'מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת? שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מַצָּה. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת, הַלַּיְלָה הַזֶּה מָרוֹר. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אָנוּ מַטְבִּילִין אֲפִילוּ פַּעַם אֶחָת, הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְּעָמִים. שבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בֵּין יוֹשְׁבִין וּבֵין מְסֻבִּין, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין' (הגדה של פסח). בנוסח המשנה יש קצת שינוי, שבמקום השאלה האחרונה (של מסובים) נאמר: 'שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי, שלוק, ומבושל, הלילה הזה כולו צלי'. מסביר הגר"א: 'ואומר הלילה הזה כולנו מסובין שלא הוזכר במשנה קושיא זו, מפני שכשהיה ביהמ"ק קיים היה קרבן פסח, לכן היה הקושיא הלילה הזה כולו צלי; ומסובין לא נחשב בשינוי, כי היו יושבין תמיד מסובין, שכן היה דרכם, כמו שמוזכר בגמרא בכמה מקומות, אבל עכשיו שאין לנו קרבן פסח, לא נחשב לנו שינוי זה, וחשיב מסובין שינוי שאין דרכנו לישב מסובין כל השנה'. מדוע אומרים 4 קושיות? ראה ב'לזמן הזה - הגדה של פסח' (עמ' 49-50) שמביא מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א את דברי האברבנאל שזה מחולק לשנים, שתי שאלות של עבדות ושתי שאלות של חירות (ומוסיף  הגרח"ד זצוק"ל זיע"א שיש חשיבות לומר את הקושיות כדי להיות ממוקדים בסיפור יציאת מצרים). אולי אפשר שבכלל בפסח יש הרבה עניינים של ארבע: ארבע קושיות, ארבע כוסות, ארבעה בנים ועוד, כיון שזה מסמל את עניין הנס של פסח שהיה מעל הטבע, שדבר זה מתבטא במספר ארבע שרומז למעל הטבע, כמו שנאמר ביר' שאין רבוע בטבע: 'תני רבן שמעון בן גמליאל אומר: אין מרובע מששת ימי בראשית' (יר' נדרים ג,ב); כמו שמסביר מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ('מועדי ישראל' מאמר 'ארבעה פנים להגדה'). נראה שלכן מובא בפס': "וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה'. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא'ל שד'י ושמי ה' לא נודעתי להם. וגם הקמתי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגריהם אשר גרו בה. וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אתם ואזכר את בריתי. לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" וגו' (שמות ו, ב-ז). מודגש בהתחלה בפתיחת ארבעת הלשונות (לפני "והוצאתי") "אני ה'", וגם בסיומם "אני ה' אלקיכם", ומודגש "המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", שההוצאה ממצרים היא בשם ה' שזה שם שמעל הטבע; שזהו ההמשך למה שאמר בהתחלה שלאבות נגלה בשם א'ל שד'י שהוא שם שבדרך הטבע לעומת גאולת מצרים שתהיה בשם הויה שמעל הטבע (ראה על ההבדל בין השמות ב'תורת המקרא' "וארא" למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). ממילא נראה שיש כאן דגש לומר שארבעת לשונות הגאולה שזה בעצם חלקי יציאת מצרים קשור לגילוי שם הויה שמעל הטבע, שזהו שארבע (לשונות) זה מספר המסמל מעל הטבע (גם שם הויה הוא בן ארבע אותיות). לכן גם בהגדה מבטאים גילוי של ארבע, ולכן גם בקושיות יש ארבע קושיות כחלק מזה. נראה שהם כרמז כנגד הלשונות, כנגד הלשון הראשונה ("והוצאתי") שזה כנגד התחלת המכות שאז פסק השעבוד הקשה ("סבלת מצרים"), אומרים על המרור, שהוא מסמל את המרירות של השעבוד. כנגד הלשון השניה ("והצלתי") שזה כנגד מכת בכורות, אומרים את הקושיה של בשר הפסח ('הלילה הזה כולו צלי'), כיון שאז אכלו את הפסח; וכן עליו נאמר "ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל" (שמות יב,כז), כך שבו מתגלה קשר למכת בכורות. כיום שאין בשר פסח אז שואלים על ההסבה, שמסיבים כמו אנשים חשובים, שבמכת בכורות מתו הבכורות שהם חשובי הבית, ולכן גם כשלא היה בכור מת הגדול שהוא נחשב כבכור: '"כי אין בית אשר אין שם מת" – יש שם בכור מת, אין שם בכור גדול שבבית קרוי בכור, שנאמר (תהלים פט) "אף אני בכור אתנהו"' (רש"י; שמות יב,ל), לכן עניין ההסבה שזה דרך חשיבות מראה כנגד מכת בכורות; בנוסף צריך לאכול את האפיקומן שהוא במקום קרבן הפסח בהסבה, כך שבהסבה יש גם גילוי בכנגד של קרבן פסח, ולכן זה קשור קצת לשאלה כנגד השאלה שהייתה בקרבן פסח; גם בעקבות מכת בכורות שיצאו ממצרים פסק לגמרי השעבוד ויצאנו לחירות, ולכן אז מסבים כמו בני חורין גמורים. כנגד הלשון השלישית ("וגאלתי") שהיא כנגד קריעת ים סוף, אומרים את הקושיה של מטבילים, כעין כרמז שבנ"י נכנסו לים במסירות נפש כדי שיבקע הים (מכילתא מסכתא "ויהי בשלח" פרשה ה [שמות יד,כב]), ולכן זהו כעין הטבלה במים; וגם כנגד עצם זה שעברו ביבשה בתוך הים, כיון שזה במקום שהוא של המים אז מסמלים זאת בהטבלה במים (אולי לכן מטבילים שתי פעמים כרמז שהיו שני סוגים, אחד שנכנס במסירות נפש ואחד שנכנס כשיבש כבר הים). כנגד הלשון הרביעית ("ולקחתי") שהיא כנגד מתן תורה, אומרים את הקושיה של מצה, כיון שהמצה מסמלת את ביטול התאוות ויצה"ר (ששאור מסמל את יצה"ר: 'ור' אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי: רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות, יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם' [ברכות יז,א]), שכך נעשה במתן תורה שהיינו במעמד של מלאכים עד שהחטיאו אותנו הערב רב ('דתניא רבי יוסי אומר: לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן, שנאמר (תהלים פב, ו) "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם", חבלתם מעשיכם "אכן כאדם תמותון"' [ע"ז ה,א]). סדר הקושיות לא נאמר לפי הסדר של הלשונות (וחלקי גאולת מצרים), אלא לפי מה שבולט יותר בעיני הילד, שחמץ מבערים כבר מבעוד יום, ולכן זה מנקר אצלו ולכן בולט לו ביותר, ואח"כ זה המרור שרוצה לאכול ירקות בינתיים ואז שם לב למרור שלא יכול לאכול ולכן תמהה על הבאתו, ואח"כ זה ההטבלה שנעשית בשני זמנים ולכן פחות בולט מידית, וגם ההטבלה השניה נעשית לקראת האוכל ולכן זה אחרי הקודמים, ובסוף שאלת ההסבה כיון שהישיבה בהסבה פחות בולטת מהכל, כי גם בשאר הימים פעמים שיושבים מסובים, וגם זה לא קשור לאוכל אז פחות שם לזה לב. כשבית המקדש היה קיים הסדר היה מצה שזה מבעוד יום, אח"כ מרור שרוצה לאכול בינתיים, ואח"כ צלי כיון שרואה שמכינים לארוחה המרכזית רק צלי, ואמנם עוד לא אוכלים אבל יש עסק גדול סביב הכנת הפסח ולכן שם לב אליו, ובסוף ההטבלה שהפעם השניה נעשית רק סמוך לארוחה. אולי בחשיבות בעיני ילד הכי מרכזי זה הלחם שממלא את רעבונו, ואח"כ ירקות שזה בטעמים, ובסוף זה הבשר, ולכן גם ההתייחסות זה לפי הסדר הזה, והסבה בסוף כי זה הכי פחות חשוב בעיניו איך ישב. ובזמננו שזה הטבלה (במקום בשר פסח), כיון שזה באוכל זה יותר חשוב בעיניו מצורת הישיבה ולכן בא קודם הטבלה ואח"כ הסבה. שכך סודרו הקושיות כנגד מה שהכי חשוב לילד, שמה שהכי חשוב בעיניו זה מנקר במוחו ולכן בזה שואל ראשון, ולכן כך סדר שאלותיו, וזה הסיבה שכך העמידו את הקושיות. אולי אפשר שהקושיות נאמרות ע"י הבנים, ולכן עשו אותם כעין רמז לארבעת סוגי הבנים; כנגד החכם זהו המצה שהיא לחם האמונה, כנגד הרשע זהו המרור המר, כנגד התם זהו שמטבילין פעמיים שעושים במיוחד כדי שישאל כי הוא תמים (או טיפש כנוסח היר') ולכן לא שואל כ"ך וצריך לדרבנו לשאול, כנגד שאינו יודע לשאול זהו הסבה ששומע שאומרים לו שצריך להסב, כעין 'את פתח לו' בסיפור יציאת מצרים, שאנו אומרים לו, כך כאן בהסבה אנו אומרים לו שיסב.