chiddush logo

פסח התש"ע

נכתב על ידי salvo, 30/9/2012

 

פסח התש"ע

המצוה העיקרית הנקשרת לחג הפסח, כיום שאין אנו מקריבים את קרבן הפסח,
היא מצות אכילת מצה.

מדוע אנו אוכלים מצה בפסח?

לכאורה מאוד פשוט.
הרי בעל ההגדה שואל בדיוק את שאלה זו וגם עונה עליה.

"מצה זו שאנו אוכלים על שום מה, על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם מיד שנאמר 'ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם'
(שמות י"ב, ל"ט)".

אם כן, פשוט לבעל ההגדה, שאנו אוכלים מצות, זכר למצות שאכלו אבותינו בצאתם ממצרים, והם אכלו מצות, כיוון שלא הספיק בצקם להחמיץ, עקב הגאולה המהירה שגאלם הקב"ה.

 

אך אם זהו הטעם שמציע בעל ההגדה, אז קשה עליו מניה וביה.

הרי בתחילת הסימן "מגיד" בהגדה, אנו מתחילים עם אמירת "הא לחמא עניא",
שם נאמר שהמצה היא לחם העוני שאכלו אבותינו במצרים.

ואין לומר שמדובר באותה מצה, כי הפסוק אומר שהבצק הוצא ממצרים, ולכן המצות של
הפסוק נאכלו מחוץ למצרים ואילו המצות של "הא לחמא עניא", נאכלו במצרים ולא מחוצה לה.

אם כן, אבותינו אכלו מצות גם בארץ מצרים, וזכר למצה זו אנו אוכלים מצות בפסח, והראיה,  שכאשר אנו אוכלים מצת מצוה,  אנו חוצים אותה לשניים, כי היא לחם העוני ועני דרכו בפרוסה (מסכת פסחים דף קט"ו, עמ' ב').

 

אז מדוע אנו אוכלים מצה בפסח? מהו הטעם הנכון מבין שני הטעמים שמוזכרים בהגדה?

כדי לענות על שאלה זו, ננסה לתת מענה על שאלה אחרת:

מה עדיף, חידוש או שגרה?

 

המושגים אמנם פשוטים, אך נסביר אותם בקצרה על מנת שיהיו ברורים לצורך ההמשך.

שגרה - דבר שחוזר על עצמו מדי תקופה, דבר שאינו מפתיע ומתרגלים אליו.

חידוש - דבר שחורג מהשגרה וגורם התייחסות מיוחדת.

 

בבואנו לבחון, איזו דרך חיים עדיפה, דרך חיים של שגרה, או של חידושים, על פניו נראה,
שלדרך החידוש ישנה עדיפות.

ראשית, אינטואיטיבית, אם נשאל אדם מה הוא מעדיף, את שגרת עבודתו היום יומית,
או את ימי החג או החופשה, נדמה שיאמר שימי החג/החופשה עדיפים ומעניינים יותר.

 

בנוסף, בספר חסידים, סימן מ''ו, מביא שכאשר אדם מברך ברכות הנהנין או המצוות,
חובה עליו לכוון את ליבו למשמעות הברכות, ולא לברך אותן ב "מצות אנשים מלומדה"
(ישעיהו כ"ט, י"ג), כלומר כאנשים שעושים דברים בצורה שגרתית ללא שימת לב מיוחדת.

 

מכאן שכאשר נוהגים בשגרתיות הדבר מוריד מערך המעשים.

בתלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ב' דף ה' טור א', מביאה הגמרא את דברי רב מתנא,
"אנא מחזק טיבו לראשי דכד הוה מטי למודים הוא כרע מגרמיה", כלומר, רב מתניה מחזיק תודה לראשו, שיודע לכרוע אוטומטית, כאשר רב מתניה מגיע בתפילתו "למודים".

הוה אומר, שכיון שהתפילה הופכת לשגרתית, אין רב מתניה שם לב לדברים, והתפילה מתקדמת בצורה אוטומטית.

 

במסגרת ברכות דף כ"ח עמ' ב', אומר ר' אליעזר ש "העושה תפילתו קבע, אין תפילתו תחנונים",

ושם בדף כ"ט עמ' ב', מסבירים רבה ורב יוסף את כוונתו בכך שאם אינו מחדש בתפילתו,
אזי תפילתו אינה נחשבת תפילת תחנונים ובקשה לקב"ה.

 

כאשר תלמידי חכמים נפגשים, הם שואלים אחד את השני "מה חידוש היה בבית המדרש היום "(מסכת חגיגה, דף ג' עמ' ב'), ולא מה נלמד בשגרת הלימוד.

 

במסכת נדה, דף ל"א עמ' ב', מביאה הגמרא את דברי ר' מאיר שמטרת התורה בקביעת דין נידה, כיון שהבעל מתרגל לאשתו וקץ בה, לכן אמרה התורה שתהיה האשה אסורה לו שבעה ימים
בכל חודש (בערך), כדי שתהיה חביבה עליו כשעת כניסתה לחופה.

כלומר, מצות נידה באה כדי למנוע את הנזק משגרת חיי הנישואים, ע"י הכנסת מרכיב של חידוש.

ראינו אם כן, שלכאורה מהרבה מקורות, ניתן ללמוד את העדיפות שישנו לחידוש על פני השגרה.

 

אם כך הוא הדבר, שישנה עדיפות לחידוש על פני השגרה, מתעוררת שאלה לגבי האופן בו
אנו מברכים על מצת המצוה בליל הסדר.

על מצת המצוה אנו מברכים שתי ברכות: "המוציא לחם מן הארץ" הראשונה, והשנייה
"על אכילת מצה".

וקשה, הרי לפי מה שהוכחנו שחידוש עדיף על שגרה, היינו צריכים לציין את החידוש,
אכילת המצה, לפני הדבר השגרתי - "המוציא לחם מן הארץ".

 

ומדוע באמת סדר הברכות הוא כזה?

הסדר נקבע על פי הכלל "תדיר ואינו תדיר, תדיר קודם" (מסכת ברכות, דף נ"א עמ' ב').

מכלל זה עולה, שכאשר אנו צריכים לבחור בין ביצוע של דבר שהוא תדיר, שגרתי,
לבין דבר שהוא אינו תדיר - חידוש, עלינו להקדים את השגרה על פני החידוש,
כלומר לשגרה ישנה עדיפות על פני החידוש.

 

 

הגאון מוילנא, בהגדה של פסח, מקשה על הפסוקים "ויאמר אברהם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית ט"ו, י"ג), "ודור רביעי ישובו הנה" (שם ט"ז).

מדוע בפסוק המתאר את העינוי, נמנית התקופה בשנים, ובפסוק המדבר על השיבה,
התקופה היא בדורות?

המנייה הייתה צריכה להיות או בשנים או בדורות.

אומר הגר"א, שהתורה מלמדת אותנו, שהעינוי והגלות תלויים בזמן, והזמן מייצג את השגרה, ואילו השיבה והגאולה תלויים באדם, ובאדם יש את כח ההתחדשות והיכולת לחרוג מן השגרה, שהם מקור התיקונים והגאולה.

 

אנו יודעים, שארבעים יום אחרי מעמד הר סיני, חטאו בני ישראל בעגל.

נשאלת השאלה, כיצד אנשים, שראו את מעמד הר סיני, המעמד הנפלא הזה, וכן ראו את
קריעת ים סוף, ועליהם נאמר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" (שמות י"א, ל"א), יכולים להגיע
תוך זמן קצר, למצב של חטא העגל?

אחת מהתשובות הניתנות היא, שאמנם מעמד הר סיני וקריעת ים סוף הם מעמדים נשגבים ואדירים, אך הם חד פעמיים, ומאורעות חד פעמיים, אינם מצליחים להשפיע על נפשו של אדם, כפי שמשפיעה עליהם שגרה של עשייה.

 

דבר דומה למדנו מהמעמד של אליהו בהר הכרמל.

לאחר המעמד הנפלא שאליהו מנהל בהר הכרמל (מלכים א' פרק י"ח), אליהו מצפה שהעם יעזוב את עבודת האלילים וידבק בה'.

להפתעתו, יום לאחר המעמד, איזבל שולחת איומים על חייו של אליהו, ואין איש שקם להגנתו, כלומר לא ניכר שינוי בעם (שם י"ט, א' - ב').

אליהו בורח למדבר, ושם הקב"ה נגלה אליו, לא ברוח, לא ברעש, ולא באש, אלא התגלות ה'
היא דווקא בקול הדממה הדקה.

הקב"ה רוצה ללמד את אליהו, שהוא אינו יכול לצפות שמעמד חד פעמי יסייע בהחזרת
העם בתשובה, כי הכוח של החינוך הוא לא בחידוש, לא ברוח, לא ברעש ולא באש,
אלא בעבודה שגרתית ומתמידה.

 

אם כן, ראינו שיש מקורות המעדיפים את החידוש על השגרה, ויש מקורות שמעדיפים
את השגרה על החידוש.

אז מה עדיף, חידוש או שגרה?

 

נראה לומר, שגם בעל ההגדה מתמודד עם שאלה זו.

ראינו, שישנן שתי סיבות שמביא בעל ההגדה לאכילת מצה, או משום המצה שאכלו אבותינו ביציאה ממצרים, או משום המצה, לחם העוני, שאכלו אבותינו במצרים.

המצה שאכלו אבותינו ביציאתם ממצרים, עקב כך שלא הספיק בצקם להחמיץ, מייצגת את החידוש באכילת המצה.

לעומת זאת, המצה שאכלו אבותינו במצרים, היא מצת שגרה.

בכך שבעל ההגדה מזכיר את שני סוגי המצות, הוא בא ללמדנו שיש צורך בשילוב
החידוש עם השגרה .

 

בעל ההגדה מלמדנו זאת בדרך נוספת.

בהגדה של פסח, אנו קוראים את ההלל המצרי, ההלל שקוראים בר"ח ובמועדים, וכן קוראים גם את ברכת השיר, "נשמת כל חי".

הלל המצרי, כולו חידוש. כולו עוסק במאורעות קשים שהמשורר נחלץ מהם, ועל כך הוא מודה ומשבח לקב"ה.

נשמת כל חי, היא כולה שגרה. כולה שיר שבח לקב"ה על המאורעות הרגילים וחיי האדם השגרתיים.

 

אם כן, בעל ההגדה, ששילב הן את ההלל המצרי, והן את נשמת כל חי, מלמד אותנו גם כך,

שיש לשלב את השגרה עם החידוש.

 

כיצד משלבים?

השגרה היא חשובה. יש לה כוחות בחינוך שאין בחידוש. אך השגרה עלולה לשחוק.

לכן יש צורך בחידוש מדי פעם, שירים את השגרה לרמה גבוהה יותר של עשייה.

 

מצה בפסח – גם חידוש וגם שגרה.

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
lawguide
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע