"וקדשתם את שנת החמשים שנה וקראתם דרור בארץ לכל ישביה יובל הוא תהיה לכם ושבתם איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו" (ויקרא כה,י). ביובל קוראים דרור בארץ לכל יושביה, ושבים האנשים לאחוזתם. היובל חל על גבי השמיטה, שלאחר שבע שנות שמיטה נעשה היובל בשנת החמישים, כך שיש בשניהם יחד גילוי של חיבור לארץ. שזהו עניין שמיטה ויובל שמראים את קשרנו לה' בארץ (לכן יובל בטל מהרגע שגלו שנים וחצי השבטים, שאין כל יושביה עליה, שאין כל בנ"י בארץ). נראה שלכן בגלות שזה עונש ריחוק מהארץ, יש גילוי כנגד שמיטה ויובל, כמו שנאמר שעל אי שמירת שמיטה ויובל יגלו מהארץ לזמן שיחשב ככפרה לחטאם: “ואתכם אזרה בגוים והריקתי אחריכם חרב והיתה ארצכם שממה ועריכם יהיו חרבה. אז תרצה הארץ את שבתתיה כל ימי השמה ואתם בארץ איביכם אז תשבת הארץ והרצת את שבתתיה. כל ימי השמה תשבת את אשר לא שבתה בשבתתיכם בשבתכם עליה" (שם כו,לג-לה [ראה ברש”י שעושה חישובים]). כך אכן קרה שגלו לבבל שבעים שנה בשל שלא שמרו שבעים שמיטות ויובלות: "למלאות דבר ה' בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאות שבעים שנה" (דה"י ב לו,כא). אמנם זה היה בבית ראשון ובגלות בבל, אולם נראה שהעניין הזה של גילוי שמיטה ויובל בעולם משפיע גם בצורה נסתרת יותר, שגם בגלות אדום היה כעין רמז גילוי כנגד שמיטות ויובלות, שהם מגלות בעולם את הקשר של בנ"י לא"י בגילוי קדושה וקידוש שם ה' בעולם, שלכן ה' מחזירנו לארץ כדי לגלות את שמו בעולם; שאמנם חטאנו ולכן גלינו מארצנו, אבל ה' עושה למען שמו להחזירנו לא"י, בשביל שיתקדש שמו בעולם ("ויבוא אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו. ואחמל על שם קדשי אשר חללוהו בית ישראל בגוים אשר באו שמה. לכן אמר לבית ישראל כה אמר אדנ'י ה' לא למענכם אני עשה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגוים אשר באתם שם. וקדשתי את שמי הגדול המחלל בגוים אשר חללתם בתוכם וידעו הגוים כי אני ה' נאם אדנ'י ה' בהקדשי בכם לעיניהם. ולקחתי אתכם מן הגוים וקבצתי אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם" [יחזקאל לו,כ-כד]. '"ויבוא" - לפי שאמר בית ישראל בראש הפרשה קרא כל הפרשה בלשון יחיד. ומדרש אגדה: הקב"ה בא עמהם בגולה והטה אוזן מה היו אומרים השבאין: הרי אלו עם ה', ולא היה לו יכולת להצילן; במדרש איכה רבתי. "ויחללו את שם קדשי" - השפילו את כבודי, ומהו החילול? באמור אויביהם עליהם: עם ה' אלה ומארצו יצאו, ולא היה יכולת בידו להציל את עמו ואת ארצו. "לא למענכם" - התשועה שאושיעכם. "וקדשתי את שמי" - ומה הוא הקידוש? - ולקחתי אתכם מן הגוים). שזהו כעין גילוי שמיטה ויובל שמראים שהכל של ה', ובכך מקדשים את שמו בעולם (ועוד שרואים שבשנה השישית גודל פי שלוש, שזה מראה על אדנות ה' על העולם, ושבעולם נעשה בשביל שמירת דבר ה', שזה מראה שלזה נברא העולם). אמנם כדי שנזכה לחזור לארץ לא מספיק שנחכה (או אפילו שנתפלל) אלא צריך לעשות מעשים ליישוב הארץ, שבכך זוכים לגאולה: 'וּבְהֶעָרַת בְּנֵי אָדָם וְהִתְעוֹרְרוּתָם אֶל אַהֲבַת הַמָּקוֹם הַהוּא הַקָּדוֹשׁ יְנַחֵץ הָעִנְיָן הַמְיֻחָל, שָׂכָר גָּדוֹל וּגְמוּל רָב, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי־עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי־בָא מוֹעֵד, כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת־אֲבָנֶיהָ וְאֶת־עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ". – רְצוֹנוֹ לוֹמַר כִּי יְרוּשָׁלַיִם אָמְנָם תִּבָּנֶה כְּשֶׁיִּכְסְפוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לָהּ תַּכְלִית הַכֹּסֶף עַד שֶׁיְּחוֹנְנוּ אֲבָנֶיהָ וַעֲפָרָהּ' (הכוזרי ה,כז). ואכן בעקבות שהחלו לדרוש ולבנות את א"י זכינו להתחלת הגאולה, שנחזור לארץ ושהארץ תתן פריה בעין יפה, והקמת שלטון יהודי בארץ, וחזרה בתשובה גדולה שנעשית בעם. הבסיס החזק לחזרתנו נעשה בועידת סן רמו שם הוחלט שיש להקים בית לאומי לעם היהודי בא"י (אח”כ היה גם באו”ם, וכן הכרזת המדינה, אבל ההתחלה היתה בסן רמו [בועידה, ב-ו' אייר נתנו לבריטניה את המנדט כדי להקים בית ליהודים בארץ, כעין שב-ו' אייר היה בפועל הקמת המדינה, שאמנם ההכרזה היתה בשישי אבל נאמר שיחול בחצות בסיום המנדט הבריטי, כך שזה כבר ו' אייר]). ועידת סן רמו היתה בשנת תר"פ (1920), ותחילת הגלות היתה בחורבן הבית שהיה בשנת 70, יוצא שעברו ביניהם 1850 שנה. בכל חמישים שנה יש שבע שמיטות ויובל אחד (אמנם זה תלוי במחלוקת בחז"ל אבל להלכה נפסק כדעה הזו). כשמחלקים משך זמן זה של 1850 שנה בחמישים יוצא 37, וכשמכפילים ב-8 (שיש בכל חמישים שנה 7 שמיטות ויובל אחד) יוצא 296 שזהו גימטריה של 'רצו'; כרמז שעכשיו נעשה גילוי של "וקראתם דרור בארץ לכל ישביה ... ושבתם איש אל אחזתו", שמוכרז בעולם כולו שהגיע זמן להתחיל את חזרתנו לארץ, כיון שאנו מקיימים את "רצו", ולכן מתקיים בנו: “אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד. כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו. וייראו גוים את שם ה' וכל מלכי הארץ את כבודך. כי בנה ה' ציון נראה בכבודו" (תהלים קב,יד-יז), שהגוים רואים את קידוש שם ה' המתגלה בחזרתנו לארץ, ולכן גם מכריזים על הזדהותם עם זה. אמנם לצערנו עדיין יש בעולם כוחות המזדהים עם הטומאה וחילול ה' (ואף יש לצערנו מישראל שמזדהים איתם, שמושפעים מהגוים הטמאים), כמו שרואים בימנו בצורה בולטת; ובמיוחד במקומות שכביכול פועלות בשם השכל (אוניברסיטאות, שמתגלה בהם חזק קלקול חטא עץ הדעת, שבמקום שיהיה שכלם לתיקון עולם הוא נעשה לקלקול עולם) והצדק (בי"ד העולמי בהאג, "מקום המשפט שמה הרשע" [קהלת ג,טז]), שנובע מיצה"ר שפועל לשים בם שכל עקום של שנאת ישראל והתנגדות לגילוי שם ה' בעולם. אולם אין ספק שבסופו של דבר: “יבש חציר נבל ציץ ודבר אלקינו יקום לעולם" (ישעיהו מ,ח).