"וימאן אביו ויאמר ידעתי בני ידעתי גם הוא יהיה לעם וגם הוא יגדל ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו וזרעו יהיה מלא הגוים" (בראשית מח,יט). '"ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו" - שעתיד יהושוע לצאת ממנו שינחיל את הארץ וילמד תורה לישראל. "וזרעו יהיה מלא הגוים" - כל העולם יתמלא בצאת שמעו ושמו כשיעמיד חמה בגבעון וירח בעמק אילון' (רש"י). יעקב רמז כאן על יהושע שיעמוד מאפרים וינחיל את א"י וילמד תורה; בא"י זהו עיקר מקום התורה, ולכן בחיבור של א"י ותורה יש בכדי לתקן את העולם בשלמות, להשפיע אמונה לכל העולם, כמו שיהיה לעתיד לבא בגאולה השלמה. לכן ממשיך שכל העולם ישמע על מה שנעשה בכיבוש הארץ אצל יהושע שהעמיד את השמש והירח, שיש בזה קידוש השם גדול ביותר, שמוכיח שה' הוא האלקים והוא המנהיג את העולם. נראה שלכן יש בזה משום רמז על משיח בן יוסף שיהיה חלק מהתיקון בגאולה, שגם הוא כעין יהושע אבל בצורה שלמה, ולא כיהושע שהיה בו פגם שלא נלחם בכל כוחו בשל שחשש לחייו, כמו שחז"ל מביאים שלכן יהושע האריך את המלחמה על א”י: 'אמרו זיכרונם לברכה: כתיב ביהושע: "כאשר הייתי עם משה אהיה עמך” (יהושע א ה). והיה צריך יהושע לחיות מאה ועשרים שנה כמשה רבנו. ולמה נתקצרו עשר שנים? שבשעה שאמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: "נקם נקמת בני ישראל" וגו', אף על פי שנתבשר בשורות מות, לא אמר: מחר אני מת מה יועיל לי שאנקם במדין? אלא נזדרז לכל אותו עניין, שנאמר: "וישלח אותם משה” (במדבר לא ו). אבל יהושע לא עשה כן. כשבא להלחם עם שלשים ואחד מלכים, אמר: אם אני הורגם מיד אני מת, כשם שאירע למשה רבנו. מה עשה? התחיל באחד ומעכב במלחמתן, שנאמר: "ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה” (יהושע יא יח). אמר לו הקדוש ברוך הוא: וכך עשית, הריני מקצר שנותיך עשר שנים. אמר דוד: "רבות מחשבות בלב איש" וגו' (משלי יט כא)' (תנחומא "מטות" סימן ד). לכן נראה שביהושע יש רמז גם על הבא אחריו, ופועל בשלמות לגילוי א"י והתורה. ואכן בחז"ל מופיע באחד המדרשים גם על משיח בן יוסף יחד עם יהושע: '"וגם הוא יהיה לעם" – ראה גדעון שיוצא ממנשה. וגם הוא יגדל, שראה יהוא עומד ממנשה. "גם”, זה אבימלך בן גדעון. "וגם”, אלו בנים ובני בנים שעמדו מיהוא והחזיקו במלוכה. "ואולם אחיו הקטן”, שראה יהושע עומד מאפרים, ועוד משיח בן יוסף שעתיד לעמוד מאפרים. במנשה כתיב "גם”, שלבסוף נתגממו בניו ממעשים טובים. בגדעון הוא אומר "ויעש אותו גדעון לאפוד" [וגו׳] "ויהי לגדעון ולביתו למוקש” (שופטים ח׳ כ״ז). וכן ביהוא נאמר "ויהוא לא שמר ללכת בתורת ה׳” (מ״ב י׳ ל״א). אבל באפרים אמר "ואולם”, שיהושע ומשיח אלמין במעשיהם הטובים מתחלתן ועד סופן' (בראשית רבתי). נראה שיהושע רצה ללמד זאת את בנ"י, שכיבוש הארץ קשור לקדושה ולגאולה, ולכן בתחילת כיבוש הארץ החרים את יריחו; שמדוע החרימה? אומרים חז"ל: 'דבר אחר: "אפרים מעוז ראשי" מדבר ביהושע שהיה משבט אפרים, והוא עשה מלחמה בשבת, שנאמר (יהושע ו) "ויהי ביום השביעי וישכימו כעלות השחר ויסובו את העיר" וגו'. ומנין שהייתה שבת? שאין שבעה לעולם בלא שבת, ולפי שהיה יום שבת אותו יום שכבשו את יריחו לכך החרים את יריחו קדש לה', כמה דתימא (יהושע ו') "והייתה העיר חרם היא וכל אשר בה לה'” וגו'. א"ר יהושע: השבת כולה קדש, וכל מה שנכבש בשבת יהיה קדש לה'. וכן הוא אומר (יהושע ו') "וכל כסף וזהב וכלי נחשת וברזל קדש הוא לה' אוצר ה' יבא”. א"ר ברכיה הכהן: כעיר הנידחת עשאה, והרי עיר הנידחת אסורה בהנאה, שנאמר (דברים יג) "ושרפת באש את העיר ואת כל שללה" וגו'. וכן הוא אומר (יהושע ו) "ויחרימו את כל אשר בעיר מאיש ועד אשה מנער ועד זקן ועד שור ושה וחמור לפי חרב”. אמר ר' יודא הלוי בר שלום: לימד לישראל מה שאמר הקב"ה (במדבר טו) "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה”. אמר יהושע: הואיל וכבשנו אותה תחלה נקדיש את כל שללה לגבוה' וכו' (במדבר רבה יד,א). נראה ששלושת הדברים באו כדי ללמד את ישראל את ערכה המיוחד של א"י בתיקון העולם (כעין מה שאומר רי"ה בר שלום שלימד אותם חלה, והרי זה לא עיסה שיש בזה דין חלה? וכן ידעו את דין חלה ממה שלמדו בזמן המדבר? אלא נראה שהכוונה היא שלימדם איך להסתכל על המציאות ע"פ התורה). לכן דעה אחת מקשרת לשבת, שהיא קדושה וכנגד עוה"ב: 'שבת אחד מששים לעולם הבא' (ברכות נז,ב), ולכן יש בכוחה קשר לגאולה: 'אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים, שנא' (ישעיהו נו, ד) "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי", וכתיב בתריה "והביאותים אל הר קדשי" וגו'' (שבת קיח,ב). שכך גם הארץ קשורה לשבת, ולכן יש בה שבת הארץ (שמיטה), וגם היא קשורה להבאת הגאולה, כמו שהפס' שממנו למדים לשבת וגאולה זה שנאמר לאחר שמירת שבת "והבאותים אל הר קדשי" וגו', שזהו הגעה לא"י (שכך מגיעים לירושלים, וכן אח”כ נאמר שה' "מקבץ נדחי ישראל”). שזה מרמז על מעלתה של א"י שהיא כולה קדושה, מעין גילוי שבת, ולכן קשורה לגאולה. דעה שניה אומרת שזה כנגד עיר הנדחת, שהיא עיר שאנשיה עבדו לע"ז, שזה ההיפך מהתורה (שזה לע"ז וזה לה'), שכל התורה מול ע"ז: 'מגיד הכתוב שכל המודה בע"ז כופר בעשרת הדברות, ובמה שנצטוה משה, ובמה שנצטוו הנביאים, ובמה שנצטוו אבות. וכל הכופר בע"ז מודה בכל התורה כולה' (ספרי; במדבר טו,כב [פסקה קיא]). שזה בא ללמד על מעלת א"י בחיבור לתורה ונגד ע"ז, שעיקר התורה היא בארץ (ספרי "עקב”, מג), וכן 'ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה' (ספרי; דברים יב,כט [פסקה פ]), ויש בה מעלה נגד ע"ז, שלכן בישיבה בה מתגלה חיבור לאלוקות ולא לע"ז: '… שנא' (ויקרא כה, לח) "לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלקים" … כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים' (כתובות קי,ב). כך שזה מלמד על מעלתה של א"י בחיבור לתו"מ וגילוי ה' והורדת הטומאה שבעולם. הדעה השלישית היא כנגד חלה, למה דווקא חלה? עונה המהרז"ו: 'ראשית עריסותיכם. במדבר ט"ו כ', שמצות חלה בתחלה אז מיד בבואם, ספרי שלח לך פסקא ק"ט, ורש"י בחומש; על כן עשה יריחו בדמיון חלה לכיבוש הארץ, ולהרגילם במצות חלה ותרומה' (מהרז"ו). אולם נראה שיש בזה רמז שדרך א"י מתקנים את כל העולם כולו, שזהו כעין חלה שמפרישים מהעיסה שבכך מראים את שייכות הכל לקדושה, שהחולין קשור לקדושה, שלאחר שהפרשנו חלה בתחילה שבזה הראנו שזה הכל מה' ואת הנשאר הוא נותן לנו, בכך מה שנשאר לנו מתעלה. שזה מלמד על שמא"י מתקנים את כל העולם, שמעלים הכל לקדושה, וזה דווקא רמז בחלה שמפרישים מהעיסה, שבה נעשה הכי הרבה פעולות על ידנו, עד שהגיע לשלב של העיסה, לומר שכך גם בא"י צריך לפעול הרבה על ידנו כדי שנזכה לרשתה – שצריך לכבוש ולנחול וליישבה, שא"י לא באה מעצמה אלינו, אלא חובה עלינו לעמול עד שזוכים בה (וכעין דברי רשב"י שהיא מתנה טובה שניתנת ע"י יסורים [ברכות ה,א]). וכן זה כעין חלה שהיא מופרשת מדגן, שמרמז על תיקון העולם, שמתקן את הקלקול של חטא עץ הדעת שהיה (לדעת ר"י) חיטה (ברכות מ,א), שמעלה ומתקן את כל העולם ע"י א"י. לכן המדרש מביא זאת על קרבן שבט אפרים שהיה בשבת: "ביום השביעי נשיא לבני אפרים אלישמע בן עמיהוד" (במדבר ז,מח), שבפשט זה מכוון כרמז לגילוי שבת אצל אפרים (שהקריב בשבת), שזהו כנגד שהתגלה ביהושע שנלחם בשבת. אולם יש בזה גם רמז לעניין ביטול ע"ז, שהקרבנות הם היפך מע"ז (שבע"ז מקריב לע"ז, ובקרבנות מקריבים לה'). וכן המשכן הוא כנגד בריאת העולם (תנחומא "פקודי" סימן ב), כך שמרמז על תיקון העולם, שמעלה הכל לקדושה לה' כעין הנרמז בחלה. (אולי רמוז בשמו "אלישמע בן עמיהוד": א'לי-שמע, מרמז על היפך מע"ז, שאנחנו עובדי ה' ולא עובדי ע"ז, שמכריזים שה' הוא א'לי ולא האלילים של הע"ז, ואנו נשמעים לו [וכן כרמז לעיר הנדחת שבה נאמר לשון שמיעה "כי תשמע באחת עריך" (דברים יג,יג)]. עמי-הוד, עמי מרמז על השבת, שהיא אות שמראה שאנו עמו של הקב"ה: “אות הוא ביני וביניכם" [שמות לא,יג]; והוד מרמז על חלה שהיא נתנת לכהנים, והכהנים עובדים במקדש, ולכן נרמז בהוד: '"וההוד" - זו בית המקדש' [ברכות נח,א]. {או שאלישמע מרמז על חלה, שנתנת לכהנים כדי שהיו פנויים ללמד את התורה לישראל, וזהו אלי-שמע, שמכוון להשמיע את דברי הא'ל; והוד מרמז לע"ז שבביהמק"ד אנו מקריבים לה' ולא לע”ז}). לכן יהושע רמז על מעלת א"י בתחילת מלחמותיו, להדגיש את החשיבות של כיבוש ויישוב א"י, שקשור בקדושה ותיקון עולם עד כדי הבאת הגאולה: 'וּבְהֶעָרַת בְּנֵי אָדָם וְהִתְעוֹרְרוּתָם אֶל אַהֲבַת הַמָּקוֹם הַהוּא הַקָּדוֹשׁ יְנַחֵץ הָעִנְיָן הַמְיֻחָל, שָׂכָר גָּדוֹל וּגְמוּל רָב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת־אֲבָנֶיהָ וְאֶת־עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". – רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי יְרוּשָׁלַיִם אָמְנָם תִּבָּנֶה כְּשֶׁיִּכְסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לָהּ תַּכְלִית הַכֹּסֶף עַד שֶׁיְּחוֹנְנוּ אֲבָנֶיהָ וַעֲפָרָהּ' (הכוזרי ה,כז). שנזכה לגאולה שלמה בבי”א.