'חייבים להתענות בתשעה באב ובי"ז בתמוז ובג' בתשרי ובעשרה בטבת, מפני דברים הרעים שאירעו בהם' (שו"ע; או"ח תקמט,א). 'ועשרה בטבת, שבו סמך מלך בבל נבוכדנאצר הרשע על ירושלים, והביאה במצור ובמצוק, ומזה נמשך החורבן' (מ"ב). בעשרה בטבת הטיל נבוכדנצר מלך בבל מצור על ירושלים: "ויהי בשנת התשיעית למלכו בחדש העשירי בעשור לחדש בא נבכדנאצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלם ויחן עליה ויבנו עליה דיק סביב" (מלכים ב כה,א). נראה שלא במקרה המצור החל בי' טבת, אלא זה כרמז לשורש החורבן, שהחורבן בבית ראשון היה על שלושת החטאים החמורים: 'מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים' וכו' (יומא ט,ב). אבל נראה שמעבר לכך שהם העברות החמורות ביותר, גם יש ביסודם פירוד, שהרי ברצח וודאי שזה בא מפירוד, אבל גם בג"ע זה שבא על אשת חברו, כך שזהו גם פגיעה בחברו, וכן בע"ז האנשים היו מתרגלים לאכזריות בעולם, לחומריות קשה שבה מתרגלים לראות רק את עצמם וברבריות לחבריהם. אולי זהו שנאמר על חורבן בית שני: 'אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם; ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות - ע"ז גלוי עריות ושפיכות דמים' (שם), שזה לא רק בא לומר על חומרת שנאת חינם, אלא גם לרמז שבשלושת העברות האלו הבסיס שלהם זה שנאת חינם. אולי זה נרמז בדברי רבי: 'רבי אומר: גדול השלום, שאפילו ישראל עובדים עבודת כוכבים ושלום ביניהם, אמר המקום: כביכול איני יכול לשלוט בהן כיון ששלום ביניהם, שנאמר (הושע ד) "חבור עצבים אפרים הנח לו”, אבל משנחלקו מה הוא אומר? (הושע י) "חלק לבם עתה יאשמו", הא למדת גדול השלום ושנואה המחלוקת' (ב"ר לח,ו). הרי שאפילו הע"ז לא גורמת לחורבן ללא שנאה ופירוד, לכן דווקא ע"י שלושת העברות שיש אז גם רצח (וגם ג"ע) שזה ממש בא משנאה, אז בא העונש – החורבן (ואמנם אמרנו קודם שגם בע”ז יש שורש לפירוד, אולם זה לא מיידי אלא נעשה במשך הזמן; ואולי זה מה שהביא שיחטאו גם ברצח). זהו שאומר ר"י: 'דאמר ר' יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה. אלא דיני דמגיזתא לדיינו? אלא אימא: שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין' (ב"מ ל,ב). אמנם בפשטות אומר דבריו על חורבן בית שני שאז היתה שנאת חינם וממילא לא עשו לפנים משורת הדין, אולם כיון שלא מפרט על איזה בית מדובר נראה שרומז שגם בבית ראשון היה שורש החורבן קשור בזה, שזהו שיש פירוד בישראל. לכן נראה שאמנם י' בטבת זהו התחלת המצור בבית ראשון, אבל בצום שאנו שבים בתשובה יש בזה גם לשוב בתשובה על השורש של שנאה ופירוד שזהו הטעם לחורבן בית שני. לכן נראה שהתחלת המצור נעשה בי' טבת, שזהו י' בחודש העשירי (כמובא בפס', ע"פ החודשים מניסן), כרמז לעשר בעשר (יום י' בחודש י'), שזהו מאה, שרומז לגיל בו נולד יצחק לאברהם, שאנו ממשיכי האבות וזה החל ביצחק שהיה הממשיך של אברהם בגילוי שם ה' בעולם; וכן יצחק קשור למקדש במיוחד כיון שהוא עלה לעקידה כקרבן, וכן בעקבות כך ביקש אברהם שהמקום ייעשה למקום המקדש ("ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה" [בראשית כב,יד]. '"ה' יראה" – פשוטו כתרגומו: ה' יבחר ויראה לו את המקום הזה להשרות בו שכינתו ולהקריב כאן קרבנות' [רש"י]). והנה הגעת יצחק לעולם התאפשרה רק לאחר ההתאחדות בשמותם של אברהם ושרה: '"ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע". אמר רב שמואל בר רב יצחק: המזל דוחקני ואומר לי: אברם אין את מוליד. א"ל הקדוש ברוך הוא: הן, כדבריך, אברם לא מוליד, אברהם מוליד. "שרי אשתך לא תקרא שמה שרי", שרי לא תלד, שרה תלד' (ב"ר מד,י), שהאות י' של שרה התחלקה בין אברהם ושרה: 'אמר רבי יהושע בן קרחה: יו"ד שנטל הקב"ה משרי, נחלק חציו לשרה וחציו לאברהם' (שם מז,א). כך שהאות התחלקה ביניהם, שהיה בזה כעין איחוד בין שניהם; לכן גם עשרה בטבת (עשירי בחודש העשירי) רומז לי' – האות של שרה, ובגילוי של שנים (- יום וחודש) כעין שהתחלקה לאברהם ושרה, וע"י האחדות בא גילוי של קדושה בישראל, מתגלה בנו גילוי שם ה' בעולם לדורות (כהמשך אבותינו, כמו יצחק שהיה המשך לאברהם), וזהו יסוד כח המקדש (כמתגלה ביצחק). נראה שזה רמוז בדברי ר"ע: 'דריש ר"ע: איש ואשה, זכו שכינה ביניהן, לא זכו אש אוכלתן' (סוטה יז,א), שכאשר יש חיבור בין איש ואשתו זה מביא לגילוי שם ה' בעולם (י'ה), ואם ח"ו מפולגים נשאר 'אש', שבבית משתוללת אש המחלוקת כעין חורבן המקדש שעלה באש (שבית בישראל הוא מקום לגילוי שם ה' כעין מקדש קטן). והאותיות של שם ה' זהו י' ו-ה', כרמז לשם ה', אבל גם כרמז לאברהם ושרה שהיה גילוי של האות י' שהתחלקה לשני ה', כדי לאחד ביניהם (כאיחוד איש ואשתו) וזהו האותיות י' ו-ה' וגילוי שם ה' שמתגלה באחדותם. בנוסף כרמז שם ה' באיחוד איש ואשתו, שזה בסיס לאחדות בכלל ישראל (שהאחדות הבסיסית היא בין איש ואשתו ומזה ממשיך להרבות איחוד בעולם), ולכן כרומז לשם ה' שמתגלה בכך, כעין כשמחברים איש ואשה – בחתונה, אז מתגלה גילוי תורה ושם ה', שלכן המשמח חתן (שבזה יש אחדות בין כולם בשמחה, וכן גורם להעמדת החיבור בין בני הזוג בחוזק) מתגלה בו גילוי של חיבור לתורה, כעין חמשה קולות של מתן תורה, וכן כעין שהקריב קרבן, שהו גילוי המקדש, וכן כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים שזהו גילוי של בניין ירושלים והמקדש: ''וא"ר חלבו אמר רב הונא: כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, שנאמר (ירמיהו לג, יא): "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאו'ת". ואם משמחו מה שכרו? אמר רבי יהושע בן לוי: זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, שנאמר (שמות יט, טז): "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר" וגו' "ויהי קול השופר" וגו' "והאלקים יעננו בקול" ... רבי אבהו אמר: כאילו הקריב תודה, שנאמר (ירמיהו לג, יא): "מביאים תודה בית ה'". רב נחמן בר יצחק אמר: כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, שנאמר (ירמיהו לג, יא): "כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה'”' (ברכות ו,ב). לכן גם ההיפך מזה בחורבן ירושלים בבית שני היסוד לחורבן היה בהקשר לפירוד בחתונה: ''אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים. דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא, עבד סעודתא' וכו' (גיטין נה,ב). נראה גם שבחיבור איש ואשתו יש גילוי שם י'ה כרמז לתיקון של חורבן ירושלים, שלכן זה מתגלה כעין השם שנחלק בשל עמלק, שזה קשור לירושלים כסא ה', לומר שע"י האחדות מגלים את שם ה' י'ה שאינו גילוי מחולק של שם ה' הויה, אלא הוא שם ה' כשלעצמו, שכך כמכסה את החילוק של שם ה' הויה שנעשה ע"י עמלק: '"ויאמר משה" – "כי יד על כס י'ה". ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית. ומהו "כס" ולא נא' כסא? ואף השם נחלק לחציו? נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה שמו יהי' השם שלם והכסא שלם, שנאמר (תהלים ט) "האויב תמו חרבות לנצח", זהו עמלק, שכתוב בו (עמוס א) "ועברתו שמרה נצח" (תהלים שם) "וערים נתשת אבד זכרם המה". מהו אומר אחריו – "וה' לעולם ישב" הרי השם שלם, "כונן למשפט כסאו" הרי כסאו שלם' (רש"י; שמות יז,טז). 'רבי יהושע בן לוי בשם רבי אלכסנדרי אמר: כתוב אחד אומר: "תמחה את זכר עמלק". וכתוב אחד אומר: "כי מחה אמחה" (שמות יז יד). כיצד יתקיימו שני כתובים אלו? עד שלא פשט ידו בכסא – "תמחה". כשפשט ידו בכסא – "מחה אמחה". אפשר בשר ודם יכול לפשוט ידו בכסא של הקדוש ברוך הוא?! אלא על ידי שהחריב ירושלים, שכתוב בה: "בעת ההיא יקראו לירושלים כסא ה'" (ירמ' ג יז). לפיכך "מחה אמחה". ונאמר "כי יד על כס י'ה מלחמה לה'"(שמ' יז טז)' (תנחומא "כי תצא" סימן יא). שכך באחדות מייסדים את הגאולה ובניין ירושלים והמקדש, כסא ה' בעולם, היפך מעמלק שמתגלה בו היסוד של חורבן ירושלים. וזה קשור לפגם בתורה, שעמלק הגיע בשל כך: 'ועוד שאלתיו: מאי לשון "רפידים"? ואמר לי: רפידים שמה. כתנאי: ר' אליעזר אומר: רפידים שמה. ר' יהושע אומר: שריפו עצמן מדברי תורה, וכן הוא אומר (ירמיהו מז, ג): "לא הפנו אבות אל בנים מרפיון ידים"' (בכורות ה,ב). שכשיש פירוד בישראל זהו פגם בגילוי תורה, כיון שהתורה חלה ע"י כלל ישראל, שנתנה התורה לכלל ישראל ולא ליחידים (ואף אין אדם שיכול לקיים לבדו את כל התורה, כיון שיש מצוות השייכות בכהנים ויש בלוים וכדו'; ואף בתורה לימוד יחידי הוא פגום: '"הסכת", עשו כתות כתות ועסקו בתורה, לפי שאין התורה נקנית אלא בחבורה. כדר' יוסי ברבי חנינא. דאמר ר' יוסי ברבי חנינא: מאי דכתיב: (ירמיהו נ, לו) "חרב (על) הבדים ונואלו"? חרב על שונאיהם של תלמידי חכמים שיושבים בד בבד ועוסקים בתורה. ולא עוד אלא שמטפשים, כתיב הכא "ונואלו", וכתיב התם (במדבר יב, יא) "אשר נואלנו". ולא עוד אלא שחוטאים, שנאמר "ואשר חטאנו". איבעית אימא מהכא (ישעיהו יט, יג): "נואלו שרי צוען"' [ברכות סג,ב]). לכן נרמז שורש החורבן בי' (יום י' וחודש י') כרמז לפגם בגילוי תורה בעולם שבגללו התגלגל החורבן, שהחל המצור ובהמשך נחרבו ירושלים והמקדש שמשם יוצא דבר ה'. לכן גם זה החודש הרביעי מתשרי, כרמז לשם ה' שמתגלה בארבע אותיות, שזהו גילוי שם ה' שאנו עושים ע"י התורה, שכשיש פירוד זה מתגלה בפירוד שם הויה (כבעמלק שנחלק לחצי), כיון שהתורה והקדושה חלה ע"י כלל ישראל, ולכן בחילוק יש גילוי של חילוק שם ה'; ולכן סופו בחורבן כגילוי עמלק, שהחל להתגלות במלחמת עמלק, כמו שהחורבן החל להתגלות בהקמת המצור, שסופו חורבן ירושלים כמו שסוף מעשי עמלק זהו חורבן ירושלים. לכן מי שהחריבו את המקדש היו מלכות בבל (בית ראשון) ומלכות אדום (בית שני), שמלכות בבל רומזת על פירוד – "על כן קרא שמה בבל כי שם בלל ה' שפת כל הארץ ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ" (בראשית יא,ט) (וכרמז שה' בלל את השפה, כגילוי שהתורה שלומדים בדיבור מבוללת – לא תקינה בשל הפירוד; ונעשה גלות, כהפצה לשאר מקומות העולם; כשבבבל זה היה קל יותר, שגלו ממקומם לשבעים שנה ולמקום אחד, ובאדום זה היה חמור יותר ולכן ארוך מאוד בשנים, אלפי שנה, והפצה ממש לכל המקומות בעולם). וכן מלכות אדום מרמזת על פירוד, שיעקב ועשו הם הפכים גמורים, שזהו פירוד גמור: 'קסרי וירושלים, אם יאמר לך אדם: חרבו שתיהן – אל תאמן. ישבו שתיהן – אל תאמן. חרבה קסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קסרי – תאמן; שנאמר (יחזקאל כו, ב) "אמלאה החרבה", אם מליאה זו חרבה זו, אם מליאה זו חרבה זו. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא (בראשית כה, כג): "ולאום מלאום יאמץ"' (מגילה ו,א), שזהו כרמז לשורש החורבן שהוא בשל פירוד בישראל. לצערנו בימנו יש הרבה קיטוב ופירוד, ולכן נענשנו ה' ישמור בטבח ומלחמה קשים (שזה גרם שיהיה זמן קצר של אחדות אמיתית – בתחילת המלחמה, ישר לאחר הטבח), יהי רצון שכל בנ"י נשוב בתשובה שלמה ונתאחד ונזכה לגאולה שלמה בבי"א.