"וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹותוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם"

(בראשית לז, ד)

במהלך פרשת וישב אנו מבחינים במאבקים בלתי פוסקים ובהרבה אירועים טרגיים וקשים: שנאת האחים ליוסף ומכירתו, הוצאתה (כמעט) להורג של תמר, עלילתה השפלה של אשת פוטיפר על יוסף, השלכתו של יוסף לבית הסוהר ועוד. האם ניתן למצוא חוט מקשר בין האירועים השונים, שיש בו כדי להסביר את המניע לאותם אירועים קשים?

דומה כי עיון מדוקדק בפרשה מגלה כי המפתח לכל האירועים בפרשה נעוץ בקיומו או באי קיומו של דו שיח בין הדמויות השונות.

כאשר אין דיבור בין האחים: "וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם", הרי שהתוצאות הנוראות לא מאחרות לבוא (בראשית לז, יח): "וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹוק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ", האחים אינם טורחים לדבר עם אחיהם ולברר את הדברים הנתונים במחלוקת בינם לבין יוסף, וכך מגיעים למחשבה הנוראה להמיתו.

כך גם בין תמר ליהודה. יהודה לא מדבר עם תמר ולא מברר איתה את החשדות נגדה ומיד שופט אותה לחומרא (בראשית לח, כד): "וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף".

כך גם אי הדיבור בין יוסף לבין אדונו גורר את השלכת יוסף הנאמן והישר לבית הסוהר (בראשית לט, יט-כ): "וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו... וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר".

אפילו אבלותו של יעקב על יוסף החי נגרמת בשל חוסר דיבור ותקשורת בין יעקב לבניו (בראשית לז, לב-לד): "וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא. וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף... וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים". יעקב אבינו אינו מברר ואינו מדבר עם בניו, אלא מיד מסיק מסקנה ומתחיל באבלו על בנו החי.

לעומת זאת במקום בו יש דיבור (בראשית מ, ח): "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵא-לֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי", מתברר העניין ועל ידי כך ניתן פתרון לחלום.

דומה כי עלינו להפנים כי הכלי המרכזי בחיינו למניעת מריבות/מאבקים/סכסוכים הוא הדיבור בו הובדל האדם מכל יצורי העולם. הדיבור הינו המגדיר הראשי של האדם, הוא זה המעניק חיים וחיות לאדם.

נשמת חייו של האדם היא הדיבור הישיר והמברר בין בני האדם, שבכוחו למנוע פעמים עוגמת נפש וכישלונות. ככל שנרבה לפתח שיח פתוח עם ילדינו, חברינו, בני זוגנו, מחנכי ילדינו - ניכשל פחות ונוכל להחליט החלטות נבונות ומושכלות יותר.

הרב שמעון ביטון, מהספר: "בין אדם לפרשה"