם, שהבין את הנס וציין אותו בשירה.

אם כן, ניתן לראות מסיפור זה, שענני הכבוד והבאר חזרו.

ענני הכבוד- השטיחו את ההרים, והבאר- גרפה את איברי המתים.

מה גרם לחזרתם של ענני הכבוד והבאר? מה השתנה ממועד מותם של אהרון ומרים, ועד לניסי מעברות ארנון?

בין מות מרים ואהרון, לבין פרשת ניסי מעברות ארנון,  מצויה פרשה קטנה בת שלושה פסוקים (במדבר כ"א א'-ג'), המספרת על מלחמה של הכנעני מלך ערד בבני ישראל. בקרב הראשון מצליח הכנעני לשבות שבי מבני ישראל - למדו חז"ל שמדובר סה"כ בשפחה אחת, מזה שכתוב "וישב" ולא "וישבה" - התורה ממעטת את השבי.

בני ישראל נודרים נדר, ומקדישים את כל השלל לקב"ה, ואז יוצאים לקרב נוסף, ומנצחים, ובאמת מחרימים את ערי הכנעני - חרם לגבוה, לקב"ה.

בני ישראל מפגינים אחריות ואחווה, כלפי שפחה כנענית אחת, שהיא אפילו לא חלק מבני ישראל.

אולי היינו מצפים שבני ישראל יוותרו על השפחה, כדי להימנע ממלחמה מיותרת, הרי שפחות אחרות ניתן להשיג.

אך בני ישראל מלמדים אותנו פרק באחווה ואחריות.

בני ישראל אינם מוותרים אף על שפחה כנענית, ויוצאים לקרב על מנת להצילה, וכדי שלא יחשדו שהקרב הוא כדי להשיג שלל - הם מקדישים את כל השלל לקב"ה, כדי להדגיש לעצמם, וגם לדורות, שהצלת שפחה כנענית משבי, זו מטרה מספיקה לצאת למלחמה.

מעניין שבני ישראל קוראים למקום "חרמה".

אנחנו מכירים את חרמה מסיפור אחר בתורה. לאחר חטא המרגלים, ולאחר שהתבשרו שהדור הנוכחי לא יכנס לארץ ישראל, מחליטים בני ישראל בכל זאת לצאת לקרב נגד הכנעני המקומי, למרות אזהרתו של משה. המלחמה כמובן אינה מצליחה, והכנענים מכים את בני ישראל
"עד החרמה" (במדבר י"ד, מ"ה).

אנו רואים, שהאחווה מצליחה להפוך את חרמה מסמל הכישלון, לסמל ההצלחה והניצחון.

כך מצליחים בני ישראל, להחזיר להם את המתנות הטובות, ענני הכבוד והבאר.

מי ייתן, שיהיו דברינו להצלחת ולשחרורו המהיר, ולחזרתו בשלום הביתה, של החייל החטוף גלעד שליט, אמן.