chiddush logo

דברים התשע"א

נכתב על ידי salvo, 30/9/2012

דברים התשע"א

 

בפרשת השבוע, מתחיל משה רבנו את הנאום הגדול שלו, נאום הפרידה מעם ישראל.

עם ישראל עומד בפני הכניסה לארץ ישראל, ומשה רבנו בנאומו, מנסה לתת לעם כלים,
כדי שיוכל להתחיל לצעוד בדרכו העצמאית.

הנושאים עמם פותח משה רבנו את נאומו, הם מינוי שופטים (א', ט' - י"ח),
פרשת המרגלים (א', כ"ב - מ"ו), ותיאור מסע העם לכיוון ארץ ישראל בשנה הארבעים, כולל מלחמות נגד סיחון ועוד, ופרשת בני גד ובני ראובן (הפרשה בפרק ג', י"ב - כ').
כאשר אנו משווים את נושאים אלו, כפי שהם מוצגים בנאומו של משה רבנו, אל מול הפרשה המקורית בתורה, אנו מוצאים הבדלים משמעותיים, בשלושת הסיפורים.

 

בפרשת יתרו, שמות י"ח, י"ג - כ"ז, מתוארת פרשת מינוי השופטים שיסייעו למשה.

בפרשה זו מודגש, כי יוזם הרעיון הוא יתרו.
יתרו הוא זה שפונה למשה ומציע לו למנות דרגי שיפוט זוטרים, שיאפשר את הורדת העומס ומערכת שיפוט יעילה.

משה מסכים וממנה שופטים בדרגת ביניים.

מדוע בנאומו משה אינו מזכיר כלל את יתרו?

ע"פ נאום משה, משתמע שיוזם הרעיון הוא משה בעצמו, ואין מישהו אחר שמעורב .

 

בפרשת שלח לך, במדבר י"ג - י"ד, התורה מציגה שהיוזמה לשליחת המרגלים היא מהקב"ה.

הקב"ה מצווה את משה לשלוח שנים עשר מרגלים.

הקורא את נאומו של משה, מתרשם שאמנם הוגי הרעיון הם העם, אך משה מציין שהרעיון
מצא חן בעיניו והוא אכן שולח את המרגלים.

משה אינו מזכיר ציווי של הקב"ה בנושא.

 

בפרשת מטות, במדבר ל"ב, פונים בני גד ובני ראובן למשה, בבקשה לנחול את עבר הירדן המזרחי.

משה מגיב בחריפות לרעיון, ורק לאחר משה ומתן, וקביעת תנאי בני גד ובני ראובן,
משה מסכים לרעיון.

 

בפרשתנו, משה מספר שהוא זה שהחליט לתת את עבר הירדן המזרחי לבני גד ולבני ראובן, והעובדה שהסיפור החל בבקשה של בני גד ובני ראובן, וכן המשא ומתן בעקבותיו, כלל לא מוזכר בדברי משה.

 

מדוע בוחר משה לפתוח את נאומו דווקא במקרים אלה, ומדוע משה מתאר את מקרים אלה, בנקודת מבט שאינה תואמת את המציאות כפי שתוארה בעת ההתרחשויות בפועל?

 

הגמרא במסכת גיטין, דף נ"ב עמ' ב', מספרת "אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים"
(ר' שם כל המעשה) .


מדוע אומר ר' יוחנן שענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס גרמה לחורבן?

דרך אחת להבין, היא אולי שר' זכריה נכח בארוחה ממנה גורש בר קמצא, ושם הפגין ענוותנות ולא יצא נגד הגירוש, אך כאשר הוצגו בפניו חלופות שדרשו יצירתיות, שם לא הפגין ויצא בנחרצות נגד החלופות.

הענוותנות שהפגין בסעודה במקום לקום ולמנוע את ביושו של בר קמצא, היא זו שהביאה
בסופו של דבר לחורבן.

 

דרך נוספת להבין את דברי ר' יוחנן, היא שענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס,
מתבטאת בכך שכאשר היה צורך לקחת אחריות, לקבל החלטות לא פשוטות אבל חיוניות,
החליט ר' זכריה בן אבקולס להיות ענוותן, ולומר שהוא אינו נמצא במעמד לקבל החלטות קשות כנ"ל, ושב אל תעשה עדיף.

אם לא היה מפחד ר' זכריה לקבל את ההחלטה למנוע מבר קמצא לממש את זממו, יתכן והייתה נמנעת התקרית מול הקיסר.

 

זהו הלקח אותו רוצה ללמדנו משה, ערב כניסתנו לארץ ישראל.

משה מתאר לנו את המקרים לעיל, ובכולם הוא מציין שהוא המחליט והמבצע, למרות שאנו יודעים שהמציאות הייתה אחרת.

משה רוצה ללמדנו, שאולי אנשים אחרים יזמו את המקרים, אך ברגע שהוא קבל החלטה
לנהוג באופן מסוים, מבחינתו האחריות המלאה היא עליו, וכאילו הוא היחיד שיזם ועשה .

 

ומעניין לראות שבשלושת מקרים אלה, משה אינו פונה לקב"ה בבקשת אישור לצעד שהוא
מתכוון לעשות, כפי שידע לעשות במקרה בנות צלפחד (במדבר, כ"ז, ה') וכן במקרה האנשים
שהיו טמאים לנפש אדם, ורצו להקריב קרבן פסח (שם, ט', ח'), אלא משה מחליט בעצמו
ומבצע ע"פ החלטתו.

 

משה רוצה ללמדנו, שבנקודות מסוימות, עלינו לקחת אחריות ויוזמה, הן לביצוע מעשה,
והן לאחריו, על תוצאות המעשה.

 

בצבא נהוג שמתבצעים מסדרי מפקד בהם כל הציוד צריך להיות נקי ומסודר.

בהכנות למסדר, כל חייל דואג לצחצח את נשקו האישי, אך ישנם נשקים מחלקתיים, שאף אחד אינו דואג לנקותם.

במקרה כזה תמיד צועק אחד "שמישהו ינקה את המאג".

עלינו להבין שאף אחד לא ינקה את המאג.

אם אנחנו רוצים שהמאג ינוקה, עלינו לעשות זאת בעצמנו, או לדאוג שמישהו אכן יעשה זאת,
ולא לזרוק סיסמאות לאוויר העולם.




כך בכל דבר ודבר.

אם אנחנו רוצים שמשהו ישתפר בתחום המשפחתי עלינו לפעול לשם כך, ולא לצפות
ש"מישהו" יעשה זאת בשבילנו, וכן הלאה.

נשא תפילה לקב"ה, שייתן לנו את היכולת לזהות היכן אנו חייבים להתערב, כדי להביא נושא
לידי מימוש, וכן את הכח להתערב בפועל, אכי"ר.

 

 

 

להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
lawguide
חולק? מסכים? יש לך מה להוסיף? חווה דעתך על החידוש!
דיונים - תשובות ותגובות (0)
טרם נערך דיון סביב חידוש זה
ציורים לפרשת שבוע