'רבי אלעזר איש ברתותא אומר: תן לו משלו, שאתה ושלך שלו. וכן בדוד הוא אומר (דברי הימים א כט): "כי ממך הכל ומידך נתנו לך"' (אבות ג,ז). ראה הסבר למשנה זו ב'אבות לבנים' (על המשנה הזו) למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א. בפסיקתא מובא בדומה לכך: '"עשר תעשר". כך פתח רבי תנחומא בי רבי: זש"ה "כבד ה' מהוניך ומראשית כל תבואתך" (משלי ג ט). אמר הקב"ה: לא אמרתי לך כבדני משלך אלא משלי! כבד ה' ממה שחננך מהוניך, בן ביתי אתה. אם נתתי לך ויש לי בידך - תן לי משלי. וכן הוא אומר "מי הקדימני ואשלם" (איוב מא ג). מי מל לשמי את בנו, שלא אני הקדמתי ונתתי לו בן? מי עשה לי מזוזה ומעקה, שלא אני הקדמתי ונתתי לו בית? מי מפריש בכורות וראשית הגז, שלא אני הקדמתי ונתתי לו צאן? מי עשה טלית וציצית, שלא הקדמתי ונתתי לו מכסה? מי אמר לי שירה עד שלא עשיתי לו נסים? שלא תאמר מרבה עלינו מצות הוא. אמר הקדוש ברוך הוא: לא בקשתי משלכם אלא משלי בקשתי. אמרתי לך שתביא לי קרבן, שלא תאמר משלך בקשתי. ראה מה כתבתי לך "שור או כשב או עז" (ויקרא כב כז), אימתי אתה מביאו קרבן? משאתן לך - "כי יולד" (שם). כך אמרתי לך "עשר תעשר" שלא תאמר שמא משלך בקשתי, ראה מה כתבתי לך: "עשר תעשר את כל תבואת זרעך", אימתי? כשאתן לך ראשון: "היוצא השדה שנה שנה”. הוי אם כבדתם את הקב"ה במצוה שנתן לך אין אתה מכבדו משלך אלא משלו. "כבד את ה' מהונך", ממה שחננך, נתן לך בן מול אותו, נתן לך בית עשה מזוזה ומעקה, נתן לך חצר עשה סוכה, נתן לך צאן הפרש בכורות וראשית הגז, נתן לך בהמה לא תחטא בהם אלא עשה מצות - שלא תחרוש בשור וחמור ולא תרביע כלאים, נתן לך כסף וזהב עשה בהם מצות' וכו' (פסיקתא רבתי, כה). המדרש מביא כמה וכמה דוגמאות, נראה שזה לא במקרה שהביא כך אלא בא לרמז שבכל התורה זה נעשה כך. לכן בתחילה מביא חמשה דברים: בן, בית, צאן, טלית (כיסוי), ניסים; שזה כנגד חמשה חומשי תורה. ובפירוט של המצוות מביא שבעה: מילה, מזוזה, מעקה, בכור, ראשית הגז, ציצית, שירה – כרמז שהתורה מתחלקת גם לשבעה ספרים (שבת קטז,א). (וכן כרמז שהעולם נברא בשבעה ימים, ונברא ע”פ התורה [ב”ר א,א], שכך יש שבעה ספרים כעין כנגד שבעת ימי הבריאה, ולכן המציאות בעולם קשורה לתורה, שמביאה לך בדבר ה' כדי שתקיים את מצוותיו). אח"כ מביא שני דברים – קורבן ומעשר, כרמז לשני לוחות הברית, שלוח אחד הוא בין אדם למקום ולוח שני הוא בין אדם לחברו; שזהו קורבן כנגד בין אדם למקום, ומעשר כנגד בין אדם לחברו. (ובלוחות כלולה כל התורה: 'חנניה בן אחי רבי יהושע אומר: בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה, דכתיב (שיר השירים ה) "ממולאים בתרשיש", כימא רבא. רשב"ל כד הוה מטי הדין קרייה הוה אמר: יפה למדני חנניה בן אחי רבי יהושע, מה הים הזה בין גל גדול לגל גדול גלים קטנים, כך בין כל דיבור ודיבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה' [יר' שקלים ו,א]; ובמתן תורה נקבע העולם: 'דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית א, לא) "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי", ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו' [שבת פח,א], כך שיש קשר בין התורה וקיום העולם; וכן העולם נברא בעשרת המאמרות, כנגד עשרת הדברות שבשני לוחות הברית, שכל זה בא לומר שהעולם נברא כדי לתת לנו את המציאות כדי שנוכל לקיים את מצוות ה'). עוד מובאים ששה דברים שקדמו בשביל עשית המצוות: בן, בית, חצר, צאן, בהמה וכסף. שזה כנגד התושב"ע שהיא ששה: 'אמר ר"ל: מאי דכתיב (ישעיהו לג, ו) "והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת" וגו'? "אמונת" זה סדר זרעים, "עתיך" זה סדר מועד, "חוסן" זה סדר נשים, "ישועות" זה סדר נזיקין, "חכמת" זה סדר קדשים, "ודעת" זה סדר טהרות' וכו' (שבת לא,א). (ובפירוט המצוות של הששה יש תשע מצוות [מילה, מזוזה, מעקה, סוכה, בכור, ראשית הגז, לא תחרוש כלאים, לא תרביע כלאים, מצוות], אולי כרמז ללידת האדם [תשעה חודשים], שבא לעולם שמציאותו נבראה בשבילו כדי שיקיים את מצוות ה', ולכן במציאות ניתן לו בעולם כדי שיקיים את מצוות ה'). נראה שהחמשה (בהתחלה) כנגד התורה: הולדת בן, כנגד ספר בראשית בו מסופר על לידת העולם, וכן על לידת יצחק בנס; וכן בו נאמרה מצוות ברית המילה לאברהם. בית כנגד ספר שמות בו מסופר שבנינו ערי מסכנות לפרעה, וכן גרו בבתים במצרים, וכן מובא על בית לה' – המשכן (והמזוזה מגינה, כרמז שה' נמצא עמנו בגלות ושומר עלינו; וכן מעקה זה כדי לשמור שלא יהיה אסון). צאן כנגד ספר ויקרא בו נאמר על הקורבנות שבאים מצאן (ובכור וראשית הגז ניתנים לכהנים, כעין רמז לספר ויקרא שהוא תורת כהנים). בגד כנגד ספר במדבר, שה' שמר עלינו במדבר (בענני כבוד ובבאר ומן) וזהו כרמז לטלית וציצית, שה' פרס עלינו את הגנתו כטלית, והגן עלינו כציצית ששומרת ומגינה; וכן בו נאמר על מצוות ציצית (במדבר טו,לז וכו'). ניסים כנגד ספר דברים, שהוא לקראת הכניסה לארץ, ובא"י יש השגחה מיוחדת שלכן נעשים בה ניסים (ושירה באה עם שמחה, שזהו כרמז שבא"י עבודת ה' היא בשמחה לעומת חו"ל ששם עבודת ה' היא מיראה: 'כתוב אחד אומר "עבדו את ה' בשמחה", וכתוב אחד אומר "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה", מה בין האי להאי? אלא כאן בזמנא דישראל שראן בארעא קדישא, כאן בזמנא דישראל שראן בארעא אחרא' [זוהר ח"ג קיח,א]). הששה שכנגד התושב"ע: בן כרמז לסדר טהרות – 'נתן לך בן מול אותו', שלהוריד את הערלה זה כעין לטהר מגילוי טומאה, מגילוי הרע (ראה אור החיים; ויקרא יב,ג), וכן 'הערל מאוס כטמא' (רמב"ם; הל' חגיגה ב,א). בית כרמז לסדר נזיקין – 'נתן לך בית עשה מזוזה ומעקה', מעקה שלא ינזקו אצלך, וכן המזוזה מגינה מנזקים. חצר כרמז לסדר מועד – 'נתן לך חצר עשה סוכה', וסוכה זה במועדים (ומופיע בסדר מועד). צאן כנגד סדר קדשים – 'נתן לך צאן הפרש בכורות וראשית הגז', בכור תמים מוקרב כקודשים, וראשית הגז (ובכור בעל מום) ניתן לכהנים כחלק ממתנות כהונה על שהם מופרשים לעבודת המקדש. בהמה כנגד סדר זרעים – 'נתן לך בהמה לא תחטא בהם אלא עשה מצות – שלא תחרוש בשור וחמור ולא תרביע כלאים', שחרישה שייכת בקרקע שבגידוליה יש את המצוות שבסדר זרעים; וחרישה בכלאים וכלאי בהמה מופיעים בסדר זה (משנה; כלאים ח). כסף וזהב כרמז לסדר נשים – 'נתן לך כסף וזהב עשה בהם מצות', שאדם מביא לאשתו ממון לשמחה ומקיים בזה מצוות, לדוגמה: 'חייב אדם להיות שמח וטוב לב במועד, הוא ואשתו ובניו וכל הנלווים אליו. כיצד משמחן? הקטנים, נותן להם קליות ואגוזים; והנשים, קונה להם בגדים ותכשיטין כפי ממונו' (שו"ע; או"ח סימן תקכט סעיף ב).