"ושמרתם מצותי ועשיתם אתם אני ה'. ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם. המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים אני ה'” (ויקרא כב,לא-לג). '"ולא תחללו" – ממשמע שנאמר "ולא תחלל”, אמור קדש, וכשהוא אומר "ונקדשתי" – מסור את עצמך וקדש שמי. יכול ביחידי? תלמוד לומר "בתוך בני ישראל" – המרובים' (ספרא). זהו המקור למצוות קידוש השם: 'מצות עשה ט – לקדש את שם ה'. היא שצונו לקדש את שמו. והוא אמרו "ונקדשתי בתוך בני ישראל"' וכו' (ספר המצוות לרמב"ם, מצוות עשה ט). 'מצוה רצו - מצוה לקדש את שם ה'. שנצטוינו לקדש את השם. שנאמר "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב). כלומר שנמסר נפשנו למות על קיום מצות הדת' וכו' (ספר החינוך, מצוה רצ"ו). (להרחבה בעניין מצוות קידוש השם, ראה ב'הקדושה והטהרה' – 'מצות קידוש השם', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א; וב'תורת המועדים' – 'מצות קידוש השם', וב'תורת השבת והמועד' – 'מצוות קידוש השם לעיני הגויים לאור ההלכה', למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). מצוות קידוש השם נאמרה בפרשת אמור שמתחילה בציווי לכהנים לפרוש מטומאת מת. בפשטות זה נאמר כאן כיון שזה כעין דומה – שמדובר על עניין של מיתה (בטומאת מת ובמסירות נפש בקידוש השם), ואף קידוש השם קשור להיותנו בנ"י קדושים שמגלים את שם ה' בעולם, לכן זה כעין גילוי של היותנו ככהנים לעולם: “ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט,ו), ולכן זה מתגלה בגילוי של הכהנים בפרשת "אמור”. בנוסף, במעלת קדושת הכהנים יש גילוי גם של הקרבת הקרבנות (“קדשים יהיו לאלקיהם ולא יחללו שם אלקיהם כי את אשי ה' לחם אלקיהם הם מקריבם והיו קדש" [ויקרא כא,ו]), לכן בגילוי של פרשת אמור שמתחיל במעלת קדושת הכהנים יש קשר לגילוי מצוות קידוש השם, שהאדם שנהרג על קידוש השם מתקדש ונעשה בכך כקרבן לה' בגופו ממש. עוד נראה שמתחיל במעלת הכהנים, והנה הכהונה ניתנה לאהרן בעקבות מעשה העגל שאהרן מסר עצמו בשביל בנ"י, שבמעשה העגל התחייב אהרן כליה ("ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההוא" [דברים ט,כ]), ובכ"ז עשה זאת כדי לזכות את ישראל: 'ד"א: "וירא אהרן". מה ראה? אמר אהרן: אם בונין הן אותו הסרחון נתלה בהן, מוטב שיתלה הסרחון בי ולא בישראל … אמר לו הקדוש ברוך הוא לאהרן (תהלים מה, ח): "אָהַבְתָּ צֶדֶק [וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע]", אהבת לצדק את בני ושנאת מלחייבן, "עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹקים אֱלקיךָ" - אמר לו: חייך שמכל שבטו של לוי לא נבחר לכהונה גדולה אלא אתה, "קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ"' (ויק"ר י,ג). לכן יש בשורש הכהונה כעין גילוי של מסירות נפש לקיום רצון ה' (שה' רוצה שיצדיקו את בנ"י, ולכן אהרן כך פעל), ולכן בפרשה זו שמתחילה בעניין מעלת הכהונה בקדושה, מתגלה המצווה של מסירות נפש על קידוש השם. (וכמו שבחטא העגל בנ"י חטאו בשלושת העברות החמורות [רש"י; שמות לב,ו], כך מצוות קידוש השם זה למסור נפש על שלושת העברות החמורות. ומי שהחטיא את ישראל בעגל זה הערב רב [רש"י; שמות לב,ד], שבא לפגום במתן תורה, ולכן במצוות קידוש השם זה גם מסירות נפש על כל מצוות התורה בזמן של שמד). גם נראה שלכן נרמז בפרשה על מעלת מתנות עניים שזה כקרבנות: "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך לא תלקט לעני ולגר תעזב אתם אני ה' אלקיכם" (ויקרא כג,כב), 'אמר ר' אוורדימס ברבי יוסי: וכי מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן, וראש השנה ויום הכפורים מכאן? אלא ללמד שכל מי שהוא מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים והוא מקריב קרבנותיו לתוכו. וכל מי שאינו מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים ואינו מקריב קרבנותיו לתוכו' (ספרא). (וכך גם מתגלה בכלל בחסד: 'פעם אחת היה רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים, והיה רבי יהושע הולך אחריו, וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע: אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עונותיהם של ישראל. אמר לו: בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה; ואיזה? זה גמילות חסדים, שנאמר: "כי חסד חפצתי ולא זבח"' וכו' [אבות דר"נ ד,ה]). שאהרן התכהן בעקבות המסירות נפש שלו על ישראל, שזהו חסד גדול שעשה עם ישראל, ולכן זה דומה למתנות עניים שעושה חסד עם ישראל, ולכן גם בזה מתגלה גילוי כעין עבודת המקדש כעין הגילוי באהרן שהתכהן לעבודת המקדש. (וכרמז במתנות עניים, כרמז שישראל היו עניים בדעת ה', ולכן נגררו אחר הערב רב לחטוא בעגל). לכן מעלת מתנות עניים כקרבנות מתגלה בהקשר של החגים, שברגלים עולים לירושלים למקום המקדש, וכך מרמז כעין שבנ"י היו בסיני, שהמקדש הוא כהמשכו של הר סיני (שהשכינה עברה משם למשכן, והמשיכה למקדש), כרמז לגילוי כנגד הנעשה בסיני שם התכהן אהרן. בנוסף, מובא ב'היהודי הקדוש' (פרשת בלק) שבשלושת הרגלים יש 15 יום, שזה יוצא 360 שעות, ובכך מבטל את חטא העגל שהיה שש שעות (שהחלו לעבדו בבוקר עד השעה השישית שאז משה הגיע), ע"י שבטל בששים (ש-360 זה פי ששים משש), כך שברגלים יש גילוי כפרה לעגל, ולכן מרמז על אהרן שהתכהן בעקבות שבא לכפר לישראל, להצדיקם לפני ה'. אולי כרמז לזה הביאה התורה קודם למצוות קידוש השם (ולאחריו מיד נאמר על החגים ומתנות עניים): “ושור או שה אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצנכם תזבחו. ביום ההוא יאכל לא תותירו ממנו עד בקר אני ה'” (ויקרא כב,כח-ל), כעין רמז לנעשה בחטא העגל, כדי לרמז על הקשר לכפרה של אהרן בחטא העגל; שה' רצה לכלות את כל ישראל ולא עשה בעקבות תחינת משה, שאמר: "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת" (שמות לב,לב), ולכן מזכיר את מעשה אהרן שלקח על עצמו כדי לצדק את ישראל (ואולי בזכות מעשה אהרן הצליח משה לכפר לישראל), ולכן כנגד זה נאמר “ושור או שה אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד”, שלא לשחוט אב ובנו, כעין שה' מחל ולא הרג את כל ישראל יחד, שזהו אב ובנו. "וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצנכם תזבחו. ביום ההוא יאכל לא תותירו ממנו עד בקר אני ה'”, '"לרצנכם תזבחו" – תחלת זביחתכם הזהרו שתהא לרצון לכם, ומהו הרצון? "ביום ההוא יאכל" – לא בא להזהיר אלא שתהא שחיטה על מנת כן, אל תשחטוהו על מנת לאכלו למחר, שאם תחשבו בו מחשבת פסול לא יהא לכם לרצון' וכו' (רש"י), שזהו כרמז שלא יהיה גילוי כעין העגל, שכאשר באו לעבדו: “וירא אהרן ויבן מזבח לפניו ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר. וישכימו ממחרת ויעלו עלת ויגשו שלמים וישב העם לאכל ושתו ויקמו לצחק" (שמות לב,ה-ו), שזהו גילוי שאהרן דחה אותם למחרת וכך ישבו לאכול למחרת. אמנם בעגל עבדו אותו למחרת ולא רק אכלו למחרת, אלא שבע"ז ה' מחשיב את המחשבה כעין שעבד ע"ז (קידושין מ,א), ולכן כעין נחשב שעבדו כבר באותו יום, (וגם עבדו ממש למחרת) ואכלו למחרת.