"זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל"

(במדבר יט, יד)

הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פרק ה) בבואו להבהיר את גדרי מצוות קידוש ה', פותח בפתיחה מעניינת:

"כל בית ישראל מצווין על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר: 'וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', ומוזהרין שלא לחללו שנאמר: 'וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי', כיצד? כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו - יעבור (על המצווה) ואל ייהרג, שנאמר, במצוות: אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם - וחי בהם ולא שימות בהם, ואם מת ולא עבר (על המצווה) הרי זה מתחייב בנפשו".

הדרך בה הרמב"ם פותח הלכות אלו מעוררות קושי מסוים, הרי הרמב"ם בא להבהיר את מצוות קידוש ה', היינו את ה'יהרג ואל יעבור'. אם כן מדוע מצא הרמב"ם לנכון לפתוח דווקא בשלילה היינו ב'יעבור ואל ייהרג', ועוד להוסיף על כך שאם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו?! לכאורה על הרמב"ם היה לכתוב תחילה (לאחר ה'כיצד') את המקרים בהם חייב אדם למסור נפשו על קידוש ה' ורק בסוף ובהמשך לבאר מתי הדבר אסור?!

נראה כי הרמב"ם בדרך פתיחה זו בה מודגש באופן בולט עניין קדושת החיים, הגדיל והעלה את מצוות קידוש ה' לרמה גבוהה יותר. שהרי השומע על חובת מסירות נפש, יכול היה לחשוב בליבו כי הדבר נובע מחמת זלזול או פחיתות בערך החיים, החיים אינם חשובים כל כך ויותר טוב למות על קידוש ה'. אך מחשבה זו מוטעית ביסודה, כי אדרבה, אין דבר נעלה יותר מקדושת החיים, ואין לאבדם אפילו בשביל מצוות חשובות כשמירת שבת, ומי שמוסר נפשו במקום שאינו מצווה אף לצורך מצווה מתחייב בנפשו.

המסקנה ההגיונית העולה מכך, כי הדבר הנפלא ביותר הוא מי שיצליח לקדש שם שמיים בחייו! שהרי אדם זה זוכה לשלב יחדיו את שני הערכים הנעלים ביותר, את קדושת החיים ואת קידוש ה'. לא ויתור על ערך קדושת החיים לצורך הערך הנעלה של קידוש ה', אלא שני ערכים הפועלים כאחד יחדיו ובהרמוניה.

לפיכך מובן היטב מדוע מסיים הרמב"ם את פרק קידוש ה' בחכם המקדש שם שמים בהנהגותיו ובמעשיו (יסודי התורה פרק ה, הלכה יא): "וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם.. ונושא ונותן באמונה.. ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין.. עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאווים למעשיו, הרי זה קידש את ה' ועליו הכתוב אומר: וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר".

לאחר שהובלט והודגש ערך קדושת החיים, יש להיזהר שלא להיסחף ולהגיע מכאן להקצנה עד כדי הקדשת והפניית כל המרץ על מנת 'לעשות חיים'. הבדל עצום יש בין "קדושת החיים" ובין "לעשות חיים". קדושת החיים נובעת מתוך הבנה לתפקידו של אדם בחייו וסגולתו להתקרב אל הקב"ה לפעול, לתקן, לרומם ולהתרומם. לשם כך אנו זקוקים לחיות חיים ארוכים ובריאים ולהיעזר לצורך כך בכל העניינים החומרים והגשמיים היכולים לסייע למטרה זו להתגשם. אך בשום פנים ואופן אסור להפוך אותם למטרה ולערך בפני עצמו. אדרבה, על האדם לזכור כל העת מה העיקר ומה הטפל ולא להשתעבד אל החומר, אלא לשעבד את החומר למען הרוח.

לכן מזהירה התורה: "זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל" - דרשו חז"ל: 'אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באוהלה של תורה'. אף על פי שהוריתיך על 'קדושת החיים', אל תתבלבל בין ערך זה ובין המטרה השלילית 'לעשות חיים'. אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, במי שמשעבד את החומר למען הרוח.

הרב יחזקאל יעקבסון, מהאתר: ישיבת שעלבים - http://shaalvim.co.il/torah/