אהבה ודבקות בעבודת השם

הרב שי טחן

בסוף פרשת ניצבים מופיע פסוק העוסק בדביקות בקדוש ברוך הוא, ומצוה זו חוזרת על עצמה בתורה כמה פעמים, וכמו שנאמר: "ובו תדבקון" (דברים יג, ה), וכן "ובו תדבק" (דברים י, כ). ומכיון שענין מצוה זו פחות ידוע ראיתי לנכון להאריך בה שהרי היא מצוות עשה ממש כמו שאר מצות עשה, וכגון מצות קריאת שמע ותפילה.

ותחילה יש לבאר איך מתקיימת מצוה זו של דביקות בה'.

והנה כבר דנו בזה חז"ל (כתובות קיא, ב) ושאלו: וכי אפשר לדבוקי בשכינה, והכתיב "כי ה' אלהיך אש אוכלה", אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. ולמדנו מדברי קדשם שכאשר אדם מדבק עצמו בחכמי התורה – הרי זה נחשב כאילו הוא דבוק ממש בשכינה הקדושה.

ובספר מצוות גדול (מצווה ח) ביאר שתכלית ההידבקות בחכמי התורה היא כדי ללמוד את דרכיהם. ובספר החינוך הוסיף שאין הכוונה רק ללמוד את דרכיהם, אלא גם ללמוד מהם כיצד יש לקיים את מצוות התורה וכן ללמוד מהי השקפת התורה הנכונה. דהיינו שאין לאדם לחשוב שבידו להבין את מצוות התורה מעצמו על ידי לימוד עצמי של דיני המצוות, אלא יקפיד ללומדם דוקא מתלמידי חכמים, וכן הדין גם בענייני השקפה – שלא יסמוך האדם על הבנתו בלבד, אלא עליו ללמוד כן דוקא מהחכמים.

ואכן אף שביאור הגמרא הנ״ל הובא להלכה ברמב"ם (הלכות דעות ו, ב), יש שיצאו לבאר את דברי הפסוקים באופן יותר פשוט, והוא שיש להידבק דוקא בקדוש ברוך הוא, וכמו שהובא בדברי הרמב"ן (דברים יא, כב) שכתב:
"תכלול הדביקה לומר שתהיה זוכר השם ואהבתו תמיד, לא תיפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו ולבו איננו עמהם, אבל הוא לפני ה'."

וברור שאין כונתו לחלוק על דברי הרמב״ם שהרי הרמב״ם העתיק את דברי הגמרא, רק רוצה לומר שיש להסביר את המצוה הנ״ל בשני רבדים, האחד על פי דרוש חז״ל, והשני על פי הפשט. והסבר הרמב״ן מופיע גם ברמב"ם, רק תחת מצווה אחרת – מצוות אהבת ה'. וכך כתב (הלכות תשובה י, ג): "וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה', ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה, והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו, שוגים בה תמיד, כמו שצונו: 'בכל לבבך ובכל נפשך.' והוא ששלמה אמר דרך משל: 'כי חולת אהבה אני'."

והנה בעוד שהרמב"ם והרמב"ן נחלקו תחת איזו מהמצות עשה נכנס החיוב הנ״ל, בספר חרדים הביא את דברי רבנו בחיי שהסביר שמצוות אהבת ה' ומצוות הדבקות הינם מצוה אחת, וז״ל: "מצוות עשה לדבקה בו יתברך, שנאמר: 'ובו תדבק' (דברים י, כ), היינו תוקף האהבה שלא יפרד ממנו אפילו רגע. והכתוב חלק האהבה והדביקה בשתיים, שנאמר: 'לאהבה את ה' אלוקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו.' וכתב הרב בעל חובות הלבבות (פתיחה לשער אהבת ה') שעניין הדביקה היא אהבה הנאמנה והלב השלם, כמו שנאמר: 'ויש אוהב דבק מאח יותר מאח'."

וישנו עוד הסבר של בעל מסילת הישרים (פרק יט) השונה מעט מדלעיל, שלדעתו הדבקות היא ענף של מצוות אהבת ה’:
"ענפי האהבה הם שלושה: הדביקות, השמחה והקנאה. הדביקות, הוא שיהיה לבו של אדם מתדבק כל כך בשם יתברך עד שכבר יסור מלפנות ולהשגיח אל שום דבר זולתו."

ולפני כשבועיים ביארנו שישנם שלושה בחינות במערכת יחסים בנינו לבורא, לעיתים כבן לאב, לעיתים כעבד לאדון, ולעיתים של רעיה ודודה, דהיינו של בעל ואשה. ודברינו במאמר זה נראים ששורשם ביחסינו אל הבורא כרעיה לדודה. וניכר מפסוקים אלו כמה הקב"ה רוצה ומבקש קשר עמוק והדוק עימנו, ומצפה ממנו שנרגיש כלפיו את אותה תחושת קרבה ודבקות שהוא מרגיש כלפינו. ולא במקרה הרמב"ם השתמש במשל של אהבת איש ואשה לתאר את יחסנו לבורא, ואין זה רחוק לומר שהקב"ה ברא את כל מוסד הנישואין על מנת שנלמד ממנו כיצד מצופה מאיתנו לחוש כלפיו.