תפילת שמונה עשרה (וכל מאמינים-פקודי) (1 תגובות לחידוש זה)
נכתב על ידי DL2000, 26/2/2014
בס"ד
בנבואה העליונה
שלוש פעמים בכל יום ויום מתפללים אנו את תפילת 'שמונה עשרה', אותה
תפילה נשגבה, שנתקנה על ידי אנשי 'כנסת הגדולה' אשר מנו מאה ועשרים
זקנים ומתוכם שמונים וכמה נביאים )מגילה יז ב; ירושלמי ברכות ב ד( ולדברי
המדרש המובאים ב'שבלי הלקט' )ענין תפילה יח( שורשיה נעוצים עוד
בתקופתם של קדמונינו אבות האומה.
לתפילה מיוחדת זו נודעת חשיבות יתירה, באשר אותם חכמי ישראל ברוחב
דעתם בוודאי מדדו בפלס קדשם כל מילה בטרם קבועה לשעה ולדורות.
וכפי שכותב ה'נפש החיים' )ב יג(: "והוא בלתי אפשרי, אם לא על ידי הנבואה
העליונה, ורוח קדשו יתברך אשר הופיע עליהם הופעה עצומה, ובעת תיקון
נוסח מטבע התפילה והברכות שם בפיהם את אותם תיבות ספורות, שבתוכן
גנוזים כל התיקונים".
משכך בוודאי ראוי שנתייחס ביתר כובד ראש
לתפילה זו, נֹאמרה בכוונה ונתאמץ בכל כוחותינו
לנסות ולהבין ולו מעט מעומק סודותיה.
כנגד שמונה עשרה ציווים
בפרשתנו מביא בעל הטורים )מ כא( את דברי חז"ל
)ירושלמי ברכות ד ג; ויקרא רבה א ח( שאנשי כנסת
הגדולה תיקנו לנו שמונה עשרה ברכות בתפילה, כנגד
שמונה עשרה הפעמים שהזכירה התורה בפרשתנו
על מלאכת המשכן "כאשר צוה ה' את משה".
ולכאורה יש מקום להבין את הקשר בין ציווים אלו
שנאמרו במלאכת המשכן לתפילת שמונה עשרה.
רבי שמואל יפה אשכנזי, בספרו 'יפה תואר' על
מדרש רבה )שם(, מביא לכך שני הסברים: ההסבר
הראשון הוא ע"פ דברי חז"ל )'מדרש שוחר טוב'
שמואל לא( שבימי דוד המלך נענשו ישראל על שלא
תבעו בעצמם את בניין בית המקדש. כדי לתקן זאת,
עלינו לגרום לכך שתפלתנו תבטא היטב את רצוננו
העז לראות בבניין בית קדשנו, לפיכך תיקנו חכמים
את תפילת שמונה עשרה כנגד שמונה עשר הציוויים
שבמלאכת המשכן. הסבר נוסף כותב ה'יפה תואר':
כיון שהתפילה היא כנגד עבודת הקרבנות שבמקדש
)ראה ברכות כו ב(, לכן מתאים שמספר ברכותיה
יתאים למספר הציוויים בעניין מלאכת המשכן.
מתי נתקנה תפילת שמונה עשרה
מבלי להיכנס לעומק דברי המדרש, ננסה אך להבין, הלא מלאכת המשכן
התפרשה בתורתנו הקדושה בשני מקומות, בפרשת תרומה ובפרשות ויקהל-
פקודי. מדוע, אפוא, נתקנה תפילת שמונה עשרה דווקא כנגד אותם ציוויים
שנאמרו בפרשה השנייה של מלאכת המשכן?
מבאר האבודרהם )תקון התפילות ד"ה גרסינן(: כיון שנוסח שמונה עשרה תוקן
בימי בית שני, לכך תקנוהו כנגד הפסוקים המופיעים בפרשה השנייה העוסקת
במלאכת המשכן.
ומכאן לשאלה: מתי באמת נתקנה תפילת שמונה עשרה?
כאמור בתחילת הדברים, מדברי הגמרא )מגילה יח א( משמע שאנשי כנסת
הגדולה הם אלו שתיקנו את סדר הברכות של תפילת שמונה עשרה. אולם
ב'שבלי הלקט' )עניין תפילה יח( הביא בשם המדרש שמלאכי השרת
הם שתיקנו את חתימת הברכות שבידינו בעת שארעו מאורעות
שונים לאבותינו. כך לדוגמא: כשניצל אברהם אבינו מאור כשדים, פתחו ואמרו:
ברוך אתה ה' מגן אברהם; כשנרפא אברהם אבינו מצער המילה אמרו: ברוך
אתה ה' רופא חולים; כשטבעו המצרים בים אמרו: ברוך אתה ה' שובר אויבים
ומכניע זדים; לאחר קריעת ים סוף אמרו: ברוך אתה ה' מצמיח קרן ישועה.
אמנם ב'פרישה' )או"ח קיב( באר שהדברים אינם סותרים זה לזה, משום שיש
לומר שחתימת הברכות שבידינו אכן נתקנה על ידי מלאכי השרת כמובא
במדרש, אך נוסח הברכה עצמה וקביעת סדר הברכות נתקן על ידי אנשי כנסת
הגדולה, וכפי שנראה מדברי הגמרא.
חתימת הברכות
בהמשך דברי בעל הטורים בהם פתחנו, ישנה התיחסות מיוחדת לחתימת
הברכות שבשמונה עשרה, וכך כותב בעל הטורים: בשמונה עשר הפסוקים
בפרשתנו שכנגדם נתקנה תפילת שמונה עשרה יש
113 מילים, גם בחתימת הברכות שבשמונה עשרה
– מ'ברוך אתה' עד לסיום הברכה - ישנם 113 מילים,
ו-113 זהו גם מספר הפעמים בהם מופיעה המילה
על 'בעל הטורים' ביאר את החשבון הדק היטב, עיין ַ 'לב' ]על כל הטיותיה[ בתורה ]ובפירוש 'שֹׁ הם יקר'
שם[.
מכך יכולים אנו ללמוד, כותב בעל הטורים וכך הביא
להלכה בטור )או"ח קא( שלכל הפחות את חתימת
הברכות שבשמונה עשרה יש להתרגל לומר מתוך
כוונת הלב. ועל דרך הפשט באר זאת הב"ח )שם(
שכיון שחתימת הברכה עוסקת בשבחו של מקום,
שלא כברכה עצמה שהיא בקשה, ראוי שנכוין בה
יותר.
לדברים אלו נוכל אולי לצרף את דברי בעל הטורים,
אף הם בפרשתנו )לח כז(, שתקנת אמירת מאה
ברכות בכל יום נתקנה כנגד מאת האדנים שבמשכן,
ויתכן שהדברים נוגעים זה לזה, בפרט לאור העובדה
שתפילות שמונה עשרה משלימות את רוב מאה
ברכות אלו.
מבנה תפילת שמונה עשרה
בדברי חז"ל )ברכות לד א( מבואר כי תפילת שמונה
עשרה מחולקת לשלשה חלקים: תוכנן של שלושת
הברכות הראשונות הוא סידור שבחו של הקב"ה. ומסביר המבי"ט )'בית
אלקים' שער התפילה כ( שהסיבה לכך היא משום שלפני בקשת צרכיו ראוי
שיקדים האדם שבח למקום, זאת כדי להשריש בעומק לבו את האמונה בגודלו
ותוקפו של הקב"ה, שרק הוא לבדו יכול לעוזרו.
להם אנו זקוקים כדי לחיות בעולם, וכתב המאירי )ברכות לב ב( שכל חיי האדם י"ג הברכות האמצעיות עוסקות בבקשות שונות המקיפות את כל הדברים
ובקשת צרכיו תלויים בתפילת שמונה עשרה.
ואמנם בברכות 'רצה' ו'שים שלום' ישנם גם בקשות, אך כבר כתב הרדב"ז תוכנן של שלושת הברכות האחרונות הוא הודאה לה' על הטוב שהטיב לנו,
)שו"ת, ח"ח סי' טו( שכיון שעניינה של ברכת 'מודים' - שהיא ברכה העיקרית
מבין שלשת האחרונות - הוא הודאה בלבד, לכן כונו שלשתן כברכות ההודאה.
את ההבדל בין חלקה הראשון של התפילה לחלקה האחרון מבארת הגמרא
)ברכות לד א( בדרך משל: הברכות ראשונות דומות לעבד שמסדר
שבח לפני רבו, האמצעיות לעבד שקבל פרס מרבו והאחרונות לעבד
שלאחר שקבל את הפרס מרבו מודה לו על כך. כך גם מגדיר
זאת הרמב"ם )תפילה ד א(: "שלש ראשונות שבח לה', שלש
אחרונות הודיה, ואמצעיות יש בהן שאלת כל הדברים שהם כמו
אבות לכל חפצי איש ואיש, ולצורכי הציבור כולן".
אל יגביה קולו
חנה אם שמואל, עליה מעיד הכתוב )שמואל א' א יג(: "רק שפתיה נעות וקולה "אסור להגביה קולו בתפילתו". הלכה זו למדה הגמרא )ברכות לא א( מתפילת
שמונה עשרה. ִ לא יׁ ָּשֵמַע". אמנם מדברי הפוסקים מבואר שדין זה נאמר בפרט לגבי תפילת
בטעם הדבר כתב המשנה ברורה )קא ס"ק ו( ע"פ דברי הראשונים )ברכות כד ב(
שהמגביה קולו מראה כאילו אינו מאמין שהקב"ה שומע תפילת לחש, והרי הוא
כמו נביאי השקר שדרכם היה לצעוק בקול לעבודה זרה שלהם.
בל נחשוב שכיון שהקב"ה יודע מחשבות, נוכל לצאת ידי חובה בכך שנהרהר
במילים בלבנו, כיון שישנו עניין מיוחד להוציא את המילים בשפתיים, כפי
שכותב הזוהר )אדרא זוטא ח"ג פר' האזינו( שאין תפילת האדם נחשבת עד
שיחתכנה בשפתיו, שאז עולות התיבות לעולם העליון ונהפכות לקול שיש
בו ממש, ממנו נעשה כתר למלך. על כן בכל תפילה ותפילה שמבקש האדם
מהקב"ה, עליו להוציא המילים משפתיו, שאם לא כן, אין תפילתו תפילה.
חזרת הש"ץ
כאמור, בכל יום אנו מתפללים שלוש פעמים את תפילת שמונה עשרה, אך
למתפללים במניין ישנם עוד שתי הזדמנויות לכך, בתפילת שחרית ומנחה בהן
חוזר הש"ץ שוב על התפילה, ומוציא את הציבור ידי חובה.
נראה היה שלחזרת הש"ץ ישנה חשיבות פחותה בהרבה
מתפילת היחיד, אולם לא כך כותב ה'דברי שמואל' מסלונים
)פרשת וישלח(. לדבריו ההבדל בין תפילת שמונה עשרה ביחיד לבין
שמיעת חזרת הש"ץ בציבור, הוא כמו ההבדל בין זריקת חץ ליריית פגז
מתותח. משום שבכוח הצטרפות הציבור כולו לשליח הציבור על ידי עניית
אמן, עליה נאמר בזוהר )תיקו"ז מ א( שהעונה אמן בכל כוחו קורעים לו גזר דין
של שבעים שנה, גדל כוח התפילה עשרת מונים, ובכוח זה ניתן לבקוע רקיעים.
אמן בפרשת השבוע
נסיים בדבריו הנפלאים של האדמו"ר רבי יחזקאל מקוז'מיר זי"ע בפרשתנו:
במדרש רבה בתחילת הפרשה )פר' נא( קוראים חז"ל על משה רבנו את הפסוק
כי "גדול העונה אמן יותר מן המברך", וביאור דבריהם הוא, שהעונה אמן מגלה ִ )משלי כח כ(: "א ֱ ישׁ א ּמו ַ נוֹ ת ר ּב בְָרכוֹ ת", ומסביר הרבי מקוז'מיר: חז"ל קבעו
בכך שאין דעתו להיטיב רק עם עצמו, אלא אף עם זולתו, שבכך שעונה אמן על
ברכת חברו גורם הוא שברכת חברו תהיה מושלמת, ונמצא שבכך עשה עמו
טובה וגרם שתהיה לברכתו קיום, לעומת זאת המברך עושה טובה רק עם עצמו
לכן כינו חז"ל את משה רבנו "איש אמונות רב ברכות", שבענוותנותו חפץ תמיד
בטובתם של ישראל, ולכך דאג שכל עם ישראל יברכו והוא ענה אחריהם אמן
)נחמד מזהב פרשת פקודי(.
ומעניין לציין כאן לדברי ה'חסד לאברהם' מרדומסק )פר' תצווה( מהם עולה
שאף שמו של משה רומז למילת 'אמן', שכן סופי התיבות של שמו במילואו –
מ"ם שי"ן ה"א, הם – אמן.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (1)
תפילתו של הרב מבריסק
העוברים ושבים בשדה התעופה הלאומי של איטליה
שיפשפו עיניהם בתימהון. מחזה בלתי שגרתי
בעליל נגלה אל מול עיניהם המשתאות, מנין יהודים
עבדקנים עומדים באחת הפינות ומתפללים תפילת
מנחה. מספר דקות קודם לכן נחת המטוס שהביא
אותם משוויץ - בואכה ארץ ישראל - לחניית ביניים
באותו שדה תעופה. טרם הנחיתה הכריז הקברניט
בסמכותיות: "העצירה הינה לזמן קצר, לא נמתין
למאחרים!".
הזמן הקצר דחק במיוחד במספר יהודים מבין
הנוסעים, אשר כבר קודם לכן נמנו וגמרו להתארגן
יחדיו לתפילת מנחה במנין. אך נפתחו דלתות
המטוס החישו הללו את פעמיהם לאחת מפינות
בית הנתיבות, אחד מביניהם ניגש ל'עמוד'
המאולתר ופתח באמירת 'אשרי' ו'קדיש', לאחר
מכן נעמדו כולם לתפילת 'שמונה עשרה' חפוזה,
חלקם, יש להודות, לא עשו זאת מתוך כוונה יתירה.
לנגד עי