'מר סבר ירד מבול לא"י, ומר סבר לא ירד. אר"נ בר יצחק: ושניהם מקרא אחד דרשו (יחזקאל כב, כד): "בן אדם אמר לה את ארץ לא מטוהרה היא לא גושמה ביום זעם". רבי יוחנן סבר: אתמוהי מתמה קרא: א"י מי לא מטוהרה את?! כלום ירדו עליך גשמים ביום זעם?! ור"ל סבר כפשטיה: ארץ לא מטוהרה את, מי לא ירדו עליך גשמים ביום זעם?' (זבחים קיג,א). הדיון הזה נאמר בהקשר לשריפת פרה אדומה ('פרת חטאת ששרפה חוץ מגתה' [שם קיב,א]), ומובא על פרה אדומה שזה כפרה על העגל: 'ומפני מה כל הקרבנות זכרים וזו נקבה? א"ר איבו: משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמר המלך: תבא אמו ותקנח את הצואה. כך אמר הקדוש ברוך הוא: תבא פרה ותכפר על מעשה העגל' (במדבר רבה יט,ח). אולי יש בזה רמז ששורש העניין של מחלוקת ר"י ור"ל על האם היה מבול בא"י זה משום שא"י היא קדושה במהותה, שעניינה זה גילוי שם ה' בעולם, שיש חיבור לקב"ה בא"י, ולכן כאן זהו מקום התורה בשלמותה ('ד"א: "ואבדתם מהרה" – אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחו"ל, היו מצויינים במצות; שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו, וחזרה בבית אביה. אמר לה: הוי מקושטת בתכשיטיך, וכשתחזרי לא יהו עליך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, היו מצויינים במצות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים, שירמיהו אמר (ירמיה לא) "הציבי לך ציונים" - אלו המצות שישראל מצויינים בהם' [ספרי "עקב", מג]). לכן יש גילוי של קדושה במהות א"י, אמנם כשבנ"י נמצאים בא"י ושומרים על תו"מ אז יש גילוי חזק של קדושה וגילוי שם ה' בעולם. לכן חלקו האם מה שא"י יש בה קדושה עצמית זה מספיק בכדי להגן עליה מהמבול, או שהיה צריך דרגה גבוה יותר כדי שלא יהיה בה מבול, לכן כיון שעדיין לא נעשה קשר לקדושת התורה אז לא היה ראוי שלא ירד כאן מבול. אולי זהו שחלקו במדרש על העלה זית שהביאה היונה: 'מהיכן הביאה אותו? רבי אבא בר כהנא אמר: משבשושין שבא"י הביאה אותו. רבי לוי אמר: מהר המשחה הביאה אותו, דלא טפת ארעא דישראל במבולא, והוא שהקדוש ברוך הוא אומר ליחזקאל (יחזקאל כב, כד): "ארץ לא מטוהרה היא ולא גושמה ביום זעם". רב ביבי אמר: נפתחו לה שערי גן עדן והביאה אותו' (ב"ר לג,ו). שראב"כ  ור"ל דרשו כמו ר"י ולכן העמידו שהביאה את העלה זית מא"י (שלא ירד בה מבול), ובפרט מהר המשחה שהוא סמוך לירושלים כרמז על שהמקום קדוש (והר המשחה ע"ש השמן שבא ממנו, שזהו כרמז שהמקום קדוש שקשור לתורה שהיא משולה בנר – "כי נר מצוה ותורה אור" [משלי ו,כג], שא"י היא בסיס לתורה בשלמותה). לעומת זאת ר"ב לא העמיד כך, כנראה שסבר כר"ל שירד מבול בא"י, ולכן העמיד שהביאה מגן עדן. והנה גם בא"י יש מעלה של גן עדן: '"חלקת השדה" – חלק בשדה. והזכיר זה הכתוב, להודיע כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל, ומי שיש לו בה חלק, חשוב הוא כחלק עולם הבא' (ראב"ע; בראשית לג,יט). אלא שאין זה גן עדן ממש (אלא כעין גן עדן), לכן זהו שהביאה היונה מא"י או מגן עדן שזה רומז למעלת א"י בדרגתו הגבוה, אלא שאז עדיין לא קיבלו את התורה ולא היו בנ"י ולכן לא היה מספיק בכדי שלא ירד כאן מבול. אולי כל זה רומז שזה היה ההבדל בין קודם למבול לבין אחר המבול, שבשניהם נאמר שיצר לב האדם רע, אלא שקודם למבול זו הסיבה להבאת המבול (בראשית ו,ה-ז), ולאחר המבול זו הסיבה לאי הבאת מבול (שם ח,כא); מסביר מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ('תורת המקרא' "נח") שהתיבה היא כעין ארון הברית (זוהר ח"א נט,ב), ולכן לאחר המבול קיבלו עליהם את שבע מצוות בני נח במעמד כעין מתן תורה. אולי זהו ההבדל בין ר"ל ור"י, האם מעלת א"י שקשורה לתורה מחשיבה מקשרת לקודש כדי שיהיה במעמד שקשור לקדושה ולכן לפחות כמו שבע מצוות בן נח, ולכן לא היה מבול בא"י, או שכרגע עוד לא היה גילוי של תורה ולכן זה לא הספיק (בפרט שבא עונש על כלל העולם, ולכן צריך יותר זכות בכדי שלא יבוא עליה בשונה מכלל העולם כולו). אולי זהו שמובא כחלק מניסיונות ההוכחה בין ר"י ור"ל: 'פעם אחד מצאו עצמות בלשכת דיר העצים ובקשו לגזור טומאה על ירושלים, עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בושה וכלימה היא לנו שנגזור טומאה על עיר אבותינו? איה מתי מבול? איה מתי נבוכדנצר?' (זבחים קיג,א), שמעבר לפשט (שכל אחד למד כטעמו), יש בזה כעין רמז שר"י מחבר בדבריו בין מתי המבול למתי נבוכדנצר, כעין רמז שיש קשר בין שניהם, שבשניהם בא חורבן על החטאים, ובנבוכדנצר זה על שעברו על שלושת העברות החמורות שבתורה (יומא ט,ב), וכן במבול עברו על שלושת העברות החמורות (ב"ר לא,ו). ובמתי נבוכדנצר זה היה בשל שעברו על התורה (עד שעברו אפילו על שלושת העברות החמורות), כך שכעין לא היה גילוי תורה בעולם, וכך גם במבול זה היה בשל שעדיין לא היה גילוי תורה (ואפילו לא של שבע מצוות ב"נ). אולי לכן ההצלה מהמבול שהתגלה בנח קשור לתורה, שזהו שניצל בזכות משה: 'אָמַר רַבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא: אֲפִלּוּ נֹחַ שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר מֵהֶם לֹא שֶׁהָיָה כְּדַי, אֶלָּא שֶׁצָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁמּשֶׁה עָתִיד לַעֲמֹד מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר "בְּשַׁגָּם", זֶה משֶׁה, דְּחוּשְׁבְּנֵיהּ דְּדֵין הוּא חוּשְׁבְּנֵיהּ דְּדֵין. רַבָּנָן מַיְיתוּ לָהּ מֵהָכָא: "וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה", וּמשֶׁה חַי מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה' (ב"ר כו,ו). בין ההוכחות מובא: 'איכא דאמרי: איתיביה רבי יוחנן לר"ל: "מכל אשר בחרבה מתו", בשלמא לדידי דאמינא לא ירד מבול לא"י משום הכי הוי חרבה, אלא לדידך מאי חרבה? חרבה שהיתה מעיקרא. ואמאי קרי ליה חרבה? כדרב חסדא. דאמר רב חסדא: בדור המבול לא נגזרה גזרה על דגים שבים, שנאמר "מכל אשר בחרבה מתו", ולא דגים שבים' (זבחים קיג,ב). אולי לר"ל נרמז בדגים בים שלא נענשו במבול כרמז לת"ח שהם חיים בתורה שהיא נמשלה למים ("הוי כל צמא לכו למים" [ישעיהו נה,א]), כרמז שצריך גילוי תורה כדי להינצל מהמבול, ומזה נלמד לר"י שגם אצלו מתגלה כח מעלת א"י מכח התורה. אולי לכן שניהם למדו מ"חרבה", שזה בגימטריה אחד פחות מ"חורב" (שמות לג,ו), כרמז אצל ר"ל שהיה חסר גילוי של תורה ולכן גם בא"י היה מבול, ואילו לר"י זה סמוך לחורב, לומר שבא"י מתגלה גילוי קדושה של תורה, אלא שבאותו זמן עדיין לא קיבלו את התורה, ולכן זה אחד פחות - שאין גילוי של תורה, אולם בכ"ז זה דבק בגילוי תורה (שלכן סמוך לו), וזהו כח מעלת א"י ולכן לא היה מבול בארץ.