"וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים"

(בראשית כד, א)

כל דבר הנמצא בעולם, אין לו קיום נצחי, נברא והיה ועתיד להיבטל ממציאותו. אפילו על השמים והארץ נאמר (ישעיה נא, ו): "כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה".

אומנם בכל זאת לכל דבר יש על כל פנים איזה משך זמן שבו הוא נמצא וקיים, אם זמן ארוך יותר או קצר יותר. אבל דבר אחד יש בעולם שאינו מתקיים כלל. עוד לא הספיק להתהוות, וכבר חלף, עבר ואיננו. וזהו - הזמן בעצמו. כל רגע כמעט שהפסיק לבוא בעולם (משלי כג, ה): "הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ". זמן העבר הרי איננו, וההווה נעשה תיכף ומיד לעבר.

אלא שניתן הזמן ביד האדם לקיימו ולהנציחו, על ידי המעשים והפעולות שיעשה בתוך אותו הזמן. כל זמן שהמעשים שלו קיימים, הרי זה כאילו אותו הזמן נמשך וקיים. ואם האדם עוסק בתורה ומצוות ומעשים טובים, שהם דברים נצחיים (מתוך ברכת אמת ויציב) "וּדְבָרָיו חָיִים וְקַיָּמִים וְנֶאֱמָנִים וְנֶחֱמָדִים לָעַד וּלְעולְמֵי עולָמִים", על ידי זה הוא פועל שאף הזמן שלו יש לו קיום נצחי.

והוא שנאמר באברהם אבינו, עמוד החסד: "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים". סתם זקן אינו בא בימים. הימים הראשונים שלו כבר אינם במציאות. חלפו, עברו והלכן להם. אין הוא "בא" עמהם. אבל אברהם, וכן דוד המלך שגם בו נאמר (מלכים א, א, א): "וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" - שכל ימיו עשה אברהם אבינו צדקה ומשפט (בראשית כו, ה): "וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְו‍ֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי", וכן בדוד המלך (תהלים קיט, צז): "מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי", לכן הם הנציחו את זמנם, וכשהזקינו "באו בימים" - עם כל הימים הראשונים שלהם. אצלם הזמן לא הלך לאיבוד, אלא נשאר בשלימותו.

הרב שלמה יוסף זוין זצ"ל, מהספר "לתורה ולמועדים"