"וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" וגו' (במדבר ח,א-ב). '"בהעלתך" - למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו. אמר לו הקב"ה: חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות' (רש"י). ' ... ובלשון הזה מצאתיה במגלת סתרים לרבינו נסים, שהזכיר האגדה הזו ואמר: "ראיתי במדרש, כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי וכו', אמר לו הקב"ה למשה: "דבר אל אהרן ואמרת אליו”, יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח", עד כאן לשונו. וראיתי עוד ב"ילמדנו" (תנחומא בהעלותך ה), וכן בבמדבר רבה טו ו: "אמר לו הקב"ה למשה: לך אמור לאהרן: 'אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו - וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם'". והנה, דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר החורבן בגלותנו. וכן ברכת כהנים הסמוכה לחנכת הנשיאים נוהגת לעולם, דרשו סמוכין לחנכת הנשיאים מלפניה ומלאחריה בכבודו של אהרן שלא נמנה עמהם' (רמב"ן). (ראה 'לזמן הזה', כסלו, 'אור המנורה המאיר לדורות', למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן זצוק"ל זיע"א). אולי חנוכת המזבח מרמזת על תיקון העולם, שהקרבן כולל את כל המציאות שבעולם – שהאדם (דרגת מדבר) מקריב במזבח את החי (בהמהעוף), והצומח (נסכים ומנחות), והדומם (מלח). לכן בחנוכת המזבח שאהרן ושבטו לא השתתפו חלשה דעתו שאולי הוא לא ראוי להיות חלק במעלה הזו של תיקון העולם שמתגלה בחנוכת המזבח כגילוי יסוד המזבח (אולי כיון שהוא עשה את העגל בעצמו), אלא רק להיות השליח להקרבה. ענה לו הקב"ה שזה להיפך, דרגתו גבוה יותר, ולכן הוא כעין מעל הטבע ולכן לא בדרגה של ההקרבה בגילוי חנוכת המזבח, אלא כעין מעל זה; לכן זה מתגלה בהדלקת המנורה שהדלקת האור הוא דבר של גילוי שכינה: '(ויקרא כד, ג) "מחוץ לפרוכת העדות יערוך", וכי לאורה הוא צריך? והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו? אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים' (שבת כב,ב). שגילוי השכינה מרמז על שכינת ה' בעולם, שזהו שכל המציאות שבעולם מכוונת לה', שזהו שששת הנרות מכוונים לנר מערבי שמכוון לשכינה: 'דתניא: (במדבר ח, ב) "אל מול פני המנורה יאירו", מלמד שמצדד פניהם כלפי נר מערבי, ונר מערבי כלפי שכינה' (מגילה כא,ב), שששת הנרות כעין ששת ימי הבריאה הגשמית מכוונים לשבת, שכך כל המציאות מכוונת לקודש – לשבת בה השראת שכינה (והיא מיועדת ללימוד תורה [יר' שבת טו,ג; תדב"א רבה,א] כמו שהנר המעברי מכוון לקה"ק שם הארון עם התורה). והאור הוא גשמי עדין, שכך רמז לאהרן שגילויו זה עדין יותר בקשר לעולם, שהוא גבוה יותר, שיותר מחובר לשכינה, שהוא מעל גילוי של ישראל בגילויים בחנוכת המזבח (כעין זה על גבי זה), ששבט לוי מופרש לעבודת ה', לגילוי אור ה' בעולם, ולכן זה כחלק העליון שעל גבי גילויים של כלל ישראל. דבר זה בא לידי גילוי בחנוכה, שהיה נס שהנרות דלקו מעבר לזמן הרגיל, כעין הנר המערבי, שזה הראה על השראת שכינה, וזה היה בגילויים של החשמונאים הכהנים (אולי גם מודגש שמתתיהו היה כה"ג, כעין רמז לאהרן הכה"ג, כעין גילוי בהקשר אליו), שנלחמו בשביל קיום תו"מ בישראל, להמשך עבודת ה'. דבר זה קשור לכך שהמשכן הוא כתיקון על חטא העגל (ראה 'תורת המקרא' “תרומה", למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). ולכן מובא: '"משכן העדות", עדות הוא לכל באי עולם שהקב״ה נתרצה לישראל … א״ל הקב״ה: "סלחתי כדברך" (במדבר יד,כ), ולא עוד אלא שאני משרה שכינתי עליהם וביניהם, והכל יודעים שמחלתי להם, שנאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"' (תנחומא [בובר] "פקודי" סימן ב), בנ"י חטאו בעגל כיון שרצו לעבוד את ה' אבל בצורה לא נכונה – דרך גילוי גשמי (הכוזרי א,צז), או כעין תחליף למשה הגשמי (רמב"ן; שמות לב,א) ואילו שבט לוי לא חטאו, ולכן בגילוי של המשכן אצל בנ"י זה מתגלה בכעין הגילוי הקרוב לגשמי שאותו מקדשים, ואילו שבט לוי כמעל זה – יותר גבוה ומחובר לרוחני היותר גבוה. וזהו שהמשכן מגלה על המחילה כיון שיש השראת שכינה, ובמנורה יש גילוי השראת שכינה נוסף, שכך זהו כרמז לגילוי יותר גבוה בהשראת שכינה. (אולי זהו שאומר המדרש שה' אמר שהקרבנות קיימים רק כשהמקדש קיים, שזהו כרמז שזה קשור למציאות הגשמית שבגילוי המקדש, שלא כמותו שיותר גבוה). והנשיאים הם שהביאו את קרבנות חנוכת המזבח, בהיותם מייצגים את השבטים, אולם אולי גם כרמז שאת העגל עשו כיון שרצו להיות קשורים למצרים שיעזרו להם לכבוש את הארץ (כך מסביר מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ב'תורת המקרא' “כי תשא" [אולי לכן מי שעשה את העגל היו הערב רב [רש"י; שמות לב,ד], שהם באו ממצרים, ולכן אולי הם אלו שהעלו את הרעיון של המשך הקשר למצרים]), ולכן זה מתגלה בנשיאים שאחראים על שבטם להנהיגם בכיבוש הארץ, כגילוי תיקון למעשה העגל; לעומת זאת שבט לוי לא קיבל נחלה בארץ בהיותם מופרשים לעבודת ה' ולכן לא היו כלל קשורים לשורש העגל, ולכן הגילוי שלהם זה ברמה גבוה יותר. ובחנוכה שהכהנים החשמונאים יצאו להילחם ביוונים, אז היה בזה כעין גילוי של קשר לארץ, מהצד היותר רוחני - של קיום תו"מ, ולכן אז נעשה הגילוי כנגד חנוכת המזבח של הנשיאים, ובגילוי המנורה כגילויו של אהרן. (כיון ששבט לוי מיועד לגילוי הרוחני ולכן כמעל הקשר לתיקון הגשמי בחיבור חזק לגשמי, לכן אין לו למלוך שזהו גילוי חזק של המציאות הגשמית; שלכן מעבר לאיסור שיש לכל שבט, לכהנים יש איסור נוסף במיוחד שקשור לרוחניותו: 'אין מושחין מלכים כהנים. רבי יודה ענתודרייה: על שם "לא יסור שבט מיהודה". א"ר חייה בר בא: "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב כל ישראל", מה כתיב בתריה: "לא יהיה לכהנים הלוים"' [יר' הוריות ג,ב]. שהפס' שממנו למד רחב"ב נאמר: “לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם ישראל אשי ה' ונחלתו יאכלון" [דברים יח,א], שהוא מנותק מהגילוי שקשור לחומרי ממש כיון שמופרש לחיבור לה' בדרגה הגבוה יותר). לכן גם בחנוכה זה התשלום לזמן שהיה ראוי להקמת המשכן (ילקו”ש נ”ך רמז קפ”ד), כעין גילוי צד רוחני – שהיה ראוי להקימו אז, ולא מתגלה בגילוי הגשמי – שהוקם המשכן ממש בניסן. לפני חנוכת המשכן נאמר שהנשיאים הביאו – "שש עגלת צב ושני עשר בקר עגלה על שני הנשאים ושור לאחד” (במדבר ז,ג), אולי כרמז שהם מעלים את הגשמי (כמתגלה בחנוכת המזבח) ע”י ששבט לוי מעליהם מעלה אותם, ולוים מתגלים באור המנורה, לכן רמזו שמכוונים דרך גילוי שבט לוי; לכן הביאו עגלות ושוורים כדי לסחוב את חלקי המשכן, שזהו כעין גילוי הצד הגשמי שלו, וכיוונו בגילוי שלהם כמכוון לגילוי לוי, ולכן הביאו שש עגלות כעין כנגד ששת הנרות שמכוונות לנר המערבי, כנגד ששת ימי המעשה שבהם עוסקים בגשמי (כמו שהם פועלים בגשמי), וזה מכוון לנר המערבי שמכוון לשכינה כנגד שבט לוי שמכוונים ומעלים יותר את מעשי כלל בנ”י לשכינה. ו-12 פרים כגילוי גשמי חזק כנגד כל שבט בבנ”י (וכן כתיקון לחטאם בעגל שהוא פר קטן), והביאו שני פרים לעגלה, כרמז שהתורה חלה ע”י כללות ישראל (שאין אחד שיכול לקיים את כל התורה), ולכן שני פרים יחד לעגלה כרמז לחיבור בבנ”י לנשיאת עול התורה. אולי כרמז שבאים לתקן את העולם, שזהו כרמז ל”בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" וגו' (בראשית א,א), שה' ברא את המציאות, ולכן כרמז “ברא” שהאותיות ב' ו-ו' מתחלפות ('שכל האותיות שמוצאיהם ממקום א' מתחלפות זו בזו' [רש"י; ויקרא יט,טז], ממילא אותיות בומ"פ [עיצורים שפתיים] מתחלפות זו בזו) וכך יוצא 'אור'; וכן "ברא" בתוספת של ארבע כנגד מספר האותיות שיש בשם הוי"ה יוצא (גימטריה) 'אור', שכשמעלים יותר גבוה את הבריאה שה' ברא, בחיבור לשם ה', זה מתגלה באור, שזהו שחנוכת המזבח שבבנ”י מתגלה אצל הכהנים באור המנורה. אולי כרמז: “בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" (בראשית א,א), שה' ברא כדי שנתקן את העולם. “הארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלקים מרחפת על פני המים” (שם,ב), שיש בלגן וחושך בעולם וצריך לחברו לה' (לרוח אלקים), שכך אנו עושים, שמגלים את שם ה' בעולם. "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור" (שם,ג), שזה דרגה מעל, אור ה' שזורח במעלה גדולה, שזהו כעין חלק שבט לוי ובפרט הכהנים שמעלים יותר (את הנאמר קודם עלינו) בהיות מעמדם כמנותקים מהגשמי ומחוברים יותר לגילוי אור ה'. (אולי בפס' הראשונים נרמז על הגלויות והגאולה: “בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ”, כרמז לגלות בבל שהגלתה את ישראל מהארץ, שא”י היא ארץ שיש בה חיבור לשמים, וזהו כרמז בפס' שנאמר שמים וארץ. "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלקים מרחפת על פני המים”, כרמז לגלות פרס ומדי שהיה בלגן, שיצאו אגרות ראשונות ושניות, שבראשונות נאמר שאפשר להרוג את היהודים ובשניות נאמר שהיהודים יגנו על עצמם; וכן נאמר: “והעיר שושן נבוכה” (אסתר ג,טו). '"נבוכה" – פועל עבר, על כן הוא מלעיל מגזרת "נבוכים הם בארץ" (שמות יד,ג), כאדם שהשתבש ולא ידע מה יעשה' (ראב"ע). "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור”, כנגד גלות יון שהחשיכה את עיני ישראל [ב”ר ב,ד], ונעשה נס באור המנורה. "וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל אלקים בין האור ובין החשך”, כרמז לגלות אדום, שעשו ויעקב נולדו יחד, אולם בהמשך הוכח ההבדל בין יעקב הצדיק – נושא האור, לעומת עשו הרשע נושא החושך; והם מובדלים, שלא הולכים יחד אלא כשזה עולה זה יורד [מגילה ו,א]. "ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה ויהי ערב ויהי בקר יום אחד" כרמז לגאולה, שאז מתחדד שיעקב טוב ועשו רע, ולכן ראוי שעשו יכלה ויגיע זמן הגאולה [שזהו גילוי יום ולילה כרמז לזמן]: '"וַיִּקְרָא אֱלֹקים לָאוֹר יוֹם" זה יעקב. "וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לַיְלָה" זה עשו. "וַיְהִי עֶרֶב" זה עשו, "וַיְהִי בֹקֶר" זה יעקב; "ויהי ערב", ערבו של עשו, "ויהי בקר" בוקרו של יעקב. "יוֹם אֶחָד", שנאמר (זכריה יד, ז): "והיה יום אחד הוא יודע לה' לא יום ולא לילה" וגו'' [ב”ר ב,ג]).