נגדך כל תאוותי
נכתב על ידי DL2000, 24/4/2014
בס"ד
פרשת השבוע פותחת בפסוק: "דבר
אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם
קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם"
אומר רש"י: "דבר אל כל עדת בני ישראל – מלמד
שנאמרה פרשה זו בהקהל, מפני שרוב גופי תורה
תלויין בה".
והנה, הכול תלוי באמונה, כל התורה הקדושה
וכל העולם הזה, הכול תלוי במידת האמונה. כמו
שאומר רבנו הקדוש )שיהר"ן רס"א( על הפסוק:
"רגלי עמדה במישור" – "רגל הוא בחינת אמונה,
שעליה עומדים כל המידות וכל התורה כולה, וכמו
שאמרו "בא חבקוק והעמידן על אחת: וצדיק
באמונתו יחיה", והאמונה הקדושה תלויה בשמירת
העיניים, כמו שאומרים רבותינו: 'אחרי לבבכם' – זו
מינות 'ואחרי עיניכם' – זו זנות.
שאלתי את עצמי, מה הסיבה לכך שהעין רואה הלב
חומד, מדוע כך גזרה חכמתו יתברך? החונן לאדם
דעת זיכה אותי להבין, שהמדרגה הגבוהה ביותר
של האמונה היא הדבקות, שהאדם צריך לשאוף
להיות כל הזמן דבוק בה' יתברך, ואז הוא זוכה שכל
רצונו הוא רק להיות קשור עם ה', ותמיד יכסוף
ויתגעגע לה', כי מעלת הרצון היא למעשה תוצאה
של אמונה עם דבקות. לכן אומר דוד המלך בתהלים
כמה פסוקים עם המילה תמיד: "ואני תמיד עמך"
"שיוויתי ה' לנגדי תמיד" ו"עיני תמיד אל ה' ", כי
בשביל להגיע לדרגה של "ואני תמיד עמך" ושל
"שיוויתי ה' לנגדי תמיד" צריך לקיים את הפסוק
"עיני תמיד אל ה' ".
אם אתה רוצה לראות רק את ה', אז תעצום את
העיניים או שתראה לנגד עיניך את אותיות התורה,
וכך תהיה דבוק בה'. אם אתה פותח את העיניים
ורוצה לראות משהו אחר - אז אתה תראה, ולא רק
שתראה אלא גם תחמוד ותתאווה ותרצה את מה
שרצית לראות. לכן תשתדל תמיד, שכל תאוותך
תהיה רק להיות דבוק בה', כי באמת אין מה לחפש
בעולם הזה חוץ מהקשר עם ה', כמו שאומר דוד
המלך "נגדך כל תאוותי" – שזו הפנימיות של
שמירת העיניים – ואז תזכה לעצום את העיניים,
כי אתה לא מחפש כלום, שום דבר אחר לא מעניין
אותך חוץ מלהיות דבוק בה'. ואם אתה פותח את
העיניים זה סימן שאתה מחפש תאוות אחרות,
ואת זה נותנים לך. מה שאתה רוצה – אתה מקבל,
ולכן העין רואה והלב חומד.
וידוע, שכל התורה כולה כלולה בעשרת הדיברות
וכל עשרת הדיברות תלויות וכלולות בדיבר האחרון
שהוא 'לא תחמוד', כי כל התורה מתחילה מהרצון
של האדם להתקרב לה', וכאשר אדם – כל רצונו
הוא רק ה', אין לו מה לחמוד, כי הוא לא רוצה שום
דבר, ואילו אדם שחומד הוא רחוק מכל הפנימיות
של התורה ועבודת ה'. ולכן אומר רש"י הקדוש,
שבענייני הקדושה תלויים 'רוב גופי תורה'. ומי שלא
מבקש ומחפש את ה' אלא מחפש לראות ולחמוד
דברים אחרים הוא יתאווה אליהם ויכסוף אליהם
ויאהב אותם, כי אם משהו מעניין אותך חוץ מה',
ה' אומר לך: בבקשה, קח ותתאווה למה שמעניין
ומושך אותך.
וזו הפנימיות של שמירת העיניים, כי אמנם כל
אחד צריך לצעוק ולהתפלל לה' יתברך שיציל אותו
מראיות אסורות וכל אחד צריך להילחם כפשוטו
לא להיכשל בשום ראייה אסורה, כי שמירת עיניים
זו לא חסידות, אלא חיוב גמור שכל התורה תלויה
בו, אבל כשזוכים לפנימיות של שמירת העיניים,
העבודה הרבה יותר קלה ונעימה, כי האדם לא
צריך להילחם לעצום את העיניים, אלא הוא כל כך
רוצה את ה' וכוסף לה' עד ששום דבר אחר פשוט
לא מעניין אותו. ועל ידי שאדם מרבה בתפילות על
שמירת העיניים, הוא מקבל את המתנות הנפלאות
האלה, שה' נותן לו את הדעת להבין, שכל מה שהוא
רוצה זה רק להיות קרוב לה'.
לכן קדושים תהיו לפי הרמב"ן זו מצווה על האדם
להוסיף ולקדש את עצמו במותר לו, ולאסור על
עצמו גם את ההיתר, כי אם אדם ילך רק לפי שורת
הדין הוא יוכל להתיר לעצמו את כל העבירות ולהיות
נבל ברשות התורה, לכן מצווה התורה להוסיף על
עצמו קדושה כדי שיגיע לקיום רצון ה' באמת.
וכשהוא מוסיף על עצמו שאיפות ורצונות וכיסופין
הוא יכול להגיע לפנימיות של התורה והמצוות.
לדוגמא בעניין זה של שמירת העיניים, האדם יכול
לומר וכי ה' רוצה שנלך ברחוב עם עיניים עצומות?!
וכי ה' מצפה מאתנו דברים כאלה?! זה לא אנושי,
וה' לא בא בטרוניה עם בריותיו וכו', ובכך להתיר
לעצמו ללכת ברחוב עם עיניים פתוחות ולהתאוות
ולחמוד ולעבור על כל התורה כולה, והוא לא יודע,
שאם לא יזכה להיות נקי, ולהגיע לכך שכל מה
שמעניין אותו זה רק רצון ה', וכל זמן שהוא רחוק
משמירת העיניים, הוא אף פעם לא יוכל להגיע
לשמירת המצוות באמת, שכולן תלויות בלא
תחמוד, ולא יגיע לקשר אמתי עם ה' באמת.
וכן בעניין תפילה, רק מי שמחפש ורוצה את ה'
כל היום, כשהוא מגיע לתפילה הוא יכול להתפלל
באמת ולהתחבר עם ה' בכל מילה, אבל אם כל היום
הוא מנותק מה', וכל מה שמעניין אותו זה דברים
אחרים ותאוות אחרות אפילו "מותרות", זה אומר
שהוא מנותק מה', וכשהוא מגיע לתפילה הוא רק
קורא את הסידור ולא מתפלל, כי אין לו שום חיבור
ושום רצון להתחבר עם ה'. ולכן אומרים בתפילה:
"אתה קדוש ושימך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך
סלה" – סלה פירושו בלי הפסק, כי רק מי שהוא
קדוש יכול להלל ולהתפלל תמיד.
וזו הסיבה שפרשת קדושים נאמרה בהקהל. כי כדי
לקיים את התורה צריכים להיות ביחד, בהקהל,
מכיוון שישנן מצוות רבות בסדר היום של היהודי
שאותן אפשר לקיים רק במניין עם עוד אנשים,
כמו תפילה במניין, זימון ועוד. ואדם שאין לו את
העבודה של שמירת העיניים בפנימיות, כשהוא
נמצא עם עוד אנשים, זה גורם לו לעבור על התורה,
כי הוא כל הזמן עסוק ומחפש דברים אחרים
ולכן בהכרח הוא יקנא בפלוני ויחמוד מה ששייך
לאלמוני, וישנא, ויקפיד וידון לכף חובה ועוד ועוד
או שהוא יחקה התנהגות של אנשים אחרים ויאבד
את הבחינה שלו ואת הייחוד שלו, שכל זה תוצאות
ישירות של ראיית העין, והוא פשוט אבוד, נמצא
שהוא לא יכול להיות בחברה ובהקהל, כי הוא
מתרחק לגמרי מה', אבל כשהוא זוכה לחפש רק
את ה' והוא מרוכז בעבודה שלו, אם כן הוא יכול
להיות מעורב בדעת בין הבריות ולעשות ולהשפיע
ולגמול חסדים, אבל בתוך תוכו הוא יודע ומכיר את
מקומו ואת עבודתו, והקשר שלו עם אנשים לא
מוריד אותו ולא מבלבל
אותו, והוא לא מאבד
את הייחוד שלו ואת הבחינה שלו, ובוודאי שהוא לא
נגרר אחרי התנהגות שלילית ולא נופל מקדושתו על
ידי הקשר עם הסביבה והחברה. יוצא שרק על ידי
הקדושה הוא יכול לקיים את רצון ה' באמת.
לכן מי שרוצה לחיות את החיים שלו באמת ולטעום
את טעם היהדות באמת, טעם של קדושה, טעם של
אמונה, טעם של חירות הנפש וחירות הדעת מכל
השעבודים החיצוניים הן שעבוד התאוות והן לחץ
החברה, חייב להגיע לעבודה של הרצונות והכיסופין
שהיא שלמות האמונה ושלמות הקדושה. שלמות
האמונה, כי הוא בקשר תמידי עם ה' וזה כל מעייניו,
"כל מעייני בך" והתפילה שלו כולה געגועים, ערגה
וכיסופין, והוא מקיים 'ובו תדבק', שזה העונג הגדול
ביותר, כי זה העונג היחיד של הנשמה. והוא גם זוכה
לשלמות הקדושה, כי כל ענייני ותאוות העולם הזה
לא רק שלא מושכות אותו ולא מעניינות אותו, אלא
הוא רואה אותן כעונש נורא, שזה באמת העונש הכי
נורא להימשך לכל דבר אחר חוץ מה' ולעזוב את
התענוג של הקשר עם ה'.
והיום שברוך ה' יש את הספר הנפלא בריתי שלום,
המעורר את האדם להכיר בחשיבות העבודה על
שמירת העיניים ותיקון הברית, אבל יותר מכול נותן
את הדרך הנפלאה של להקדיש חצי שעה התבודדות
בכל יום מתוך השעה התבודדות או בנוסף לשעה
התבודדות, חייב כל אחד לקבוע לעצמו זמן ללמוד
ספר נפלא זה ולקיים את העצה הפשוטה הזו, שבדרך
זו כל אחד יכול לזכות באמת לקיים "קדושים תהיו".
וחבל על כל יום שעובר על האדם שהוא לא מתחיל
לעסוק בעניין החשוב והנפלא הזה, שמשנה לאדם
את כל החיים לטובה. ולכן תיקון הברית נקרא תיקון
היסוד כי זה היסוד של החיים ושל כל העולם הזה.
יהי רצון, שנזכה להיות לקדש עצמנו מלמטה,
והקדוש ברוך הוא ישפיע על כל עמו ישראל שפע
קדושה וטהרה ממרומים לקרבנו אליו לעובדו באמת.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
