לאבד את עצמי – ענווה בספר ישעיהו

על פי אורות האמונה עמ' 23

בפרק ב' בישעיהו הנביא מתאר פעמים רבות את הפחד הגדול של בני האדם מפני התגלות אור ה' בעולם. "בוא בצור והטמן בעפר מפני פחד ה' ומהדר גאונו" (ב,י) ושוב - "ובאו במערות צורים ובמחילות עפר מפני פחד ה ומהדר גאונו " (ב,יט), ופעם נוספת - "לבוא בנקרות הצורים ובסעפי הסלעים מפני פחד ה' ומהדר גאונו" (ב,כא). מפחדים שיהיה לה' כבוד וגאון (פרסום בעברית תנכית).

ממה הם מפחדים כל כך?

"ושח רום האדם ושפל רום אנשים" (ב,טז), הם מפחדים שכבודו של אדם יתבזה והוא ירגיש שפל ועלוב. שהוא ירגיש שגאוותו וכבודו נלקחים ממנו בעל כורחו הוא נשאר כמו דבר חסר טעם וערך.

מדוע שכבודו של האדם ינטל?

כיוון שכבודו של ה' יאיר חזק, ואורו של האדם יחוור לעומתו -  "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" (ב,טז). הם חושבים שככל שאדם מרומם את ה' יותר, כך הוא הופך קטן יותר בעיני עצמו. לפני שהייתה בעולם אמונה גדולה, היה מקום להתפאר באדם, הישגיו, כישרונותיו ומחשבותיו. כאשר ה' מגלה מי הוא, אז האדם נראה פתאום סתמי וחלש - "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא" (ב,כב).

זה פחד נורא ואמיתי מאוד. מי שכבודו האישי חשוב בעיניו כל כך, עלול למצוא את עצמו מקטין את דמותו של האלוקים שלו, כדי להשאיר לעצמו מקום בעולם. הוא 'תופס מרחק' מאלוקים משמעותי ועליון, כי פוחד להיכחד באש הגדולה של האין סוף - "פחדו בציון חטאים, מי יגור לנו אש אכלה מי יגור לנו מוקדי עולם?" (לג,יד). בעיניו, זו מלחמה בין גאוות האדם לגאוותה אלוקים - "כי יום לה' צבאות על כל גאה ורם ועל כל נשא ושפל" (ב,יב).

עולה כאן שאלה חשובה: האם אמונה גדולה, שבה אלוקים נתפס כגדול ומשמעותי, בהכרח תגרום לכך שכבודו של האדם יושפל?.

מפרק ב' בישעיהו נראה, שעבור אדם גאוותן מדובר במלחמת קיום ממש!. הוא יעשה כל שביכולתו כדי למנוע את הופעת כבוד ה' בעולם, כדי לשמור על כבודו שלו, הרי "חייך קודמים לחייך חברך". טבעו של הגאוותן הוא להיאבק על כבודו.

ישעיהו מחנך את הקוראים חינוך עמוק במידת הגאווה, ובמשך פרקים ארוכים הוא עוסק בסוגיה הזו מזוויות שונות. הוא מסביר כיצד אדם שכבודו חשוב לו יתר על המידה, הוא בעצם אדן שמתנגד לתיקון העולם!. הוא מוקש בדרך לגאולה - כי זה יפגע לו בפאסון\באגו.

בניגוד לכך, אדם בעל ענווה מרגיש הפוך לחלוטין - "ויספו ענווים בה' שמחה, ואביוני אדם בקדוש ישראל יגילו" (כט,יט), אנשי הענווה מלאים שמחה שכבוד ה' מתגלה בעולם. הם משתוקקים לישועת העולם הזה, ולהופעת פני השכינה, כי הם יודעים שזה הצדק האמיתי וזה הטוב השלם.

הגאווה האישית שלהם לא משחקת תפקיד בחיים הפרטיים שלהם, וממלא גם לא מעכבת את תקוותם לגאולה שלמה. "ה' חננו לך קיויני, היה זרועם לבקרים אף ישועתנו בעת צרה.. נשגב ה' כי שכן מרום, מלא ציון מפשט וצדקה" (לג,ב;ה).

הענווה מאפשרת לאדם להתקרב לה', כי הוא לא מפחד לאבד את עצמו. הוא יודע שכבודו רק יגדל בזכות היותו קרוב למקור החיים, ולמלך האמת והצדק. גם בימים פשוטים הוא מאפשר לעצמו להתעלות לאמונה גודלה, מרוממת ונשגבה, הוא לא מפחד לכסוף אל האין סוף, הוא מאמין בגאולה גדולה של החיים האלה ומצפה לה בלב שלם.