"וענית ואמרת לפני ה' אלקיך ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב" (דברים כו,ה). '"ואמרת לפני ה' א', ארמי אובד אבי". מלמד שלא ירד יעקב לארם, אלא (לאובד) [להאבד]. ומעלה על לבן הארמי, כאלו איבדו' (ספרי). מה הכוונה שיעקב ירד כדי להאבד? מסביר הת"ת שהכוונה שירד לגלות: 'לא נתבאר הענין שלא ירד אלא להאבד, איך יתכן שירד לכתחלה להאבד ח״ו? ונראה הכונה עפ״י המבואר לפנינו בפ׳ עקב בפ׳ "ואבדתם מהרה", דהפעל אבד מורה לא רק על אבידה ממש אך גם על טרדה וגלות ממקומו, וכמו "ובאו האובדים בארץ אשור" (ישעיהו כ״ז), וכן "את האובדות אבקש ואת הנדחות אשיב" (יחזקאל ל״ד), וכן דרשו בתו״כ פ׳ בחקתי בפסוק "ואבדתם בגוים" אלו עשרת השבטים שגלו ממקומם, אחרים אומרים: אין אבדן אלא גולה, יעו״ש, וה״נ הפי׳ מלמד שלא ירד יעקב לארם אלא להאבד, כלומר לגלות ולטלטול וטרדת הגוף כנודע שברח אז מפני עשו וכמו שאמרה רבקה ברח לך, וכל הבורח הוא מטולטל ונטרד, ומעלה הכתוב על לבן כאלו אבדו מפני שטרדו בזמנו ומצבו, כנודע'. גם המלבי"ם מסביר שזה מלשון נודד: '"ארמי אובד אבי". כמ"ש חז"ל: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". פי', שיספר התחלת הגלות, שאמר ה' לאברהם בברית בין הבתרים: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם" (בראשית טו יג). והנה גר יהיה זרעך , התחיל מיד שנולד יצחק. כי אברהם ויצחק היו גרים בארץ פלשתים, אבל הגירות של אברהם ויצחק, לא היה בהם שום גנות; כי נתקבלו במקום מגורתם בכבוד גדול, כידוע מענין אברהם ויצחק עם אבימלך. אבל ועבדום , התחיל מיעקב שעבד את לבן, וזהו גנות. ואף שלא עבדו בחנם, כמ"ש "ארבע עשרה שנה בשתי בנותיך ושש שנים בצאנך", עכ"ז היה מפני ההכרח (וזוהי הגנות) . כמ"ש חז"ל שאליפז נטל ממנו כל אשר נתן לו יצחק, ורק במקלו עבר את הירדן, והוכרח לעבוד את לבן. וא"כ הל"ל (=היה לו לומר) "אבי עבד ארמי"! אך דא"כ, היה משמעו דיעקב היה עבד לבן. וכנה הדבר בשם "אובד", שפירושו נודד, כמ"ש "צאן אובדות היו עמי" (ירמיה נ), "תעיתי כשה אובד" (תהלים קיט). והיה ראוי לומר "אבי אובד בארם"! רק בא הכתוב ללמד, שלבן בקש לאבד את יעקב. וזה שאמרו בספרי: "מלמד שלא ירד יעקב לארם, אלא להאבד". [ויותר הנה נכון לגרוס "להעבד"]. ומעלה על לבן הארמי כאילו אבדו' ('התורה והמצוה'). אולי אפשר כפשוטו לשון אבדון, שנאבד ונעלם, שרבקה אמרה ליעקב לברוח מפני עשו, ולכאורה הרי לו רצה עשו להורגו יכל לרדת בעצמו למקומו של לבן ולהרוג את יעקב (ואף שם היה יותר קל לו, שזה במקום רחוק מיצחק אביו ולכן יכל יותר בקלות להסתיר את מעשיו)? אלא שלא במקרה ירד יעקב ללבן, שמעבר לכך ששם לקח את נשיו, גם לבן שלחו עם הצאן למרחק, כך שכעין היה יעקב אובד שם, שעשו לא ידע איפה בדיוק למצוא את יעקב כיון שהיה הולך במרחבים. לכן זהו מלשון אבדון, שירד להאבד מידיו של עשו, שלא יוכל להשיגו. גם מראש יכול היה להיות שלא היה מוצא את נשיו בבנות לבן, וממילא היה מסתובב במקומות אחרים, ולכן בירידתו היה משום להאבד מידי עשו, שלא יוכל למצאו ולפגוע בו. אבל אולי אפילו יש בזה יותר עומק, שלבן רצה לאבד את יעקב, כמו שממשיך המדרש 'ומעלה על לבן הארמי כאלו איבדו', שלבן רצה תמיד לפגוע ביעקב (בנוסף למה שרדף אחריו כשהלך ממנו, שזהו עיקר הפס', כמו שמפרש"י: '"ארמי אובד אבי" – מזכיר חסדי המקום, "ארמי אובד אבי" לבן בקש לעקור את הכל כשרדף אחר יעקב, ובשביל שחשב לעשות חשב לו המקום כאילו עשה, שבעובדי כוכבים חושב להם הקב"ה מחשבה כמעשה' [רש"י], שברדיפה חשב להורגו ממש בידיו, ישר כשיפגשו; אבל תמיד רצה לפגוע בו, בשל טומאתו של לבן, ולכן גם כשרדפו חשב להורגו ולא רק להוכיחו על מעשיו). לכן עשו שרצה להרוג את יעקב לא רדף אחריו ללבן, כי חשב שלבן כבר יגרום לו להיהרג, שיכביד עליו את העבודה ויסכנו בכך, או יהרגו ממש כשיוכל – כשכבר לא ימצא ממנו תועלת (כמו שרצה להורגו כשהלך ממנו, שאז כבר אין לו תועלת ממנו ולכן זהו הזמן שמוציא לפועל את מה שהיה בליבו תמיד) [ובכך גם יהרג יעקב ולא יאשימו את עשו]. זהו שאומר הספרי שלבן הארמי הוא תמיד נחשב כאדם שבא לאבד את יעקב, ולכן כשיעקב ירד לשם היה בזה משום ירידה להאבד, שירד בידיעה שינסו לאבדו מהעולם – לחסלו. לכן ירד בכוונה לשם שבכך לא ירדוף אחריו עשו. (כך גם ידעה רבקה ולכן אמרה לו לברוח דווקא לשם ויחד עם זה לקחת משם לאשה, שבכך יהיה עם לבן וימנע עשו מלרדוף אחריו להורגו). שבכך באים לומר כמה הצלה מכיליון הייתה ליעקב, שזהו שממשיכים בגלות מצרים: '"וירד מצרימה" – ועוד אחרים באו עלינו לכלותנו שאחרי זאת ירד יעקב למצרים' (רש"י). אולי אפשר כעומק שבא הספרי ומסביר מדוע בכלל מספרים על לבן, מה הקשר לביכורים שמביאים? שבאים לומר על מעלת הארץ ופירותיה: "ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש. ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה'" (כו,ט-י), שהארץ ופירותיה קדושים (ולכן מביאים ביכורים דווקא משבעת המינים שהשתבחה בהם א"י, וגם לא מביאים ביכורים מפירות חו"ל), שהשכינה בארץ, ובה יש לנו חיבור לשכינה כראוי. לכן כאן מאריכים ימים: 'אמרו ליה לר' יוחנן: איכא סבי בבבל. תמה ואמר: (דברים יא, כא) "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה" כתיב, אבל בחוצה לארץ לא! כיון דאמרי ליה: מקדמי ומחשכי לבי כנישתא. אמר: היינו דאהני להו, כדאמר ר' יהושע בן לוי לבניה: קדימו וחשיכו ועיילו לבי כנישתא כי היכי דתורכו חיי' (ברכות ח,א) [שמועיל הדבקות בביה"כ להארכת חיים כי יש בה קדושה כעין דוגמה לא"י]. שכך הביכורים – פירות א"י יש בהם השראת שכינה ('קדושת ארץ הנשפע בה מקדושת הארץ העליונה, היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה השוכנת בקרב הארץ' [ב"ח על טור או"ח סימן רח]), והביכורים זהו ההתחלה של הפירות שגדלים, שכעין רומז גם על חיי האדם שגודל בא"י ודבק בשכינה. לכן מתחילים בסיפור שיעקב ברח ללבן, שירד להאבד, שזה מגלה שבמציאות שבחו"ל יש בה משום אבדון, אין כח חיים, אין אריכות חיים בשל הניתוק מהשכינה שבא"י, שזה מבטא גילוי של מעלת הארץ ופירותיה שמביאים בביכורים. (וכן יש דמיון, שמתגלה בביכורים שהם תחילת הצמיחה, כמו ששם התחיל צמיחת בנ"י [שנולדו שם], ולכן דומים, ולכן מזכירים כדי לומר את מעלת א"י [ולא שנולדו שם כי שם ראוי], ואולי אף יש בכך כעין תיקון על החיסרון שנולדו בחו"ל).