כותב הבן איש חי על פרשת ויקרא שנה א' על הפסוק "וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן-הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם" (ויקרא ה, טז), שהאות "א" מסמלת את המחשבה, וכמוה גם היא נסתרת מאחר וכל שאר האותיות נמצאות אחריה, האות "ת" מסמלת את המעשה, וכמוהו גם היא גלויה מאחר ואין אף אות שנמצאת אחריה, והאות "ו" מסמלת את הדיבור. עכ"ל.

נוצרת כאן המילה "אות", כמו ששרים במזמור "כי אשמרה שבת": "אוֹת הִיא לְעוֹלְמֵי עַד בֵּינוֹ וּבֵינִי", והערך הגימטרי שלה הוא 407, ואם נוסיף את מספר אותיותיה נקבל 410, הגימטריה של המילה "קדוש", ובהמשך לדבריו הקדושים של הבן איש חי, רואים אנו רמז שעוזר לנו להבין כיצד יכול הוא האדם ללכת בדרך ד' יתברך ולקדש את עצמו, וזאת ע"י המחשבה, הדיבור והמעשה (ראשי תיבות מד"מ וסופי תיבות הר"ה), והעובדה שצריך להוסיף את המספר 3 כדי להגיע לכך שופכת עוד קצת אור מאחר וצריך להוסיף אותות וסימנים של קדושה בעולם בין היתר ע"י הישענות על היסודות הקדושים של היהדות שמיוצגים ע"י המספר 3, כגון שלושת הדברים עליהם העולם עומד - תורה, עבודה הלא היא תפילה שהיא העבודה שבלב וגמילות חסדים, שלושת האבות הקדושים - אברהם, יצחק ויעקב ע"ה, 3 התפילות במהלך היום - שחרית, מנחה וערבית, 3 החגים - פסח, שבועות וסוכות, 3 המעמדות בעם הנבחר - כהן, לוי וישראל, 3 השלבים של החזרה בתשובה - חרטה, וידוי וקבלה לעתיד, ומעל הכל ההרכב השמיימי עליו נאמר "קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל חד הוא".

הסכום הגימטרי של ר"ת מד"מ הוא 84 ובגימטריה קטנה 3 והסכום הגימטרי של ס"ת הר"ה הוא 210, וגם כאן הגימטריה הקטנה היא 3. אם נחליף את המילה "דיבור" במילה "קול" יתקבלו ר"ת חדשים, מק"מ, שהסכום הגימטרי שלהם הוא 180 ובגימטריה קטנה 9, מספר שמסמל את האמת, ואם נחבר אותו עם המספר 3 נקבל את המספר 12 וכך שוב נגיע למספר 3 בגימטריה קטנה.

"קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ד' אֱלֹקיכֶם" (ויקרא יט ב). "אני" זה אחד משמותיו של ד' יתברך והמילה "תהיו" מכוונת מחד אלינו הנבראים ומאידך דומה מאוד לשם הוי"ה, כשרק האות "ה" מתחלפת עם האות "ת". ההפרש הגימטרי בין שתי האותיות הוא 395 שהוא הערך הגימטרי של המילים: "נשמה", "השמים", "יחסי קרבה" ו"שלום ואהבה". ניתן ב"ה לקבל גם מכאן הוכחה שאין שום דבר שמפריד בינינו לבין הקב"ה, שהוא ח"ו אינו חיצוני ביחס אלינו, שהמהות שלנו היא הנשמה ולא הגוף, עד כמה רוצה הקב"ה שנדרוש את קרבתו, ועל כמה מהדברים שמאפשרים לנו להידבק ב-ד' יתברך, שלום, שאף הוא אחד משמותיו ואהבה, שהערך הגימטרי שלה הוא מחצית משם הוי"ה.

אומר הרב שהמילה "תהיו" כפי שעולה מההבנה הראשונית של הפסוק היא מלשון ציווי מחד, ומאידך בבחינה נוספת ומדוקדקת יותר ניתן לראות כאן לשון חדשה של הבטחה לעתיד לבוא. אומר הקב"ה לישראל: אתם העם בו בחרתי, אתם שייכים לי, אז שלא יהיה לכם ולו צל של ספק שאתם תהיו קדושים, שנאמר "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם" (קוהלת ג, א).

אמר הקב"ה שרק בשל כך שבני ישראל אינם אוכלים שרצים היה שווה להעלותם מארץ מצרים, ללמדנו על חשיבות הנושא. בפסוק מה בויקרא יא בשונה מכל שאר המקומות בתורה בהם כתוב: "אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם", התורה משתמשת במילים "כִּי אֲנִי ד' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹקים וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי". עם ישראל היה שקוע במ"ט שערי טומאה במצרים והפסוק הזה מגיע מיד אחרי רשימת הציוויים הבאים להרחיק את בני העם הנבחר ממקורות שונים שבכוחם לטמא אותם ח"ו. ניתן ב"ה לראות לפי המבנה של הפסוק שיש כאן רמז לכך שמי שמקפיד להכניס לגופו אף ורק מאכלים ומשקאות כשרים, מקדש את עצמו ועושה נחת רוח גדולה לבורא עולם, מאחר והפסוק בנוי בצורה מגמתית, מהנמוך לגבוה, מהטמא לקדוש, כך שבתחילה מופיע גילוי דעתו של ד' יתברך שברצונו להעלות אותנו מהמקום הטמא ביותר, ולבסוף מציין את המטרה שהיא הקרבה והדבקות במקור הקדושה.

על הסכנה הגדולה שטמונה במאכלות האסורות אנו יכולים ללמוד גם ממסכת יומא לט ע"א שם כתוב "אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמתם", מאחר ואכילת דברים אסורים מטמטמת את לב האדם, מטמאת אותו ובמקביל מרחיקה אותו מהקדושה, מורידה לו את החשק לעניינים רוחניים, ומרחיקה אותו מעבודת השם, מהאמת ומהתורה. ההבדל התחבירי היחיד בין שתי המילים הוא שב"נטמאתם" מופיעה האות "א" שהיא היחידה מכל האותיות שבמילה שמסמלת את שם ד' יתברך ומ"נטמתם" היא נעדרת, ללמדנו שכשבורר הוא האדם את מאכליו ומשקאותיו הוא למעשה בוחר את רמת הקרבה שתהיה לו עם ד' יתברך, ועליו לזכור שזה מתחיל בכך שהוא מטמא את נפשו וממשיך בכל שהוא מרחיק את עצמו במו ידיו ודרך מעשיו ממקור הקדושה והברכה, מקור הכל, הקב"ה.

מצד אחד קיבל הוא האדם את עיניו כמו כל שאר איברי גופו מאת ד' יתברך ומצד שני יכול הוא עם אותם עיניים לטמא את עצמו ח"ו בראיות אסורות שפוגעות ומצערות את ד' יתברך שנתן לו אותם, שנאמר "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם". ניתן לראות ב"ה שהמילה "אחרי" שמופיעה גם לפני "לבבכם" וגם לפני "עיניכם" רומזת על כך שהלב והעיניים שטרם תוקנו במידה זו אינם באמת חושקים בראיית אותן מראות לא צנועים מאחר וזה כלל לא שייך אליהם ולייעוד שבורא עולם ייעד להם. זה לא בפנים, זה לא בתוך כי אם בחוץ או במילה אחרת - אחרי.

עוד דבר שמקדש את האדם בצורה מופלאה היא הקפדה על דיבור נקי מרכילות, לשון הרע, והוצאת שם רע, ולעומת זאת מלא בדברי אמונה, מוסר ותורה (ר"ת אמ"ת) בכלל ובבתי הכנסת ובבתי המדרש שנקראים "מקדש מעט" בפרט. ההקפדה בעניין הזה הופכת את הצדיקים לכאלה שכל ברכה שלהם מתקבלת, מאחר והם שומרים ומקדשים את הדיבור שלהם, נוהג איתם הקב"ה מידה כנגד מידה, שבנוסף לאהבתו אותם מעצם היותם חלק מעמו הנבחר, מתענג הוא מכל אות שיוצאת מפיהם מאחר והם חושבים ושוקלים היטב לפני שהם מוציאים דבר מה מהפה, היות והם מבינים את החשיבות והחומרה שבנושא.

האותיות שנמצאות לפני אותיות המילה "פה" הן "עד" ואלה שבאות אחרי הן "צו". המילה שנוצרת מחיבור 4 האותיות האלה היא "צועד". ומכל 3 המילים החדשות שקיבלנו ניתן ללמוד על חשיבות ההקפדה על כללי הדיבור ולשון הרע. הדיבור הוא אחד הדברים המהותיים שעושים את האדם למי שהוא והשפעתו על כל העולמות גבוהה מאוד. גם קירות הבית ישמשו כעדים וכמו כן גם השולחן עליו הוא אכל, דיבר דברי תורה והפליא בזמירות קודש בזמן הסעודות, שנאמר במסכת אבות:

"רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר, כִּי כָל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם (ישעיה, כח). אֲבָל שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר, וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ד' (יחזקאל מא, ברכת המזון)".

מהעובדה שאת כל אלה ניתן להבין ממה שבא לפני הפה ואחריו אנו למדים שיש לבחון את התוכן המיועד להיאמר עוד טרם שהדברים יצאו מהנסתר אל הנגלה וקיבלו חיות ואף לאחר שהם בקעו מחלל הפה, מאחר ולעיתים עלולים לומר דבר מה שגוי במתכוון או שלא במתכוון ואז עדיין ניתן לתקן בכל מיני דרכים משוכללות ומתוחכמות בהתאם לצורך.

בשם הרב הרצל חודר, הגימטריה של המילה "פה" היא 85 כמו של המילה "מילה" וראשי התיבות שלה הן "מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה" (דברים ל יב) ובסופי תיבות מתקבל שם הוי'ה. אדם שמנהיג את פיו עפ"י הציווי האלוקי לפי כללי התורה ולשון הרע משמח ועושה נחת רוח גדולה לבורא עולם, וכך ההשגחה הפרטית והשכינה ששורה באדם כזה היא לעילא ולעילא גדולה יותר ביחס לאדם שלא מייחס חשיבות לנושא. מכאן ניתן לצרף את המספר 1 שמייצג את ד' יתברך למספר 85, ואז מתקבל המספר 86 שהוא הערך הגימטרי של שם "אלקים" (עם האות "ה"). מכאן יכולים אנו ללמוד על חשיבותה של כל מילה ומילה שיוצאת מהפה שלנו לאוויר העולם בדרכה לפעול בעולמות העליונים בהתאם לתכונתה.

במשלי כא כג כתוב: "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ, שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ". הגימטריה הקטנה של ראשי התיבות של 3 המילים הראשונות שווה לגימטריה הקטנה של סופי התיבות שלהן והערך המספרי בשני מקרים הוא 8, מספר שמציין את העולם הבא, הנצח והאינסוף, ללמדנו את חשיבות התפקיד שיש לפ ואופי הדיבור שהוא מפיק כשאנו צועדים במסדרון העולם הזה בדרך לעולם הבא.

"סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחְשָׁבָה תְּחִלָּה" (מזמור לכה דודי, רבי שלמה הלוי אלקבץ) - המחשבה זה הדבר הראשוני ביותר בכל תהליך ומה שמפריד בינה לבין ההגשמה המעשית הוא הדיבור. גם לבריאת העולם שהיא בבחינת המעשה קדמה המחשבה והתכנון האלוקיים של בורא עולם, כשהדבר התבצע ע"י הדיבור, אותן אותיות שמרכיבות את שפת הקודש שיש גם לנו הנבראים הזכות להשתמש בהן בחיינו.

ניתן להקיש מהעובדה שנבראנו בצלמו ובדמותו של מי שאמר והיה העולם, שמוטלת עלינו אחריות מיוחדת להשתמש בזכות שקיבלנו בצורה ראויה ומכובדת, ולא להפוך ח"ו את היוצרות, להפנות את העורף ולהשתמש במתנה האדירה שקיבלנו כנגד מי שנתן לנו אותה, מאחר וכל מחשבה שעוברת במוחנו, כל מילה שיוצאת מפינו וכל מעשה שאנו עושים משפיעים בעולמות העליונים והם בעלי עצמה אדירה.

כל אחד משלושת הגורמים האלה עושים רושם עצום בשמים וסומך עלינו הקב"ה שנדע לשלוט על מחשבותינו כמו כל בעל בית שמנהל את ביתו לפי מיטב הבנתו, שנדע מה, איך ומתי לדבר, שהרי לא לחינם בוראנו צייד את לשוננו בשני שערים, האחד מאבן והשני מבשר, ושנדע מה לעשות ובאיזה אופן, שהרי לא במקרה מתארת התורה את מעשיו של בורא עולם יחד עם אלו של כל הצדיקים, החסידים והקדושים וביניהם גם אבותינו ואימותינו ע"ה, כדי שישמשו לנו דוגמא ומופת ויעזרו לנו להחליט אם לעשות מעשה מסוים ובאיזה אופן. והצדיק שיכוון בכל מחשבותיו, דיבוריו ומעשיו להתקרב, לשמח ולעשות נחת רוח למלך מלכי המלכים הקב"ה אשריו ואשרי חלקו.

הרב שופך אור חדש על הפסוק: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי" (ויקרא יט, ב). הדוגמא הבאה תעזור לנו להבין את הרעיון. חודש לאחר שראובן זכה באליפות העולם בשחמט הוא זכה למשהו משמעותי ונשגב הרבה יותר. הוא זכה לעלות לארץ הקודש, ארץ ישראל. הוא לא הצליח להכיר בסביבתו החדשה אנשים שבקיאים ברזי משחק המלכים וכמוהם גם החבר הכי טוב שלו שמעון. בצער רב פנה אליו והציע לו ללמוד לשחק שחמט וכשנשאל בתגובה מה הסיבה לבקשה המיוחדת הזאת ענה לחברו שלא כיף לו להיות לבד ולשחק עם עצמו ויהיה לו הרבה יותר נעים אם יהיה לו שותף שיוכל לשחק וליהנות איתו ולחלוק איתו את החכמה והניסיון שלו. זה מה שאומר לנו הקב"ה, א-ל תשאירו אותי לבד, אני רוצה שתהיו קדושים כדי שתוכלו להצטרף א-לי למגרש שלי. אני רוצה אתכם כאן ביחד איתי. זה המקום הראוי לכם, אני מחכה לכם, אני אוהב אתכם.

הדברים הבאים מבוססים בחלקם על דברים ששמעתי מפי הרב. הדיבר השני בעשרת הדיברות הוא "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹקים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" (שמות כ, ב) ועוד מצווה הקב"ה את עם ישראל והפעם דרך משה רבינו ע"ה: "כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר, כִּי ד' קַנָּא שְׁמוֹ, אֵל קַנָּא הוּא" (שמות לד, יד). מה ז"א א-ל אחר? מה אנחנו אמורים להבין מפה? שהרי יודעים אנו שהשם אחד ושמו אחד ואין עוד מלבדו. האם באמת יש א-ל אחר? והתשובה היא כן. אז מיהו אותו א-ל? הקב"ה כמובן ולא שום ישות נפרדת ח"ו. הערך הגימטרי של שם הוי"ה הוא 26 ושל המילה "אחד" הוא 13. 13 נכנס פעמיים בתוך 26. האינסוף ברוך הוא מורכב מהמציאות האחדותית, הסטרא דקדושא ומהמציאות הפירודית, הסטרא אחרא. כ"ל ישראל אומרים בכל יום פעמים באהבה "שמע ישראל, ד' אלוקינו, ד' אחד". אמנם קיים א-ל אחר אך רוצה הקב"ה שנעבוד אותו יתברך דרך הצד ה"אחד" שמהווה חלק אחד מהאינסוף יתברך ולא דרך החלק השני שהוא הצד ה"אחר". עכ"ל. גם המספר 8, שמסמל את העולם הבא וכל מה שמעל לטבע, מורכב משני חלקים ויתכן שגם הצורה הזאת רומזת לשני החלקים השונים שמרכיבים את האינסוף.

ידוע לכל שהנוצרים פוחדים מהמספר 13, ומשום מה כמו האמונה הכוזבת שלהם שאין לה שום שייכות לתורתנו הקדושה, שהפרי האסור שחוה האכילה את האדם הראשון היה תפוח, גם חלק מבני העם הנבחר, סביר להניח שלא מאלה שקובעים עיתים לתורה, מאמין בשקרים שהם מכרו לנו דרך השיעדוד לתרבות המערבית שכוללת גם את עולם הקולנוע, האינטרנט והמוסיקה. ניתן לשים לב שבחלק של קריאת שמע בסידורי התפילה, האות "ד" במילה "אחד" מוגדלת ואו מודגשת כדי שלא תיראה בטעות כמו האות "ר". מהצד זה רק נראה כקוצו של יוד אך למעשה מדובר בהבדל מהותי בין האמת לשקר, שהרי הנוצרים הם אלו שמאמינים ב"אחר" ומכאן שהם אחוזים בפירוד ועובדים את הסיטרא אחרא, ולא מאמינים שהשם הוא "אחד" ח"ו, שהערך הגימטרי שלו הוא 13, ולכן הם מפחדים מהמספר הזה שמבטא את ההיפך מהאמונה הכוזבת שלהם. לעומת זאת, עבור עם השם המספר 13 מסמל את האהבה והאחדות שיש בין ד' יתברך לבינינו, שניים מעיקרי האמונה היהודית.

דבריו של הרב מרדכי ענתבי שליט"א יעבו את הבנת הנושא באמצעות קריאת שמע וברכותיה. החלק שמתחיל ב"אהבת עולם אהבתנו" מתאר את האהבה האינסופית נטולת כל אינטרס שיש לאבינו מלכנו כלפינו, ובחלק של קריאת שמע שמופיע מיד אחרי בדבקות, מייחדים אנו את ד' יתברך באומרנו "שמע ישראל, ד' אלוקינו, ד' אחד". הערך הגימטרי של המילה "אהבה" מהחלק הראשון היא 13 בדיוק כמו של המילה "אחד" מהחלק השני. כשמחברים את שני החלקים מקבלים את השלם, המספר 26 שהוא הערך הגימטרי של שם הוי"ה. לצורך ההמחשה ניתן לדמות את אהבתו של הקב"ה כלפינו למשולש שקצהו מופנה אלינו ואת זה שאנו מייחדים אותו יתברך למשולש שקצהו מופנה אליו יתברך, כשאם נחבר בין שני המשולשים נקבל את הצורה שמעטרת את דגל ישראל, מגן דוד. הרב זמיר כהן שליט"א מגלה לנו שכל אותיות הא"ב של השפה העברית ספונות בצורה שהיא בעלת קשר ישיר ליהדות ואם נחבר בין שני קצוות החוט נגיע למסקנה שאין לנו כל סיבה לפזול החוצה למחוזות אחרים שאין לנו כל קשר ושייכות אליהם, מאחר וכל האמת על כל גווניה ורבדיה נמצאת אצלנו, ומי שמוותר עליה מוותר על אוצר שאף אדם לא יכול להגדיר במילים, מאחר והוא שייך לנצח ולאינסוף, וכמו שעובר שבמעי אימו לא יבין את העולם שלנו על שלל פרטיו ומאפייניו לפי התפיסה שלו כך גם אנחנו לא יכולים להבין מה מחכה לנו בעולם הבא אך עד אז עלינו לבנות אותו שיהיה מפואר ואיתן ולא מפחיד ורעוע.

כשיהודי שוקל ח"ו אם להתחתן עם גויה, משמעות הדבר היא שלא רק שהוא מנתק בכך את כל שרשרת הדורות שהתחילה באברהם אבינו ע"ה, דרך יצחק, יעקב ושנים עשר השבטים ונמשכה במסירות נפש, בדבקות בבורא יתברך ובקנאות מפוארת לדורי דורות, דרך אינספור אויבים וצוררים שניסו להשמיד, להרוג ולאבד את "אויבי ישראל" באינספור דרכים מתוחכמות ובעה"י נחלו כשלונות פעם אחר פעם, אלא הוא גם למעשה מוותר על האמת, הקדושה והאחדות האלוקית של קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל, ובוחר בפירוד, מתחבר למקור הטומאה ונדבק לסטרא אחרא. לצורך הדוגמא, אם נחליף את המים המינרלים שבבקבוק לוודקה, זה אמנם יראה אותו דבר אך אם מישהו באמת ישתה את זה, בשלב מסוים זה יגרום לו להקיא. האריזה חיצונית אינה מהווה מדד לתכונה הפנימית. אותו אדם שבוחר להתנתק ממורשת אבותיו נכנס לרשימה הלא מכובדת של אותם בודדים שאברהם אבינו לא מציל "מהצד השני של גן עדן" בשונה מכל שאר היהודים שעשו ברית מילה, מוכיח לכולם שכל מה שהוא מחפש בחיים וגם באשתו זה את הצד החיצוני, החומרי והגשמי, היינו את הגוף ולא את הנשמה. שמעתי פעם התייחסות של יהודי יקר בנושא הזה שאמר לי "אבל היא מראה לי אהבה". האם חסרים בעלי חיים שיודעים להרעיף אהבה כלפי בני אדם? סוף סוף גם הם נבראו ע"י ד' יתברך ומכאן שגם אל היצורים האלה, שהם נטולי כל זכות לבחירה חופשית, אפשר להיקשר בקלות אך זאת לא סיבה להתחתן איתם. נחמדים, מקסימים וחביבים ככל שיהיו הם לא יכולים לסייע לנו במצוות פרו ורבו, אחת מהסיבות העיקריות שציוונו הקב"ה להיכנס בברית הנישואין והם לעולם לא יוכלו לאהוב אותנו כמו בני אדם, כמו יהודים. ולצערי גם מקרים כאלו קרו בהיסטוריה האנושית וגם הם היו בטוחים שהם עושים את הצעד הנכון ביותר עבורם.

אחד הפירושים למושג "קדוש" הוא נבדל ובענף הכדורגל בו צופים בעיקר אחינו יקרים שעדיין לא התחילו לשמור תורה ומצוות, למושג נבדל יש משמעות אחרת, לא רצויה שצריך להימנע ממנה, בשונה מעולם האמת שבו הנבדלות היא מצב רצוי שצריך לשאוף אליו. הנמשל הוא שאם אדם לא בקיא בתורה ח"ו קשה לו להבדיל בין טוב לרע, בין מצוה לעבירה ובין אמת לשקר. לאדם כזה אין כל אפשרות לדעת היכן להיות ומאיפה לברוח בכל רגע נתון. ר"ת "טוב, מצוה, אמת", "רע, עבירה, שקר" הם "טמא" ו"רעש", שתי מילים שמאפיינות את כל מי שעולם השקר מבלבל אותו בטומאה ומעמיס עליו רעשים מאינספור כיוונים וסוגים מבלי שתהיה לו האפשרות לסנן את כל המידע ולדעת באם מדובר במקור אמת או שקר. בסיכול אותיות ניתן לקבל גם את צמד המילים "אטם" ו"רשע" שמתארות בחלק הראשון את האמצעי שבו צריך להשתמש במקומות רבים שמזכירים לנו את אחת הסיבות שכשברא הקב"ה את האדם הוא יצר התאמה מושלמת בין חלל האוזן לאצבע, ובחלק השני מתארת את המקומות מהם צריכים אנו לברוח כמו שאמר עקביא בן מהללאל "מוטב לי להקרא שוטה כל ימי, ולא לעשות שעה אחת רשע לפני המקום" (עדיות ה ו).

מבקש הקב"ה ממשה רבינו ע"ה לומר לבני ישראל: "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי". הגימטריה הקטנה של המילה "תהיו" (7) שווה לזו של "אני" וכשלעצמה מבטאת קדושה ואת המימד הרוחני שבכל הדבר החומריים שבעולם. הגימטריה הקטנה של סופי התיבות היא 15 כמו שם "י-ה". הערך הגימטרי של האות הראשונה הוא 100 ושל האחרונה הוא 10 וכשם שיש כאן מגמה של צמצום, כך צריך האדם לבטל את עצמו כלפי ד' יתברך כדי להגשים את הרעיון שעומד מאחורי המילים האלה. במילה "תהיו" יש 3 מ-4 אותיות שם הוי'ה כשהאות החסרה היא "ה" וניתן להשלים אותה באמצעות אותם מילים בכמה דרכים. סך כל המילים כאן הוא 5, מספר האותיות במילה "קדשים" הוא 5, את צורות אותיות המילה "כי" ניתן להזיז כך שתיווצר האות "ה", שערכה הגימטרי הוא 5 כמו הגימטריה הקטנה של המילה "קדוש". העובדה שבכל פעם אנו משלימים את שם הוי'ה בצורה יצירתית שונה מהווה רמז לכך שהקדושה והדרכים להופיע את אור ורצון ד' יתברך יכולים להופיע במקומות שונים ורבים ובצורות שונות ומגוונות.

אחת השאלות שצריך הוא האדם לשאול את עצמו בבואו לעשות פעולה מסוימת היא האם הקב"ה יצר את הבריאה המפוארת הזאת כדי שהוא יוכל לדוגמא לשחק עם כדור, לשוחח שיחות חסרות כל תוכן ומשמעות עם חברים, לבהות במשך שעות במכשיר אלקטרוני מלבני שמתחבר ליצרים האפלים ביותר שבאדם, מאכיל אותו עם כפית בדעות מעוותות ופסולות של אנשים שממומנים ע"י גופים ואנשים בעלי אינטרס ולא מעניק לו דבר מועיל למעט ערוצי הקודש "הידברות" ו"ערוץ מאיר". בנוסף, צריך הוא האדם לבדוק את מעשיו ולראות עד כמה הם נבדלים מבעלי החיים, שהרי גם כלב ים נוהג לרבוץ בים ללא כל בגד ולהציג לראווה את גופו לעיני כל, כי אין לו מה להסתיר ולהתבייש, הוא לא מחויב ואף אחד לא מצפה ממנו ליותר מזה. לעומת זאת, עם ישראל, בני ובנות מלכים הם, במידה ונוהגים כן, מבזים לא רק את עצמם כי אם גם את מלכם, בכך שהם מתרחקים מבורא עולם (אדם מלשון אדמה לעליון) ובמקביל מתחברים לצדדים היותר בהמיים שלהם (אדם מלשון אדמה). השאלה הזאת מתבקשת גם כשרואים את אותם המתפעלים מיכולותיו הגופניות של האצן המהיר בעולם בזמן שהברדלס יכול להגיע ל-120 קמ"ש מבין חיות האדמה ואילו מבין העופות הבז הנודד יכול להגיע אף ל-389 קמ"ש. כשאנו יודעים שקיימים בעלי חיים שאין מחלוקת לגבי עובדת היותם נחותים מבני האדם, האם ניתן עדיין לחשוב שזה אחד מהדברים שלשמם ברא ד' את העולם ושהוא יתברך מצפה שהאדם יהפוך את זה לתחום העיסוק העיקרי שלו? ישנו אף חרק שמסוגל להגיע ל-140 קמ"ש ושמו זבוב הסוס. מה שמבדיל ביננו לבין בעלי החיים זאת הנשמה, הדיבור, החכמה, הבינה והדעת. אדם שרוב מעשיו ניתנים לביצוע גם ע"י בעלי חיים צריך לזכור שלא לחינם ברא הקב"ה את האדם והגדיר אותו כתפארת הבריאה. כדי להבין עד כמה רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד הוא בורא עולם, ניתן לצורך הדוגמא לאותו אדם להיות בעלים של חברה מצליחה שמעסיקה מנכ"ל חדש שבמשך תקופה ארוכה מתנהל כמו כל אחד מהעובדים הזוטרים בחברה, עושה טעויות ואף לא קרוב לעשות מה שמצפים ממנו. קרוב לודאי שאותו אדם יגיע מהר מאוד להחלטה שעליו להחליף את המנכ"ל שלו.

התאריך העברי של שבת פרשת קדושים השנה הוא כ"ו בניסן ה'תשעד. כ"ו בגימטריה נותן 26 ומסמל את שם הוי'ה וגם האות "ד" היא כנגד 4 האותיות שמרכיבות את שם הוי'ה ברוך הוא.

את הפסוק "לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה ל-ד' אֱלֹקֶיךָ" (דברים יד, כא) מפרש רש"י: "קדש את עצמך במותר לך דברים המותרים, ואחרים נוהגים בהם איסור אל תתירם בפניהם". מהתבוננות ראשונית על הפירוש אנו מבינים שצריך הוא האדם להתעלות ולצעוד בדרך העולה בית א-ל תוך שהוא נמנע מכל מה שאסור ועושה רק מה שבתחום המותר. מבחינה נוספת של הדברים מתגלה בעה"י פירוש חדש: לאחר שמפסיק הוא האדם לעשות דברים אסורים וכבר בכך עולה לרמת קדושה גבוהה, אין עבודת ד' שלו ובתוכה מגמת התקדשותו נפסקות בזאת אלא נדרש הוא להמשיך ולקדש את עצמו אף בתוך התחום המותר. לדוגמא, אמנם מותר ואף צריך לאכול דברים כשרים אך הצדיק אוכל לשובע נפשו, היינו לא מתוך תאות האכילה האסורה אלא במטרה לספק לגופו לא פחות ולא יותר ממה שהוא בדיוק צריך כדי לעבוד את ד' ולעשות את רצונו יתברך בצורה המיטבית. כמו כן מותר ואף צריך לישון אך האדם לא זקוק על פי רוב ליותר משמונה שעות שינה ולעתים יכול להסתפק אף בשש שעות. אמנם השינה היא חשובה מאוד מהרבה בחינות אבל אם האדם מגזים בה כמו בכל דבר מותר אחר הוא מחטיא את המטרה. גוף האדם יודע לשקף את החריגות שהוא אוחז בהן הן בתחום האסור והן בתחום המותר, וכך אדם שאוכל יותר מדי מתחיל להשמין ואדם שישן יותר מדי מתנהל בכבדות והדבר ניכר אף ברמות מצב הרוח, החשק ושמחת החיים שלו שמושפעים מכך באופן ישיר. עוד ידוע שהמקור לדחף שיש לאדם לבזבז כספים רבים ולקנות דברים חדשים לעתים תכופות נובע למעשה מצמא רוחני שלא בא לידי סיפוקו כשהנשמה לא מקבלת את המזון הרוחני לו היא זקוקה, כשהאגירה החומרית הזאת מהוה סוג של פיצוי ירוד מאוד מאחר והיא גורמת לו להרגיש שעם כל רכישה ורכישה הוא משיג קרבה מסוימת ל-ד' שכבודו מלא עולם והכל שלו יתברך.